לא מזמן התוודעתי למילה מחרידה בצורתה אך משמעותה מיד מצאה חן בעיניי: אנמויה. לאוזניים מוזיקאליות היא מתנגנת כמו אסון: מין אנמיה משולבת בירק כלשהו, חסר כל כריזמה.

משמעות המילה: נוסטלגיה עזה למקום או לתקופה שמעולם לא היינו בה.

מיד הסתדרו אצלי כל מיני דברים שהדחקתי מאימת הזולת:

מי שמע על אישה מודרנית, בסביבות גיל 40, המתגעגעת לסנאט הרומי, אשר משתוקקת להיכנס ולנאום בו בלטינית רהוטה? איזה אדם שפוי ירצה להיות בחברת אישה שיודעת שהיא זו שתצליח לשלוף את האקסקליבר מהאבן – ובאופן מוצלח בהרבה משליפתו של המלך ארתור? מי יטה אוזן לאישה שמתגעגעת למכשפה השנייה מ"מקבת", לשיחות איתה ולטקסי בישול הקדירה הירוקה?

מדקרות הגעגועים הללו אינן חדשות ומלוות אותי מילדותי ונדמה שהמעבר מהעיר הקטנה לירושלים רק החמיר את התופעה:

לסובלים מהפרעת אנמויה – הליכה ליד החומה הצלבנית מעלה געגועים לימי הביניים. צלילה לגיא בן הינום מעלה את דמותו של המלט, בנו של מלך דנמרק הנבגד, ובלילות בהירים במיוחד אפשר לחזות ברוח הרפאים של האב משוטטת חסרת מנוחה על יד הקברים העתיקים.

ירידה ברחוב דוד בתוך השוק הערבי – מתקיפה את המוח בניחוחות תורכיה של המאה השש עשרה. לפני כמה חודשים שוטטתי בעיר המזרחית שבורת לב. נשענתי על חתיכת חומה יפהפייה ולא מוכרת באזור הפחות מתויר של העיר ומיד חשבתי על כך שוודאי יש איזה מישהו – מוכרח להיות מישהו – שבור לב כמוני שמתישהו במהלך ההיסטוריה נשען על החומה הזו אפוף עצב. איכשהו הצלחתי להתנחם ובאותה השעה לא היה קיים דבר זולת חתיכת החומה הזו.

יש אנשים שהלכו עם האנמויה רחוק מדי וכבר לא נתקפים בפרץ עז של געגועים. אימא שלי, למשל.

להלכה, אימא שלי היא אישה מודרנית, מחנכת לשעבר שסיפקה לתלמידיה האהובים הערות חינוכיות בתעודות סוף השנה, וכמו כל האימהות חלמה שאתחתן עם גבר בעל מקצוע אמיתי פלוס כל התכונות המאבזרות גבר בעל המידה הטובה.

כל זה להלכה.

למעשה, מדובר בגלגול של עז הרים המכירה כל צמח, דרדר, קוץ (להפך מבתה שגם אם חייה יהיו תלויים בכך היא לא תבדיל בין מרגנית השדה לחמציץ נטוי) ושרואה בירושלים כפר:

שזיף פיסרדי ברחוב הנורית? היא כבר שם, מטפסת כמו עז הרים יווניה. השסק מתחיל להרים ראש באזור קטמון? הנה ראשה מציץ מבין הענפים. זיתים מוריקים בעמק המצלבה? היא מגיעה לשם ומשאירה לתושבים אבק ועלי זית.

חרובים באזור גיא בן הינום? אפילו העורבים משקשקים ממנה. תותים בגן אוהל משה? שום קשיש ירושלמי, קשוח ככל שיהיה, לא מעז להוציא את הראש כשהיא מגיעה לאזור כסופת טורנדו. ואת כל זה אימא שלי עושה בנועם ובתנועות של אדם שאין בו שום ספק. ובין קטיף לטיפוס על עץ היא מטיפה לי, “גם את, בתי, צריכה לטפח משק אוטרקי. כל ירושלים היא גן גדול ומצווה גדולה לטפח אותו. זה יגרש ממך את כל העצב”.

אימא שלי לא מעניקה הזדמנות למרחב להיות אדיש כלפיה: “אה”! היא אומרת לי, “את ראית את החרוב הזה? ישתבח שמו לעד – רק במרוקו היה לנו כזה ואפילו המלך ויתר לנו על כל המיסים בתמורה לחרוב אחד, אחד כזה. היית מאמינה? למה אינך מאמינה? תגידי משהו!” אבל אני לא טורחת להפריע במונולוג הפרחוני הזה. פקחי החנייה, הרמזורים, תוספות פראיות של מרפסות, ואספלט מכוער בכל מקום – או בקיצור כל מה שמגדיר את המילה "עיר – כל אלו שווים בעיניה כקליפת השום ואף ששום הוא בהחלט אחד מהצמחים החביבים על אמא שלי – פה הכוונה מטאפורית בלבד.

