קיץ, תש"ח. יזהר סמילנסקי ישב על האבן בקצה המדרון, סנטרו נח על אגרופו הקפוץ ורוח נושבת בצמרות עצי הזית. רכסי החוואר גלשו במדרון מתון עד למקום מושבו; משם והלאה נפרשו שדות־הר מנוקדים בסלעים והוא יכול היה לראות את הדורה מתפתלת ברוח. למטה, בוואדי, הבחין בכפר קטן, גגותיו הנמוכים היטשטשו בקיץ ההומה ככוורת, פה־ושם רועים רחוקים נוהגים צאנם בשלף הדורה בשלוות אברהם ויעקב.
הקצין עמד, משקפת קרירה לחצה סביב ארובות עיניו, מצץ מהסיגריה והרהר. אי־אפשר להמשיך הלאה, לא עכשיו. והחזרה בידיים ריקות לא באה בחשבון. גובהו בינוני, כובעו שמט את צילו לאחור, והגוון הצהוב על מצחו מחק כל מחשבה. מישהו מוכרח להיתפס ומשהו צריך להתגלות. הוא ראה מה שראה והחליט.
יזהר סמילנסקי התרומם ממקום מושבו על האבן וגרר רגליו אל שורת החיילים שעמדו כפופים, כנשענים על עצם יקודה של השמש. מבטם נמשך אחר המשקפת של הקצין. שם, בעולם הרחוק מצולב גיאות של דורה ושל זיתים ירוקים, התאווה יזהר לשוב אל עמלו, אל היותו אחר מלובש מדים בשורה שהקצין משליכה בעוז על פני דממת הצהרים.
הקצין השקיף על רועה ערבי כבן ארבעים, חונה על אבן בצל עץ אלון. צאנו פזור לפניו ככתמי צמר על יריעות הדורה. כיתת החיילים הציצה מעבר לכתפו של הקצין. בו־ברגע ניתנה פקודה. הכיתה תתחפר מימין בין סלעי החוואר והשיחים, והקצין, עם עוד שניים־שלושה, ינוע משמאל, יקיף ויניס את הרועה לתוך המעגל. וכך, בתוך הדורה הזהובה שהייתה כמעט נשית ברוך תנועתה ברוח, התקדמו החיילים עקב בצד אגודל אל הרועה. הלה הזדקף על רגליו ואחזתהו בהלה. השליך מקלו ורץ באיבוד דעת כאיילה רדופה ונעלם מעבר לרכס, היישר לתוך המעגל; קו של דממה נפרש ביניהם; מי שלא נוגע בו נותר בחוץ, ובפנים, השבוי.
אולי היה זה אוגוסט שטרף את דעתם, אולי חששו לשוב נטולי סיפור, קשרו החיילים את עיניו בכאפיה ואת ידיו בחוט. “ניקח גם את הצאן!” פסק הקצין. לא ברור מניין, הבזיק השני בעיטה ועוד בעיטה. גררו אותו, צוחקים ומקישים כף אל כף בכל פעם שכשל ונפל אפיים.
אחד החיילים החל לשאול, האחרים הצטרפו; ביקשו שיצייר להם את הכפר: מה הדרך, כמה תושבים, היכן שוקת המים. אולי תמעד אמת על לשונו, כשם שנענוע העץ משיר את הפרי הבשל ביותר, כך טלטלת השבוי תוליד את האמת. ואז, בטבעיות, מתוך מבוכה או במגננה של ריצוי, בעטו, בעיטות קרות, בעיטות ללא זעם. “אל תחוס, הכה. גם עליך לא חסים. הגוי רגיל למכות.”
