חבר, מה יעשה אחד שתקפו הפחד והוא רוצה לחוש אל אלה שאינם מפחדים?

משאלות איש־העם

כיוון שנכנס אל הספר אשר עם שפת הים, חש נחמיה תחילה כעין תנודה קלה בלבד. היה יושב בציפייה אילמת בכורסתו של זה, כשהלה כורך סדין סביב לצווארו, פורף אותו והחל עושה בכלי־הגזיזה שלו מעל ראשו. היטה נחמיה את ראשו לצד, כאשר נטל עליו, והציץ מזמן לזמן לתוך הראי שלפניו, הציץ בחטיפה ושב ועצם את עיניו. עוד כלי הגזיזה מקצצים, פעם בכוח החשמל ופעם בנקישת המספריים – ונחמיה נשימתו החלה מתקצרת, כמו תקפתו חלחלת – פתאום. חש מעין שיתוק במרוץ דמו ועצביו הרעידו, כמו נמתחו לפתע ביד אכזריה… לחייו חוורו ואגלי זיעה החלו מבצבצים בצדעי מצחו – הנה זע והספר הפסיק גם הוא את הגזיזה:

“שמא הכאבתי?” – שאל בדאגה.

“המשך”… – השיב נחמיה באימוץ שיניים – “כי לא אירע ולא כלום. אך נדמה לי משום־מה, כי עטיפה לבנה זו, בה עטפתני עד צוואר, משווה לי מראה חולה, רחמנא ליצלן”.

צחק הספר הזריז והממולח, כמו נזדמנה לו הלצה נאה ונתאושש כדי להוסיף עליה נופך משלו: "אף זו מלאכתנו הספרים – סח – שמנהג הוא בידינו לעטוף בכלי־לובן את לקוחותינו וככל שהלקוח קבוע יותר, כן עטיפתו צחה ונקיה יותר –ח– משום חשש שמא יוציא עלינו לעז ויאמר: נדבקתי אצל ספר פלוני… פצע זה מהגזיזה בא לי.. משמע, עדינה היא מלאכתנו, כמלאכתם של רופאים – ח־ח–

התכוון גם נחמיה להסיח את דעתו ולהתבדר עם הספר, אשר טבל את תערו במי־חיטוי, לאחר שהשחיז אותו יפה־יפה על הרצועה – והקריב בינתיים את המניפה החשמלית, כמשתדל להנעים את רגעי הישיבה האחרונים על הלקוח – אך לא עלה בידו. אימה כבושה ירדה על נחמיה והוא זע לקום.

“עוד כמעט רגע והכל יאתה שפיר”. – הניאו הספר בזחיחות־דעת, כמתנגן באומנותו.

“לא. איני יכול!” – הרתית נחמיה מהכורסא וביד מהירה התיר את הסדין מעל צווארו, כהתיר קולר מחניק – “איזו חולשה תקפתני.. אסור לבית־המרקחת ואחר־כך אחזור”.

“גם כזה יקרה…” – לא התפלא הספר הזריז והמנוסה כשהוא מנער את הסדין, שילשל את המעות לכיס בגדו והשתהה כשהוא מביט תמה אחר נחמיה שנחפז לצאת – –

למרבה הרוגז, נתקל נחמיה בעת צאתו בברנש מוזר, אשר נדד אותה שעה למעצבה על שפת הים. אך בעוד שנחמיה יצא נקי ומרוענן מתחת ידיו של הספר, עמד הלה שעיר ומרושל ועיניו פזלו בעד לסבך שערו המסומר. מעילו היה דהוי וכובעו מהוה אף מינעלו מרופט וניכר בו כי אבק אכלו, השמש קלפה אותו וצורתו נתבלתה והלכה. התעכב נחמיה למורת־רוחו, ובעמדם שניהם על הרציף המלוהט ושמש הצהריים קופחת על ראשיהם, הביטו זה אל זה כמודעים.

“מה מראה לך ומדוע לא תיטיב את פניך?” שאל נחמיה.

" כי אין הטרחה שווה".. פטר הלה במתינות, בלי לתמוה על השאלה.

“ומדוע אין הטרחה שווה?” התאווה נחמיה משום־מה לדעת.

“טעם פשוט”… השיב הלה בחיוך אטום והתחיל פוסע במרופט, כמזמין גם את נחמיה להתלוות. “לעולם יהיה אחד חפשי לרצונו וכגון זה אין להיות אלא תוך ביטול הרצון – וזה הכל”.