בין אמא שלי לבין המרחב הסובב אותה שוררים שקט ושלווה:

היא לא מכירה בקיומם של קונפליקטים, סטטוס קוו, מדיניות ותקרות זכוכית. היא האישה המזרחית ששברה הכי הרבה תקרות זכוכית ובלי שהתכוונה לכך – כנראה בגלל גפן סוררת שפרצה את התקרה או לואיזה משוגעת בעלת נטייה לקלסטרופוביה.

במסגרת השלווה שאופפת אותה היא ממתיקה סודות ומחליפה מתכונים עם ערביות מבית צפאפה ומאבו גוש, מעניקה נרות מזור לנזירות שחלפו בסביבתה ומבצעת עסקים אפלוליים עם קבלנים מכל הדתות כדי לקבל קצת עופרת – החומר האלכימי בהא הידיעה שאולי יכול להוציא מהראש של בתה את כל השטויות הרומנטיות בטקס מאגי ששורשיו עתיקים ביותר.

רחוקה והפוכה לגמרי מאימא שלי היא דודה ריג’ין, האישה שעל שמה הומצא המושג “טיפוח” – ומאז היא מראה לעולם מהו טיפוח אמיתי. מדמואזל (או מדאם) ריגי’ן מגיעה כל רבעון או שלישון למדינת הלבנט בפנים חמוצות. היא מתעבת את הסוכנות היהודית שבגלל סטיית גורל לא הגיונית שלחה את קרוביה לגור בלבנט – וככה נגזר עליה, על מדאם (או מדמואזל) ריגי’ן להיות קשורה לברברים האלו שמסתובבים בירושלים בחברתם של ברברים אחרים – כולם לא שומרים על עורם מאימת השמש.

ועל אף חיבתה למדורי האסטרולוגיה, דודה ריג’ין לא מותירה דבר ליד המקרה. כדי שעורה לא יתבקע, יאדים או ישתזף היא לא יוצאת מחדר האמבטיה הלגיונרי שלי בלי למרוח קרם צוואר, קרם יום, קרם בין הערביים, קרם עיניים ונילי וקרם עפעפיים לבנדיני.

שמלותיה תמיד עשויות משי ובתיק עור התנין האימתני שלה מצוי תמיד עותק של פלובר או קאמי כדי שאם תיתקל בגבר הנכון הוא יבין מיד שאירופאית משכילה עומדת לפניו. המתנות שהייתה מביאה לנו מאירופה הגדולה היו זעירות ולא ידענו מה לעשות בהן: מחזיקי מפתחות בצורת פודל. בדי לבבות מסוכרים. מגדלי אייפל בצבעים משונים.

דודה ריג’ין היא כמו ציירי המאה התשע עשרה שראו את ירושלים ותושביה כמשהו אקזוטי, ילידי ופראי. היא, את ירושלים, רואה רק דרך ענני בושם וקרם צהריים – שספק אם תוכל לומר משהו על העיר.

בילדותי, כשהגיעה לביקור השנתי בלבנט, היא הייתה פוסעת לידי ברחוב הירושלמי, מנופפת במניפה וזוממת להטביל את כולם לאירופאיות: חרדים, ערבים, שני נזירים ארמנים שבטעות חצו את הכביש לידה. כל עדה זוכה אצלה ליחס שווה: כולנו ברברים בעיניה ולמרות שנאתה לקור היא גם תמיד הייתה מקללת את החום הישראלי ששונה מהותית מהחום של אירופה.

פעם אחת, אחד מבני הדודים אסף שקל לשקל ונסע לבקר את ריג’ין ביקור היסטורי. הוא חזר מזועזע.

לא האופרה הניסה אותו ולא העוגיות הקטנות והוורודות וגם לא הגינון המוזר והגזום בצורות של פודלים. לא ולא. הוא הזדעזע מהחום הנורא שאפף את צרפת באותו קיץ של שנת 2000 או 1999, ומאז כף רגלו לא דרכה שם.

*

ללא ספק, הסופרת הנפלאה שולמית הראבן שייכת לקבוצת הסופרים האנמויים. יצירתה עוסקת רבות באנשים שאינם חשים נוח במקומם ובתקופתם – והדבר מודגש שבעתיים על רקע תקופות “לאומיות” כגון תקופת המנדט.

סיפורה הנפלא “בדידות” נפתח כך:

קריאה מרפרפת תעמיד בדמיון הקורא אישה קפדנית ובטוחה בעצמה. אך קריאה מעמיקה יותר מגלה את הטון האירוני של המספרת: אותה אישה התאמצה מאוד להיות אהובה ובטוחה בעצמה, אם אכן הצליחה. אם הקורא לא קלט זאת מיד הנה מגיעות השורות הבאות וטופחות על פניו:

דולי לא כותבת מכתב לרשות ממשלתית. היא כותבת מכתב לבעלה, האדם שאיתו, לפחות לפי צו החברה, היא אמורה לחוש הכי בנוח. אך היא מהססת וכבר – כבר מבין הקורא שלפניו אישה שלמרות נישואיה לאדם אמיד ממשפחה אמידה ומכובדת – תכונות אלו אינן מפצות על תחושת הבדידות הבסיסית שלה, תחושת מהגרת שאפילו המילים “מלטה” ו"ואלטה" מצטיירות בדמיונה כפרש צעיר בגלימתו. ונראה שזה נוהג של הדמיון שלה להרגיע אותה, להרגיע – אך להרף עין בלבד. כי בסיפור הקצר הזה מובעת בדידותה הנוראה, חוסר השתייכותה, תחושתה העמוקה והידיעה שבכל רגע עלולה הקרקע להימשך תחת רגליה והיא תישאר בחברתם של אנשי הצללים, של אנשי צוק ומעוק – שאליהם באמת היא שייכת. הסיפור הקצר הזה ריאליסטי מאוד ובכל זאת הדמיון של דולי (או, אם תרצו, שולמית הראבן) הוא מסוג אנמויה. היא איננה שייכת למקום ולזמן. ולראייה: בסוף הסיפור מגלה דולי שבעלה בוגד בה עם המזכירה ההמונית. ואצל הקורא בעל הדמיון נותרת התחושה שלוּ היה בוגד בה מאיר בעלה בחברת נסיכה ממלטה – הייתה דולי יכולה להבין את המצב, ואף, כבעלת דמיון אנמויי, להסכין עימו. אבל בעלה נטוע היטב באדמתו וגם את בגידותיו הוא בוחר באופן מקומי וחסר השראה. גם לו חייו יהיו תלויים בכך מאיר יעקבוס לא יצליח לפרוץ את העולם הגיאומטרי שהוא פועל בו כאדריכל.

*

אני מקנאה בריגי’ן וגם באימא שלי. שתיהן לא מופתעות מהעיר וחיות במרחב הזה בתחושה של שקט והשלמה. הן לא לוקות באנמויה – הן יודעות היטב לאן הן שייכות ותחושת השייכות שלהן עמוקה. כשיירדו לשער שכם – אמי תבחין בעלי החוביזה הטריים שמונחים ערימות ערימות בשער ותדע להתקין מהם מאכלים רבים. ואילו דודה ריג’ין תעקם את אפה המלכותי כשסוחר יציע לה למשש צעיף “צרפתי” אמיתי.

אצלי המצב יותר מסובך: רגע אחד אני אביר, במשנהו עלמה שהתאהבה בגבר בן דת אחרת, וברגע השלישי אני נזירה השוברת את נדר השתיקה לרגל יום הולדתי התשעים.

כשאני מרגישה אבודה ומבולבלת אני הולכת למדף הספרים שלי ושולפת משם את כל היוצרים האנמויים, את אלו שמעולם לא הרגישו נוח בעורם ובמרחב הסביבתי שנולדו אליו. אני שולפת את שולמית הראבן שהגיעה לכאן בגיל תשע, אימצה את השפה העברית וחצבה בה באופן שאף יוצר ישראלי לא הצליח לחצוב. את נבוקוב שעזב מולדת ושפת אם כדי ליצור בשפה זרה. את ז’קלין כהנוב שמסותיה על הפער בין מצרים וישראל גרמו לי תמיד לתחושת קירבה עמוקה אליה. את לורנס דארל – לבנטיני משושלת אירית. את דילן תומס שיצירתו “תחת חורש חלב” ממש לא מתכתבת עם רוח הזמן של תקופתו ואת שייקספיר שאין לי כל ספק שהיה מרגיש נוח ביותר באיטליה.

ואולי כאן, בתופעת האנמויה, נעוץ טבעה האמיתי של הספרות? בתחושת הארעיות של דולי יעקבוס שמגולמת בגמגומיה ובהתנצלויותיה כלפי אנשים מסכנים שמזלם לא שפר עליהם. אולי כאן מונח משטח ההמראה לעלילות ספרותיות שנוצרות דווקא מתוך תחושת חוסר שייכות עמוקה לזמן ולמקום שלהן.