הוחלט לשלחו אל מחנה זה או אחר. העמיסו את הרועה על הג’יפ ויצאו מהוואדי. מה פתוחה הייתה הדרך, מה עירומה בשמש הצהובה. תמרת אבק פרחה מאחוריהם ושובל עשן הסמיק כמעל מזבח. החיילים עישנו, צחקו, שרו והרקידו את הג’יפ. יזהר בהה אל הרחוק שנעשה קרוב. לפתע נהמה בלבו מין זמרה משונה וחלולה. “האישה אין ספק שאבודה היא,” חשב. “עצור את הג’יפ, הנה כאן, פתח את עיניו של הרועה. לא עוד מליצות של הומניות. שלחו לחופשי, לאשתו, לילדיו. מי מעכב אותך? מעשה פשוט. חובתך.” יזהר ניער ראשו. לא אוכל, חשב, אינני שליח.
הוא חש את הגוש נקרש בגרונו. איך היית משקיף על הדבר אילו רבצת על רצפת הג’יפ, ראשך נח על כפל המרבד ואשתך בבית ממתינה? ואתה מסתתר מאחורי “מה לעשות – פקודה.” החיילים הידקו שפתיהם בחוט ברזל. חסן אחמד, שאשתו חלימה או פאטמה ושתי בנות לו, עיניו החומות זרועות חול, נידון לקליע קר או ללילה שאין בו שחר.
לא יכול עוד לשאת את כובד המעשה על לבו, הניחו יזהר בין דפי סיפורו “השבוי” ב־1948. “יפה־נפש,” התגלגלו הקולות אל מעבר לגיא ועד ההרים, נושאים עמם את ההד שנהוג להפקיד בידי השתיקה שתשכיח.
לא מדחף השעה ולא בכוח ההכרח נולד סיפורו של יזהר. הדברים הבשילו בתוכו, כלשונו במענה אחד לאילת נגב, עד אשר באה בלבו איזו התבהרות. העברית לא הייתה לו כלי בשירות הדיבור בלבד, אלא כאפיק בו נשתפכה רגישותו ונשתקפו בה שדות הנגב, רקיע המדבר מנוקד הכוכבים ותמרות העשן, העולות מתוכם כרחש מוסר כבוש. הוא חרט על אדמת הארץ כסופר, עיתונאי, מחנך וחבר־כנסת, כביוגרף של מצפון הפועם בגופו.
כשהעז יזהר לשלוף את מיתוס הגיבור הצברי מארון הזכוכית ולהניחו, עירום מכל כתר ושם תפארת, על שולחן הספרות ברומן “ימי ציקלג,” כוהני הספרות רחשו בוז. “מלעיז על צה”ל ומשחיר פני הנוער העברי," מחו על ששלח יד לעורם של החיילים ופסלוהו מלקבל את פרס ביאליק. אמת, כך נדמה, מוטב לה שתסתתר מאחורי הפרוכת.
כדבריו של אלתרמן, שהלמו כתוף רחוק המהדהד עד עתה: “כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנֲחְנוּ אִתָּם, / מִי בְּפוֹעַל / וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה, / נִדְחָקִים בְּמִלְמוּל שֶׁל ‘הֶכְרַח’ וְ’נָקָם', / לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה”. משורות אלו למדתי כי המלחמה אינה נסמכת רק על כתף לחוצה לקת, אלא גם על חתימתו של המאשר, קמט פיו של היודע וניד ראשו של המביט, המניחים את קיומה.
הביטוי “יפה־נפש” מהדהד את הלם הפטיש האלתרמני. על אף היותו בשימוש כנשק רטורי להסות את המסגירים לילותיהם לדקויות, הוא יונק לשדו מהמסורת הסוציאליסטית, זו שפעם הרשתה לעצמה לדמוע במקביל לקריאה לצדק. הוא מתרפק על הבוז שרוחשת חברה כלפי המהרהר, הרגשן שבוכה בפרטיות חדרה של וירג’יניה או עם קומץ חברים המהלכים בין דמעות האהבה והנצח שעה שסביב הכל נרטב. בתוך הביטוי מתערסלת הטענה שיפה־הנפש נוח במצפונו ובמותרותיו המסובסדים, שעה שאחרים שקועים בחובות חברתיות.