“ואז מה יהיה עלינו?” חקר נחמיה בפליאה, כמו נזדמן לעיין בתורת חיים שלא ידעה עד כה.

“לא יהיה…” השיב הלה בקהות מפתיעה וללא צל של צער. “כי לשם מה אחד מתייגע וטורח? לסיפוק צרכיו. אמור מעתה: אין עוד צרכים ופטור ממצוות עשה–ח–ח– וכן חפשי הנך להלך על שפת הים לרוחך. נעלי בלתה? מעילי נתמרטט? ספיח מסתמר בלחיי? – דברים בטלים. אני מבטל את צרכי וחי לרוחי”.

“וסופו של דבר?”

“סופו של דבר כי מבטלים והולכים אנו את צרכינו – עד לאפס.. עד לשקיעה באי־צורך.. עד לוויתור סופי על כל המוכרח היחסי לאדם. ואז בני־חורין אנו לעצמנו – רצוני לטייל, הריני מטייל. רצוני ליהנות משמש זו אין ממחה בידי. רצוני להלך בקרועים־בלואים, אין מונע. יש די שמש לאדם.. יש די מרחב אוויר.. ואין עוד צורך במלחמת הקיום –ח–”

“איך אפשר?” – זקף נחמיה את שאלתו אף שידע כי היא חסרת תכלית.

“אפשר”. הניע הלה יד בוודאות שאין לעורר עליה. “כי מלחמת הקיום צריכה ל”מרפקים".. ל"כוח הדוחף".. ל"מרץ" – ואני אי־אפשי באלה. שוב אין לי צורך בכגון זה. הריני מוותר מראש על זכויותי כאחד מן החברה. איני חייב ואיני זכאי –ח–"

הבין נחמיה כי הועמד בזה בפני “ביטול היש”, אף נראה לו כי יש טעם עם אותו ברנש. מה לך פשוט מכן על שפת־ימה של עיר־חוף נוחה באקלימה וממוזגה בתנאיה? הבריות חולפים דחופים־בהולים, כאילו מלחמה רודפתם עד הלום, אך למעשה מרמים ומרומים הם, יעמדו נא גם הם שעה קלה בשמש, יביטו אל מרחבי ים ומצא להם ללא טורח ועמל. יבוא כל אחד בתיקו ובצרורו ויעמוד נינוח – ופסה דאגה.

משום־מה שמח נחמיה על התגלית הזאת, אף מצא לה חיזוק כאשר נזכר במעשים שהיו או שקיבל מכלי שני. מעשה בפלוני שחב חובות רבים ודימה כי כלו כל הקיצים ויצא עם ערב לבדו אל שפת־הים – לעשות את חשבונו הרע – – ומעשה באלמוני שירד לשפת־הים בשעת ערב מאוחרת, באין נפש חיה מסביב. השקיע הלה את עיניו המיואשות בגלי הים הסוערים ואמר כלפי עצמו ללא מורא ופחד: “אתם גלים תהיו קברי.. אתם תשאוני ותפלטו את גווייתי – –” – כן הגה ודימה כי זרועות המוות כבר לפתו אותו בחשיכה ואין מציל – – וכל־כך למה? מחמת הצרכים המרובים לאין־שיעור, מחמת לחץ ומצוקה בהם נתן אדם את צוארו – – ייפרק איפוא הלחץ והיתה המועקה כלא־היתה.

אף נדמה לנחמיה, כי מעתה מבקש גם הוא להימנות על חבל זה של שאינם־נצרכים – ושוב לא ראה על שפת־הים אלא את אלה… אמנם באותם הימים היכה קורנס גדול באבן של הים והציב בו עמודי־ברזל, להיותם מחסום לא־ימוט בפני כוחם של הגלים – – כן שופכו בניצוחם של מהנדסי העיר שפכי עפר מהגבעות מזה אל השוחות מזה, על מנת ליישר הכל ברציף גדול ורחבה מרווחה, ככל שיימצאו הללו בערי־חוף מתוקנות. נעשתה עבודת שיפוץ גדולה סביב ונסולו רחבות, נעטרו ככרות־סיבוב והעידו על חפץ־המעשה המפעם וגובר בעיר – – אך נחמיה לא שעה אל החידושים האלה. ואת מי ראה? – את המעטים־הבודדים הללו שאינם נצרכים – אותם הנוודים לאורך שפת־הים, ללא מגע עם אשר מחוץ להם, כי עם עצמם מהלכים הם ואשר בחובם.