כך זעק יזהר סמילנסקי, שקולו ננעץ ברקמת דורו כמי ששפתו ידעה את עוקץ הקנאה וכאב האשמה גם יחד: “אין מקום ליפה־נפש, מוצץ אצבע מצוחצחת־ציפורן”. לא היה זה אלא נאום חרישי מול אותן מגרפות של לשון הנשלחות לגרד, לעקור, ליישר את תווי השדה, כאילו תודעה פרטית איננה גן שלם, כי אם תלם נטוש המיועד לעיבוד בידי הכלל. אולם אין המוסר אוגדן כללים ולא שלט לאסדרת חלקת הקיום; ראשיתו בתנועת המעשה, באופן בו נסכים להביט בניצן, נעקור אותו או נניח לו פרא.
גם אני, שישבתי לא פעם בשולי הגינה הזו, מנסה לשווא לחמוק מצל מקומי במסגרת, מוצא בי מנגינה עיקשת למילותיו של דן צלקה, שהיטיב לנסח בצלילות נטולת הכחשה: “בתור אחד מיפי־הנפש האלה אני יכול לתת לך תשובה אחת בלבד, והיא שעל היוצאים נגד יפי־הנפש לקחת בחשבון את התועלת שאלה מביאים”.
על האמן, כך נדמה לי, להניח אצבע על אדמת הזיכרון, לחרוץ בה חריץ דק ביודעו שגשמי הזמן ימחקוהו עד מהרה. זעקתו כניד עפר רגעי על פני הקרקע, שאין בו אלא לשאת לרגע את הבעתו ולשקוע למעמקי השכחה בטרם יובן. כל אומרי האמת משרתים אותה מתוך בדידותם האפלטונית: המנהיג, האמן, הכותב. ובסופה של כל אמת שאינה נהירה לכול, אורב דימוי הבגידה. אולי משום שהורגלנו לרכון, ללחוש, להצניע את קולנו מהמלך העירום, נעשינו דרוכים כלפי שלמות שאינה מתנצלת. חשדנים כלפי טוהר חף מאירוניה. “חשוב את מחשבותיך שלך,” היה מייעץ מונטיין, “לא את שלי”. ואילו בעולם בו הינד ראש נחשב לסגולה אזרחית, חשיבה עצמאית נהפכה להתנשאות מוסרית.
הנס כריסטיאן אנדרסן, בן לסנדלר וכובסת מעיירה דנית, גבר דחוי שעמד בשיפולי מבטם של הבריות, כתב סיפור שנשמע כאגדת ילדים אם כי מהדהד כמניפסט חברתי אמיץ. סיפר על מלך שתשוקתו לבגדים חדשים חרגה מאהבתו לאנשים. כשהגיעו בשערי עיר המלוכה העליזה שני חייטים והציעו לארוג לו בגד שאין כמוהו ביופיו, ושגלומה בו סגולה פלאית כך שרק החכמים יוכלו לראותו ואילו יעמדו מולו השוטים כעיוורים, חייך המלך: “אם רק אלבש את הבגד אדע להבחין בין שרים ראוים לבין אלה שמעמדם נשען על שווא. הרי זוהי מתנה שאין כמותה למלך.” דרש שיחלו במלאכה.
משום שלא נמצא איש שחפץ לשאת את שמו כטיפש, הכול בראו את הבגד בדמיונם. איזה מעיל! ומה תאמרו על האדרת! והשרים והמשרתים הלכו כדרכם, נשאו בידם את שולי האדרת שאיננה, כמרימים דבר־מה שלא היה. ורק ילד אחד, שלא היה משורר ואף לא דיבר בשפת מלאכים, לא יכול היה לצלוע אחר ההמון השתקן שפחד פן ייחשב לטיפש. הוא לא ניסה למצוא־חן ולא ציפה שיאהבו אותו, הוא צעק “המלך הוא עירום!” כי זה מה שראה.
אולי זהו סוד מצעד ההיסטוריה שעליו דיבר ישעיהו ליבוביץ, גאוות יחידים ואמיצים שקמו לזעוק מול רשע ואיוולות. "כסופר בזמנים האלה ובמקום הזה, " כתב יהונתן גפן, “אני שואף לצעוד בענווה בסוף המצעד המושפל הזה.”