– – אחד הלך הלוך וסוב עם שפת־הים ושעה אך אל המים – אותם יאור ויקלל, ואין יודע על מה ולמה ניטעה בו איבה כזאת לים – – שני ישב בצל עמודי הבטון של ביתן־שעשועים נאה שהיה נטוי על פני המים – כאן איווה לו מקום מושב והוא גבר רחב־גרם, הקורס בלי־נוע וכולו אוזן למלמול של גלי הים ולגעשם – דולה מהם נעימה נעלמה, אשר כל כלי־הנגינה והנשיפה של ביתן־השעשועים לא ישוו לה…

קשה מאלה היה כיפח אשר הופיע ולראשו כומתת־טייס על אזניותיה הארוכות. הוא לא הקשיב לים אף לא שעה אל הגלים אלא צעד צעדי־און, סובב אחורה ופנה כחייל בשעת תימרון.. וכל אלה סובבים לעיני נחמיה ומכריחים אותו ללמוד לקח ולהבין כי יש עולם נעלם, בו קורנסים אינם הולמים מטעם מהנדסי העיר ועמודי ברזל של המחסום אינם מוצבים כגבול לים סוער, ביתני שעשועים אינם מוקמים ואינם נדונים להרס – עולם ללא שיפוץ ובדק מתמידים עקב גידול העיר, וחוק אחד שולט בו: אין צורך בכל הנעשה בידי אדם – אך למותר הוא ונבהל נחמיה למחשבה הזאת – זו פעם ראשונה שחש פחד ממשי וקרא כלפי עצמו: אל־אלוהים, אי סייג?! – בדרך זו הרי אפשר לבוא עד לחורבן היש – – מיבני הקומות והשעשועים יימחו מעל פני החול ולא נודע מקומם – בתי מרחצאות יוגפו לאין־דורש וניצבו ריקים ושוממים – – קורנסים יעמדו מדפוק, הככרות העטורות אשר עם הרציף לא תזופתנה, מדשאותיהן לא תושקינה מים ותקמולנה – פנסי החשמל המוצבים בהן לא יפיצו אור־יקרות – והסובב כולו יהיה לתוהו־ובהו, רחמנא ליצלן – היהיה כדבר הזה?! –

הרגיש מעתה נחמיה בפחד הרודף אחריו באשר ילך: אין צורך… בין הלך בפסיעה מתונה דרך טיול תחת עצי השקמים הענפים, שהתעקמו ממלחמתם ברוח ושטחו את בדיהם האדירים לארץ, ובין פסע פסיעה רהוטה במדרכת הרחוב לרגל עיסוקו – בכל מקום לכתו השיגהו פחד זה והשכין קרה בעצמותיו. ניסה להימלט מפניו ולא יכול. רצה להסיח דעתו ממנו והוא כיתושו של טיטוס קבע במוחו את מושבו. ביקש להמם את קולו ולהחרישו ולא ידע איכה. וכן עלה על לבו: אבוא לבית הכנסת – –

אכן, מוזר היה לאחד חפשי בדעותיו לחוש לו מפלט זה כמשגב אחרון – ואף־על־פי־כן הלך אליו. נכנס רהוי ושפל־עין בין קהל המתפללים בו, בחר לו מקום פנוי בין היושבים – בפאת ספסל ובקרן־זווית אפלולית ישב והקשיב אל המלמול של יראי־חטא. והיה בדבר משום חידוש לגבי נחמיה – הנה תתקומם בו דחיפה לצאת, אך הוא אונס את עצמו להמשיך לשבת.

“רצה והחליצנו” – – עלתה בזכרונו גירסת ילדות, ומאחוריו הצריח קרר מיוגע בקול בטנוני תקיף פסוקי תפילה ליושב בשמים, ללא סלסול וטרחה של גינונים מיוחדים אלא פשוט תבע לעצמו את המגיע לו… מלפניו ייחד לעצמו אזרח פינת־קבע משלו, בה התעטף בטליתו מעל ראשו, וכיוון כוונות מיוחדות רק לו בנענועי־ראש וגוף דחופים. אחד שפרקו נאה ופיאותיו נוצצו מרוב סלסול עמד חגור אבנט על גבי קפוטה של משי וכולו אומר כבוד –

ומתפללים הוסיפו לתפוס את מושביהם – בני “עמך”, קמעונאי בירקות ופרי, רוכל וקבלן, בעל מעגילה ואוסף כבסים בעגלת תינוק בימי־החול וסתם ערב־רב של יהודים. גם ספרדים ושאר בני עדות נהרו ובאו – ובעוד אשכנזים תופסים את פנימו של הבית עם ארון־הקודש הקבוע בהדר בתוך הקיר, והפלוש מחוצה לו מסור לשיחות חולין או ללומדי “שיעור” – נתייחדה לספרדים עזרה משלהם – והתפילה והרינה עלו למעלה־רום.

האשכנזים זריזים ומבקיעים דרך לתפילתם בעד חלונות פתוחים לרחוב, בעוד שאחיהם הספרדים מנהגם ביתר צנעה ונעימות חן. הנה שליח־הציבור זקף את עמידתו, אף לעמידה על קצות בהונותיו הגיע וקולו עולה רווי סוד־שיח מיוחד. עלה והתרונן כקושר שבח ותהילה, הנמיך והתפייס כי ביקש למען שולחיו שמירה מכל מחלה וחילוץ עצמות ופרנסה בשפע, שלא יהיו נצרים אלא לחסדו כביכול. והקהל עונה בקול או באנחה כמוסה – אשר השמיים, אפילו יהיו קשים מנחושת, לא יוכלו שלא להיפתח לפני בקשתו.

בפה נאנח האחד ושם גנח שני, ורק הגבאים אשר הסבו בשורת מזרח ופניהם אל הציבור, היו פנויים להעלות חיוך על שפתיהם לאות רצון וזחיחות־דעת גם במקום הקדוש הזה ללמדך – כי הם הטורחים בבניין בית־הכנסת של רובע אזרחי זה והם הנושאים בעבודת הבדק הנחוצה בו לקראת החגים. הם גם המתכננים ברוב עצה ותחבולה את מכירת “העליות” והם הזוכים ומזכים בהוצאת ספרי־התורה, בתנופתם ובגילול יריעות הקלף – הם האוספים מצוות ביד קלה ובדעה זחוחה גם במקום הזה, כאשר יצלחו המעשים בידיהם בחוץ – –

הבין נחמיה נכוחה, כי לא רק לו מונה רגש הפחד, אלא רבים שותפים לו וסידור תפילות זה שבידו אינו אלא מגילת פחדו של האדם מדור לדור – כי הכל מפחדים – – ישיש כבן מאה מפחד ומעתיר לדחות, ולוא ליום נוסף, את גזר־הדין אשר מונה לו לבשר־ודם על אדמות – – חולה ברגליו מבקש לתת להן חיזוק – אחד בעל־גוף וקשה־נשימה מחפש לעצמו רפאות – – כאן סוחר פורש את חששו וקונה שרוי בחולשת־דעתו – חרדים הכל כי בטחון אין – –

אין בטחון אלא בשמים! – מזהירים הכתובים הרבניים המעטרים את הכתלים ומעליהם האותיות המפזזות בקרני־תורה מעל ארון־הקודש – אין בטחון בפני מגפה וחולי, דבר ורעב – אין בטחון ביום אף לא בלילה – אין! –

התכנס נחמיה משנה בחרדתו שלו, כאילו תוכחת הדורות מכוונת מעתה בעיקר כלפיו. אגלי זיעה מצננים כבר את פניו ובשרו נעשה חידודים. עדיין אין הוא מאמין בדפים הממוללים שבידו, אך שפתיו נעות ולוחשות מאליהן. נפשו מתעטפת כנסוכה סם משכר של מילים, רגליו זעות כמו הקרקע נשמטת מתחת לרגליו – ללמדך כי אין השמים נענים בנקל לאחד חפשי בדעתו – ואף־על־פי־כן דובבות שפתיו: טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו… סומך לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים… – ועל אחת כמה כשמתערפלת והולכת משמעותם של הדברים, טובעת בשיח הנהיר לתלמידי חכמים: סיעתה דשמיא.. יפיש חייהון ויסגא יומיהן ויתן ארכה לשניהן –

חלשה דעתו משיח הרזין והטמירין ושוב אינו תמה לשמוע מפי שכן לספסל, לימינו או לשמאלו, על מעשים שונים ומשונים שאירעו בבאים לתפילה והוא לא שמע ולא ידע עליהם… אחד שהיה חפשי ושטוף בחיי המעשה, אף לא העלה על דעתו לדקדק במצוות – חל בו שינוי לפתע והריהו אץ אל התפילה. אמידים וממודנים נתבהלו משום־מה ותקפם רגש פחד – והם העומדים עתה בשורה ראשונה במזרח, מקדימים וזריזים לתפילה ואחרונים לסיים – כה חזקה עליהם יד המורא!

ישב נחמיה צמוד־דמום למושבו ותמה לראות כי היתה העיר החדשה הזאת מדי גדלה והלכה, כאחת הערים־האימהות והעיירות שבגולה – וגדל והולך בה מספר הדורשים לתפילה, כצעיר כזקן – – וכיוון ששעת הוצאתו של ספר התורה מן הארון הגיעה – מוצא הספר ביראה בעשרות בתי־כנסיות שבעיר ואלפי פיות קוראים ומברכים בקול – כיצד יבואר הדבר, אם לא בפחד הגדול אשר תרגיש כנסת ישראל מדי שבת בשבתו גם בחיי המעשה על האדמה הזאת, לאמור: שובי ואמציני תורת־האמת, שהיית עץ־החיים תמיד למחזיקים בך מישראל! –

“עץ חיים!” – ראה לפתע נחמיה למשמעות הדברים ונתלש ממקומו, כמו לא ראה את עצמו ראוי עוד למעמד הגדול הזה.

ובלכתו מעתה ברחובה של העיר, וסידורו בידו, שוב נראה לו כי איננו מפחד. הוא שש להתערב בין סבלים מפורקדים אצל קרוניות־יד שלהם; עובר בשווקים ומשתהה בים רוכלים יהודים, כשרגש של בטחה מלווהו בדרכו: אל פחד – – החיים על האדמה יש להם על מה לסמוך ולא על בלימה דורכת רגלם, לא בחלל הריק הם מהלכים – – לא על־פי האפס ידשדש זקן בקרונית רתומה לחמור כדי להשתכר את לחמו.. ולא אל עברי פי־תהום רוכלים התגרים, עמלים מושכי הקרוניות – לכל יש על מי לסמוך – כעשיר כעני – –

יתר על כן: הוא נושא את עיניו בבטחה אל העיר ההומיה מסביב ורואה בקומותיה העולות – תחתיות, שניות ושלישיות – ועליהן מזדקרים שלטים, פורחות כרזות. – סובב־שואן גלגל החיים ומניע המונים – בהם כושלים נופלים ובהם קמים ומצליחים – כי לכל יש על מה לסמוך וגם לו, לנחמיה, בכלל – – מנוחם היה עולה איפוא במדרגות ביתו וממעקה שלו חזר להביט בעיניים חדשות על המתרחש. עיר גדולה השתרעה מתחת, בתיה יצוקים כמצודות והם דוחקים ופורצים את הגבולות – אף גדול וחזק דופק החיים המפעם סביב, שמתחו גובר והולך.

“ברוך־השם, יש פרנסה”. – מתברכים בצנעה יהודים שחרחרים וצפופים בשכונות שבירכתי העיר, כשהם חוזרים שנונים וממולחים מעבודת היום ונכונים לקיים גם למחרת את מצוות העבודה בגופם ובנפשם, בצרורם ובדוכנם ובכל כלי אשר יינתן להם.

“יש עבודה וברוך־השם”. – נותנים קולם בשיר ביתר חשיבות בעלי המלאכה העיליים – סייד, צבע וטייח – מעל גבי הפיגומים, שם עליות הביטון ורשתות הברזל ואבזרי החשמל המסובכים משחק בידיהם.

“אוי לה לפרנסה עלובה זו”. – מעמיד קמעונאי ברכולתו פנים חסודות, כשהוא מצרף בחריפות פרוטה לפרוטה ממסחרו במינים של סידקית ומחשב את יום עמלו הארוך בריוח פדיונו – –

נחמיה מקשיב למקהלת הקולות הללו – ויודע כי זו שכבת העמל עליה העיר עומדת, עליה סובבים צירי המכונה וגלגליה – ובינתיים היהודים השחרחרים והצפופים אשר בשכונות העיר שמחים שמחות של מצווה – ברית־מילה ואירושין אף אבל הופך לסעודה שבמצווה… ובינתיים יהודים מוסיפים לבוא מקרוב ומרחוק, כי בארצות־חוץ רודפים אותם, גוזרים גזירות עליהם, מאיימים לכלותם ולהשמידם..

כל אלה נותן נחמיה אל לבו, כשידו נתפסת בלי־משים לסידור הכיס הטמון עמו כקמיע ו"סגולה" – והוא משנן לעצמו צירופי פסוקים, ממלמל חרש השבעות וברכות שבו, בלי לתת את דעתו, כי שפתיו נעות אך קולו לא נשמע.. “עיר זו התעמוד?” – – “בנין זה לא יזוז?” – – “מכונה גדולה זו לא תפסיק לנוע כתיקנה?” – –

אף נדמה לו אותה שעה, כי העיר עונה על שאלותיו בהמולתה ושאונה: "צדקת, נחמיה אישי, כי אמנם עזים החיים הרוחשים תוכי והם משוועים: עוד – – צרים הרחובות מהכיל את החיים ואינם אומרים: די – – כן תשמע המולת־קולות עולה ולא תדע מהי, אך אני יודעת – קול הרעב והשבע, החב והנושה, העשוק והעושק ועושה מעשה־ההונאה – קולו של ישראל הוא וגלגל חייו – – לכך, נחמיה אישי, אל תרם ידך להרוס בטרם תדע לבנות. אל תאור ותקלל אלא התפלל לשלום העיר הזאת – חיה תוכה כאחד העם ועשה סייג לעצמך. כבול את עצמך למשטר זה, כי בו גם לך חיים. הימנה על בני מעמדך בחיים האלה והיה גם לך משטר – יום עבודה ומלאכה ויום שבתון קבוע. שאם לא כן אבוד תאבד – ואבדן אזרח פגם הוא בכל האזרחות העירונית הזאת, השואבת את פרנסתה ביגיע־כוח – – "

פנה נחמיה מעם מעקה הבית ובלבו גומלת החלטה: אין זאת כי משטר חיים הוא בו יחיה ואין בלתו – עת לעמול ועת לשבות.. עת לחשוב על דברים שלמטה ועת להגות בדברים שלמעלה.. עת לפעול אורח בחיים האלה ועת לזכור, כי אינם אלא בני־חלוף… עת לפעול בכבשונה של תנועת החומר מסביב ועת להציץ בלי פחד אל התהומות של תנועת רוחה.. עת להרים עיניים כלפי שמים ולומר: שמחת מצווה זו שאנו שמחים ו"קידוש" זה שאנו מקדשים, אורח שבת זה וארחות מועד וחג – כל זה למעננו אנו נוהגים, לטוב לנו בחיים שהוקצבו לנו על האדמה הזאת ובכל אתר בו מצוי אדם מישראל – –

ובהיותו נתון בדמדומי המחשבות האלה, מצא נחמיה את עצמו מעוטף באותה עטיפת המשי הלבנה־התכולה המכונה “טלית” – זו שציציות נגררות לה מארבע־כנפותיה והיא־היא לבוש האדם מישראל בו יתייצב לפני קונו, כשהפסוקים פורחים מפיו בשיגרה רהוטה. לא פירושם של אלה הוא חשוב, אף לא הטעם הצפון בהם אלא אותו כוח־השבעה בו יבריח המפלל את אויבי נפשו ויכריעם – את חלומות הביעותים לילה והספקות הכוססים ביום, המאוויים שאינם באים על סיפוקם והתשוקה האורבת ממסתרים – כל אלה נסוגים אחור, מצטנפים ונעלמים במחשכים מהם הגיחו, והיו כלא־היו – –

“אמן, כן יהי רצון”. – לוחש נחמיה כמצטער שבא לכלל סיום. נאמרו דברי ההודייה וההלל, אף אותם הנספחים לכבודו של יום ועדיין הוא ממתין כמחפש לחש חזק יותר וצירוף מילים סתום יותר – לחש וצירוף שיש בהם כדי הדברה גמורה וחלוטה של כל מרעין בישין – האמנם לא ימצאו הללו למחברי התפילות, לפייטנים רכי הרגש, לחסידים ולנדכאים לדורותיהם, לענווים ולשבורי הלב?

מאליהם מתגלים איפוא לנחמיה חבר זה של ענווי עולם – זו השרשרת הרצופה של השותפים החרישים לפחד אנוש מדור לדור. מהם שהסתפקו בצירוף פסוקים מן המוכן ומהם שחידשו משלהם; מהם שהיה די להם בנגלה שבלשון־הקודש השגורה ומהם שהפליגו לנסתר, בתוספת אלפ’ין ונו’נין בה עטפו את יחסי האדם מישראל עם קונו שבשמים וקשרו ביניהם רזי־רזין וטמירי־טמירין – – עד שהפך הכל למלל שאינו צריך לפירוש, כי רצוף הוא נוסח של בקשת רחמים ותחנונים על הגלוי ונעלם, הנגלה והנסתר גם יחד – –

“יהא שמה רבא לעלם ולעלמי עלמיא… שמה דקודשא בריך הוא… לעלא מכל ברכתא ושירתא…”

נסתחף נחמיה באלה, כהסתחף גרגר־חול בענני־אבק, כשריחם של דורות רבים עולה מהם וטעמם של צדיקים וחסידים עומד בהם. שוב אינו זז שלא בברכה הקבועה לשעה – ישב לאכול והקדים ברכה לאכילה, סיים ובירך על המזון, שכב לישון ועצם את עיניו, מיד כיוון את לבו ל"השכיבנו בשלום" – כי זכר נחמיה שרבים הכוחות האורבים לצעדי אדם – והוא מחפש לעצמו מבטח: הבו לי שריון בפני הקמים עלי מבחוץ! – – הבו צינה ומגן בפני האורב בפנים! – כי איני אלא אנוש, נבוך ורפה־כוח – ולסייג אני צריך! –

נראה איפוא כי השלים האיש עם עצמו ועם עולמו. מהלך בעיבור העיר שם הלשכות מרווחות, המשרדים מזוגגים, המשרדים שדלתותיהם פתוחים בשערי־כבוד וזחה דעתו עליו. נוטה לרחובות שקטים, בהם עצי פיקוס וגרוויליאה פורשים צל, אף שלהבית ויוקראנדה מרהיבות את עינו בצבעיהן המגוונים. כיוון שנתרחבה והלכה עליו דעתו סר גם אל חייט אומן, אשר הבין לחפצו ומיד אישר לו, כי אמנם לבוש נאה מקנה לו לאחד מעמד הוגן… ותוך היותו מסמן בקרטון שבידו ומודד באמה עד מתניו וקרסוליו של נחמיה הרי הוא מעתיר עליו בלשון חפצה: כבר נאמר כי כפי בגדיך יזמינו לך כסא – – שניהם נהנים ונחמיה יוצא מלפניו וחבילתו בידו – בה הוא מרגיש תוספת משקל לעצמו ותוספת של חיסון בפני כל רוח תזזית שבעולם – –

מה גדלה איפוא חרדתו, כאשר נוכח לדעת כי גם בשעה זו של קורת־רוח אינו מהלך לבדו. – הסב פניו לאחור – ונדהם: שוב אותו ברנש, מודעו ואיש־שיחו משפת־הים פוסע בצידו צעד־בצעד, אלא שהוא מרושל משנה, כלהכעיס, ספיח לחיו התגדל וכולו חוזר ואומר בחללו של עולם: “אין צורך” – –

נעשה בשרו של נחמיה חידודים־חידודים והוא הופך ופונה אל אחת הסימטאות – הנה הגיע עד למגרשים הפנויים מבניין ומהם והלאה עומדים הפרדסים הירוקים, אשר אמת־הבניין לא הגיעה עדיהם. כאן שאף רוח והזין את עיניו שעה קלה בזיו הדמדומים – אך שוב נשאר עומד נטוע כבמסמרים במקומו.

מצד הרחוב שנכבש אל המגרשים הפנויים, מעבר לתלוליות של זפת חצץ ומלט, ישב דומם יצור. מכבש המסילה כבר הרביץ את הכביש, מכונת הזפת הזליפה את החומר השחור ועל גביו פיזרו העובדים את החצץ – אך היצור הדומם היה יושב במקומו, כפות רגליו יחפות ועור בשרו מדמם בעד נקבי לבושו – הוא ותרמילו בצדו ועמו כסותו ומצעו.

“כלך לך מהדרך” – – היו מרעימים העובדים במכבש וזה מתגלגל והולך בחריקה על החצץ ומרביץ בגלגלי האבן הגדולים.

" סור מהכביש" – קראו העובדים במכונת הזפת, אשר הגירה את הנוזל השחור, ודעתם אינה פנוייה לעסוק אותה שעה בדברים של שטות.

ביקש נחמיה לעבור משם והלאה, אך נשאר רתוק במקומו; חושו לחש לו כי עליו ללכת לדרכו ואף־על־פי־כן היה מצמיד את עיניו: אין עוד חיים לי באשר ירדפני פחד! – החליט לפתע החלטה נמרצת ולא מש ממקומו.

ולמראה היצור המתלבט כצל ליד גדר ומשנה את טעמו, אורו עיני נחמיה להבין: מדוע יגיחו יצורים אומללים לאוויר העולם, כדי לנדוד ולשוטט בלי תכלית – – מדוע, בהיסלל דרך חדשה ובהיכבש כביש נוסף, יקומו הללו לשטן וימללו בלשון חסרת־טעם, כמו תלחש על אזנם הכרה מדומדמת כי המכבש ומכונת הזפת באו להסיג את גבולם. – הבין נחמיה כי החיים הם חומר היולי “אשר עדיין לא ייכבש במכבש ויזופת במזלף” – – זה החומר שנשתמט מידי יוצרו ואין שליטה עליו – –

בלב נדכה וברגל כושלת המשיך נחמיה את דרכו, כמו נהרס עליו שוב בניין שבנה ומצודה שביצר בה את רוחו. שוב הוליכוהו רגליו לשפת־הים המבודדת, שם הטבע נעשה שותף כביכול לצערו, עננים התקבצו מעל וגלי הים חמרו כהים כמצולה סוערת. האמנם יתעצב הטבע עם אדם בעצבו וברוגזו ויקח חלק ברע לו? כי התכנפה רוח סערה וביקשה לנתק את הסוככים מחיבורם בבתי־המשקאות הריקים מאדם, אצו הגלים והרסו עד לבתי־השעשועים הנשמים מאדם.

כאן ישב לגמוע גמיעות חטופות מספל הקפה שהוגש לו, הרעיד מלחלוחית הים, אך לא מש ממקומו, כי ראה בגבורת האיתנים המתחוללת לעיניו. מאליו נזכר בהשבעות ובפסוקים בהם מפייסים אדם את הכוח הרוגז מלמעלה – הבין לחולשת אנוש ולחוסר־האונים שלו וקבע לעצמו סימן: והיה – אם תגיח בזה מבין מפלשי העבים השמש של בין־ערביים, וריפדה שביל־זהב של שקיעה על פני הגלים החומרים – וידע כי שלום יבואנו; – לא תגיח השמש ומפלשי העבים יתקדרו משנה – וישופנו חושך גם הוא – –

– – והשמש הגיחה.. ירדה אט־אט עד לפאת השמים, שם לא היתה עוד שליטה לעבים, יצאה מקורבת לאופק והפיזה משם את קרניה. מיד הזהיבו מי הים החומרים ושפכו את זעמם הכהה בשביל־זהב של שקיעה – – מיד הומתק הגעש ושוב לא נשמע פרוע – – – מיד נתבהרו פני היושבים הבודדים מסביב וזקנה נאה שסרגה באצבעות ענוגות נשאה את עיניה לשמש, כששיבתה מכסיפה בנעימות. – נמשך גם נחמיה להביט למקום שם טבלה השמש בים ושפתיו דובבו:

– – דיינו אם נדע כי לא ניתנו לאדם עיניים לראות ולב להרגיש בתהום שלרגליו, אלא כדי להתנסות באלה – – דיינו אם נדע כי יש פחד ואשרי המפחד – – כי האומץ והפחד ירדו כרוכים יחדיו – לפיכך, היה מפחד ואמיץ האדם – – וכן עיר הומיה אשר יסודותיה על פחד נכונו – – כן האדם היהודי אשר יש ומן הפח אל הפחת יפול.. וכן התועה בחיים כמו צללים ירדפוהו – נהיה תמיד מפחדים ואמיצים כאחד – –