באורו הניתך של צהרי קיץ ישראלי, נטפל גבר לגדר ביתו של יהונתן גפן ומעך תחתיו את עלי הפקאן הפריכים. “בוגד! שמאלני בוגד!”, צעק, היכה וסדק שתי צלעותיו. למחרת הכריז שנטרפה עליו דעתו ואושפז בבית חולי נפש; נגולה אחריותו מן הדין כדף ברוח. “אני לא שונא ולא פוחד ממנו,” כתב יהונתן, “כי אם אפחד לא אכתוב עוד מילה בחיי”.
הוא המשיך לחטוף את הצלפות הממסד ואף שכינוהו יפה־נפש, כדרך שכינו את ס. יזהר וכל מי שדבריו קדמו לשתיקת הציבור, לא משך עטו. “אם לא אגיד מה שאני חושב, הרעים ינצחו, וכדי שיהיה רשע בעולם,” כתב יהונתן, “לא צריך שמישהו יצעק, די בכך שכולם יסתמו”.
קל יותר להסב עורף לשאלה מלהטות אוזן לקולה. אזרחי אתונה העדיפו להרעיל את סוקרטס בלענה מאשר להרעיד את אמות הסיפים ברעיונותיו. אם אינך חפץ להקשיב, אל תקשיב.
לפני שנים אחדות, לקח אותי סופר עברי אחד לטיול מודרך פנימה, פסיעה יחפה בשולי הספרות. צייר לי במילים את תחושת הבדידות שאין לה נחמה אלא בקיומה, ועל הרצון המוזר, האירוני, להסתתר מאחורי המילים כדי להתגלות בדמיונו של הקורא. הוא לחש לי שיצירת אומנות אמיתית היא ברייה כמוסה במובנים רבים, אולם הצד המוסרי־פוליטי שלה זורח כאור ירח, לעיתים בניגוד לדעות המוצהרות של הסופר, לקידותיו לאופנות ואף בניגוד לתחושת חובתו.
הסופר הזה אהב להדק מחשבות באטב, לפלפל תיאוריו בציטוטים מהירים ואנקדוטות עממיות. הזכרתי אותו למעלה, שמו דן צלקה. מנוחתו עדן. הוא סיפר לי שבעבר, לפני שהיו חיישנים או אזעקות ומכשירים למדידת רוויית חמצן במכרות, נהגו כורי פחם לשאת איתם למעבה האדמה ציפור כנרית בכלוב. לא כי יופי שירתה נסך עליהם שלווה, כי אם משום שליבה הדק ודרכי נשימתה העדינות, הקדימו להתריע על מה שגופם טרם חש. די במחסור קלוש בחמצן וכבר הייתה משתתקת, מתעלפת או צונחת.
עד היום מעדיפים כורים רבים את נוכחותה החיה של הכנרית, והסיפורים כיצד הצילה ציפור קטנה זו חייהם של כורים, שייכים לפולקלור של אבות ובנים. היא לא חשובה בשל שירתה ולא נוצותיה הצהובות או יופי נדירותה. כל ערכה מצוי ברגישותה למחנק.
גם אם לעיתים נדמה שהרגישות מגולמת בקריקטורה מגוחכת, מוטב שנאזין למתריע לפני שלבו מתאבן. האמת אינה תועלת ואף לא סיסמה או מחווה חברתית, ולעיתים, עוטה לשון מוסר שהעולם, כדרכו, לא נחפז לתרגם.
רגישות אינה חייבת לנמק רגישותה כדי להועיל, די בעצם היותה.
מקורות שעובדו/צוטטו באופן ישיר
יזהר סמילנסקי: סיפור השבוי
הנס כריסטיאן אנדרסן: בגדי המלך החדשים
אילת נגב: ס. יזהר
דן צלקה: כל המסות – יפי־נפש
נתן אלתרמן: על זאת
יהונתן גפן: הילד הכותב
קריאת העשרה ראויה לציון
נורית גוברין:עלילת השבוי
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות