לנשמות

אבי ניסן־צבי פלדמן

אמי שושנה

אחי יעקב־דוד

בחנות הכובעני התנהל הכל למישרים. באתה שעת־ערב מאוחרת שרתה ריקנות בחנות, אור חשמל ואפלולית שימשו בערבוביה, ואיש לא השגיח כי דבר־מה מיוחד יצוק בהחלטתו של ירחמיאלי לקנות לו כובע. הכובעים היו עמוסים על גבי המדפים – זה מכונס בתוך זה – וכל דכפין ייתי ויקנה. וכשנכנס ירחמיאלי ואמר “הבו לי כובע”, והוסיף בהתגלות־לב “ולא ביוקר”, – מיד הוציאו לו את המבוקש. כובע כהה כל־צרכו, רחב־שוליים, לא מהודר ביותר, אך בכל אופן גאה.

– כובע זה יאה לך. – אמר הכובעני.

– ומידתו כמידת הראש. – הוסיפה הזבּנית.

הציץ ירחמיאלי בחטיפה בראי ונראה גם לו, כי נכונים דבריהם.

מיד ביקש לארוז את כובעו בכיס־נייר והשליש את הכסף המגיע עבורו. נטל את חבילתו בידו והלך בלי הרהר עוד בדבר. כה רבים העוברים – ושבים ברחוב וכובעים בראשיהם, עד שמגוחך הוא, כי ייחס אדם חשיבות לעובדה זו של קניית כובע.

אך הנה עבר לילה ואתא בוקר, והגיעה שעתו של ירחמיאלי לצאת לעבודתו. תוך תנועת־בוקר רגילה זכר כי שינוי־מה צפוי לו, ויהי כמסיח את דעתו ממנו. וכי מהו השינוי – חבישת כובע?

– פח!… יפתח את דלת הארון, יוציא את כובעו מכיס־הנייר, יחבשהו לראשו – וחסל. ועדיין מסיח ירחמיאלי משום־מה את דעתו מעניין זה, דוחה אותו וחוכך בו.

מאיצה בו שעת־הבוקר והוא כפוסח על שתי הסעיפים: היעשה זאת או יחדל? אולי ידחה ליום־יומיים… ומרגיש ירחמיאלי, כי איזה משחק ביש מתחיל להתחולל בו – ההיסוס הזה… הספק הזה… אצל אדם מהיר־החלטה שכמותו! אין זאת כי אחד הלצים “הפנימיים” – מאותם הישנים בתוך נפשו של אדם עד בוא עיתם להתעורר – החליט הפעם לשטות בו.

“אולי אמשוך ידי מחידוש זה של חבישת כובע?” – מהרהר ירחמיאלי.

“אכן, חושש אתה!” – מפרכס בחובו קול שני.

“חושש?… מניין שחושש אני?” – מתרגז ירחמיאלי, ובוש בפני עצמו על הרוגזה התפלה.

מרוב מבוכה הוא מגיף את דלת החדר, ונוח לו כי זר לא ירגיש במבוכתו, כי לא נאה להראות שוטה ובשל מה־בכך. עתה נשאר לבדו ויודע את המעשה אשר יעשה: איש לא יראה איך וכיצד – הוא ינסה בינתיים את הכובע לראשו. אם נאה הוא – יצא בו; לא נאה – יחזירהו אל כיס־הנייר, ועין לא תראה.

סוף־סוף הוא שואף רוח לרווחה ושהות בידו לברר לעצמו את העניין יפה־יפה. הוא מוציא לאיטו את כיס־הנייר מהארון, מושך מתוכו את הכובע וחובש – וחוכך שעה קלה האם יביט בראי או לא יביט. נדמה לו משום־מה, כי דווקא בהבטה זו כרוכה הסכנה, אבל איך יצא בכובע החדש והוא טרם בחן את עצמו כהלכה? – מביט ירחמיאלי הבטה נמרצת בראי לכל אורכו. מוזר… הוא־לא־הוא. ואעפ"י כן ראשו גבה במקצת. אכן, התנשא ראשו כמו רמים בכובע זה. מביט הוא מבט חטוף לימין – וכאילו עיניו בולטות קצת יתר על המידה; מציץ לשמאל – וכמו שקע הסנטר ונתכנס. בקצרה: כמו הצטמקו פניו ודלו, שופו מתחת לשולי הכובע הרחבים.

“האמנם זה פרצופי?” שואל הוא את עצמו בלי משים.

“כן זה פרצופך”, – משיב הראי.

רוגז ירחמיאלי, כי לא כגון זה דימה לראות את עצמו בכובע החדש. מרגיש הוא, כי חמתו עולה וחיצים שנונים מתחילים להתקומם בו מתחת לקרקפת. הוא מסיר בנחת את הכובע, לבל תכיר עין זר ברוגזתו. יוצא לחדר הרחצה ומיטיב פניו, מקרר עצמו בצוננים. שוא המאמצים: הכזיבו הכובע החדש!

עד כה היה רואה את פרצופו כדבר שאינו קבוע: הנה שמח… והנה עצוב… עיתים עליזה העין, עיתים דועכת. עיתים שביב־הנאה ועיתים ארשת של קדרות. והחליפות האלה עד־ארגיעה – הבטת בהן ונעלמו. לא כן עתה: שוב אינו יכול לשכוח מבע קבוע זה של הפנים, אשר בצל שולי הכובע החדש. הכל נאמר במבע זה: כאן תורשה… כאן דם… כאן קלסתר – פנים מוגמר, שאין אחריו ולא־כלום.

בדיוקן זה כי יצא לרחוב – מיד יכירו בו את רחמיאלי – מיד ידעו מי הוא, מה ארחו ורבעו. מעל קלסתר זה יקראו את מהותו, כי הלא הוא עצמו קרא זו הפעם הראשונה מעל פניו את אשר לא ידע עד כה… ואין ירחמיאלי משגיח בשעת־הבוקר הדוחקת, אינו שם אל לב כי ביד־ימין עודנו מחזיק בכובע החדש, אלא מפליג כבעל־כרחו אל יום אתמול, כשידו החזיקה במקום כובע זה – קאסקט – – ורבים היו הקאסקטים אשר חבש לראשו בימי חייו. אף־על־פי־כן נדמה לו כי זוכר הוא את כולם. קאסקט ראשון היה עשוי ארג גס ושעיר במקצת, אשר שיווה לו דמות של בן־תשחורת – והוא אז נער בנערים. עודנו זוכר אותו: בטנתו נפרמה ומתחתיה רפודה חתיכת שק. אותו קאסקט היה משפיל לרדת עד עיניו, מכנס את כל שער־הראש, אעפ"י שלא טעם זמן רב תספורת – וגדל פרע.

אחר־כך באו קאסקטים אחרים, מהם עשויים להתקפל בשנים ולהיתחב בכיס, ומהם עשויים להיטלטל ביד; מהם שמצחייתם עשוייה להישלף קדימה, ומהן שקדקדיהם עשוייה להיפשל אחורנית; מהם כהים ובעלי קצוות, ומהם בהירים, תפורים פסי שתי־וערב, שכל תייר היה רשאי להתקנא בו. כי אמנם זו סגולתו של הקאסקט: רוצה – הרי אתה דומה בו לפועל בית־החרושת, רוצה ואתה דומה לשודד עליז מחלון־הראווה; – או יש שאתה מקפלו למראשותיך ומניח את ראשך עליו. כן הקאסקט האחרון – זה, שנשאר הבוקר תלוי על הקולב. ומציץ ירחמיאלי במבט חטוף על הקאסקט בתמיהה רבה: האמנם יש בכל עסק־ביש זה שנסתבך בו עתה, משום מחאת תקופה שלמה על הכובע החדש אשר קנה? וקאסקט זה, החילוני שבחילונים ללא צבע והדר, סתם קאסקט “של יום” – הוא המוחה?! –

…בקאסקט זה, האחרון, סיים לא מכבר את חופשתו האחרונה. יצא להינפש. ועפ"י הרגל נטה למשק. אחרי העמל העירוני ביקש לעזור בהגשת תבואה קצורה לעגלה, והשתדל שלא להודות, כי חום השדה הסגור בין ההרים מחניק עד מוות. כאשר ראה כי החום כבד ממנו, ירד לסייע במשתלת עצים, זחל על גחונו, קרס על ברכיו, זמר זרדים, התיז זלזלים רכים, קשר בחוטי רפיה – ביקש להועיל ככל אשר יכול. ולא השגיח כלל, תחילה, כי עם שתי נערות הוא עובד – האחת גוצה וכתפנית מקצה המשתלה מזה, והאחת שחרחורת וצנומה מקצה המשתלה מזה.

אף היו השתיים משתדלות להנעים עליו את גורלו ככל אשר יכלו – הגוצה צחקנית היתה, ובטרם תאמר משפט שלם תפסיק באמצע ותצחק; והשניה – לא היתה צחקנית, אך תחת זאת השפילה את פניה השחומים בענוות־חן. השלים אז ירחמיאלי בעל־כרחו עם שפר־גורלו. אם בעבודה נכבדה מזו לא יוכל הועיל – אם תבואת־שדה קשתה ממנו ועבודת חצר שוב אינה לפי כוחו, מוטב שיבלה עתותיו בקריסה זו במשתלה. הסכים – והוקל לו. היה משתדל להתרועע עם הנערות ולהנעים את עצמו עליהן. הגוצה והכתפנית צוחקת – אף הוא צוחק עמה; השחרחרה משפילה את עיניה בענוות־חן – אף הוא מחונן אותה במבטים.

– זהו קשר־רפיה נכון. – הורתה לו הגוצה ופרצה בצחוק.

– רק זלזלים כאלה יש לזמור. באחרים אסור לנגוע. – הדריכה חברתה בנעימה רצינית.

והוא ציית לשתיהן. מה הן קושרות את חבילת הרפיה לחגורתן, אף הוא תוחב אותה לחגורתו. מה הן מצויידות במזמרה ובכף קטנה, אף הוא מצוייד כמוהן. אמרו הללו לאסוף את החרק המזיק – והוא מחפש אחריו. הורו מה לגזום ומה לשייר – והוא ממלא אחר הוראותיהן.

– תלמיד מקשיב אתה. – התפקעה מצחוק אותה גוצה כתפנית.

– אתה עושה נכון. – בדקה חברתה ואישרה ביתר יובש.

– או אולי נשב לאכול ארוחת־בוקר? – הכריזה לבסוף בקוצר־רוח הגוצה הצחקנית.

– נאכל… ניאותה השחרחורת בראשה.

וירחמיאלי שנהג מנהג־אורח לא אמר הן או לאו. קם מישיבתו והתחלץ, העיף עיניים למרום, והודה כי יפה כיוונו הנערות לרצונו. עודנו מתחלץ ופוקק עצמותיו, וחברתו־לעבודה הגוצה פינתה מקום לאכילה בצל שתיל ענף; ועוד הוא מבקש לעזור במשהו, והנה זו הספיקה כבר לחזור מערוגת הגן ולהביא צנונית ומלפפון, כתוספת למנה שהביאו עמהן מן המשק. לא נשאר לו לעצמו לעשות דבר, אלא לשבת למוכן.

קרבה לגשת גם הנערה השחרחורת ומקרוב לא נראתה זו ענוות־חן, כהיותה מרחוק. אמנם, חיוורון שחום היה יצוק בה, ועיניה התגלגלו בתוך לובן של חלב, – אבל צנומה היתה, ותווי פניה לא ישרו בכל לטעמו של ירחמיאלי: אפה מתארך ושפתיה מקושרות ברצינות שאינה לרוחו. לא כן חברתה שהיא פשוטה מאוד היתה – מכף רגליה המגולות עד למכנסי העבודה ועד קדקדה. היא קלפה את המלפפונים וצחקה, ערכה את הלחם וצחקה משנה.

– מדוע את צוחקת כל־כך? – שאל אותה ירחמיאלי.

– כי משונה אתה… – ונחנקה כמעט מגרגרי־הצחוק שלא הספיקו להתמלט מגרונה החוצה.

שתיהן לא עניינו אותו אותה שעה. אמנם לבוש היה מכנסי עבודה והקאסקט חבוש לראשו, – מראה פועל במשק – אך לבו נשאהו בשעה זו חזרה העירה. היה הוגה בהבדל הרב אשר בין חיי־העיר ובין חיי־המשק, בין סדרי החיים בעיר ובין תלישה זו של מלפפונים, כלאחר־יד, לארוחת־הבוקר. ולא הרגיש, כי הוא מאריך לשבת ולשאוף עשן מסיגרייתו, בעוד אשר השתים כבר מתעוררות לקום ולחזור לעבודתן.

– ובכן צריך לקום, – התנער גם הוא – שהרי סדריכן חלים עלי בעל־כרחי. אתן כאן בעלות־הבית ואני איני אלא אורח.

– רשאי אתה לשבת עוד. – מיהרה ודאגה לו בטוב־לב הצחקנית.

– ואנחנו נעבור לקצה המשתלה מזה. – קשרה השניה שפתיה ברצינות, כאילו לא השגיחה בו.

רגז ירחמיאלי בפנים־לבו על יחס זה. אעפ"י כן הבליג, סקר מלמעלה את השתיים וחזר אל שורתו: “אם אתן נוהגות בי קלות־דעת, אגמול לכן בביטול גמור”. – הרהר והתנחם. אך הגוצה לא יכלה לשאת זמן רב את השקט. קרח זה שביחסים לא היה לטעמה, והיא נטתה להפשיר את הקרח בפשטות. סקרנית היתה וראשה העטור אניצי־שער גזוזים, שחורים וישרים, היה מלא מחשבות מרדניות. למרות פשטות תווי־פניה, נצנצה בהם חריפות שכל. משום כך לא יכלה להניח לו לירחמיאלי, אלא משכה אותו בכל אשר הלכו, ולא שקטה עד שקראה לו, כי יבוא גם הוא לארוז עמהן אפרסקים, שזיפים ומישמשים לשוק.

– יותר משתארוז, תאכל… – הבטיחה – ותיהנה גם אתה מפירותינו.

ואכן, ראויים היו הפירות להתכבד בהם. גנוזים היו בחדר מתחת לבריכה ואין אחד קרב אליהם, חוץ לשתיים העובדות בגננות. אמנם רבים היו בהם הסטופים מהשלמים, והפגומים מרובים מהבריאים – אעפ"י כן היה זה כרי נאה של פירות משובחים: אפרסקים בגודל האגרוף, מישמשים שלא כשכיחים במטעי הארץ, ושזיפים קלים לאכילה, כבכורה בטרם־קיץ.

– אכול ויבוסם לך, – דאגה לו הגוצה וביררה למענו את הסטופים והפגומים, שאינם טובים לשוק, אך לאכילה יפים הם.

ביקש לגמול גם להן בעבודה, אך ידיהן הספיקו. היו מסדרות בקופסאות־קרטון את הפירות, חותמות בגושפנקה של המקום ומסוורות אותם בגובה, שורות־שורות למשלוח – אפרסקים לבד, מישמשים לבד, שזיפים לבד. ואת הפסול והפגום אספו בכד גדול בלי סדר ומשטר.

– זה למטבח. לקינוח הארוחה לחברים. – הסבירה הגוצה הצחקנית.

עכשיו שנסתברו לירחמיאלי עניינים הרבה בכלכלת המשק, הרהיב עוז להתערב עמהן יותר. היה צוחק בכוונה בהתגלות־לב, עם הגוצה הצחקנית, ומחזר מעט אחרי חברתה, על־מנת לרכך את קשי פניה.

– נו־נו… אמר – דייכן ללגלג לזר.

– ואין לצחוק לאדם, אפילו הוא מגוחך. – הוסיף, והיה מאריך להביט על השחרחורת, כמבקש לפתוח את סגור־לבה.

ומשפתחו במשחק – נסתחף בו. שחרחורת זו לא דמתה עוד בעיניו כנזעמה וקשורת־שפתיים, להיפך: הנה הפשילה מעל ראשה את מגבעת־הקש רחבת־השוליים, ושער שחור, כמעט קלוי מוסיף לה לווית־חן; אף שפתיה הקשורות נפתחו במלל, ומבבות־עיניה נמשכת חמימות. אכן, הלכה ותיף בעיניו – “הצוענית” הזאת, ואולי גם “מקורית” קצת נראתה בחינה.

כלה יום העבודה ולעת־ערב החליפה ליתר חן את שמלתה. שוב לא היה מכיר בה את המנומנמת, אלמלא חברתה הצחקנית, אשר ברוב תמימותה ופשטותה נשארה גלויית־שוקיים ולא חששה כלל לצינת הערב. וכאשר נזדמנו יחדיו אל ארוחת הערב, היו ישובים כבר כמכרים ותיקים – הגוצה צוחקת בקול רם, חברתה מעפעפת על עיניה – והוא יושב ביניהן ומסיח לתומו.

– אכן נעמה לך, ירחמיאלי, המשתלה שלנו. – רימזו לו חברי המשחק.

– נעמה יותר מהגשת תבואה לעגלה. – עקצו בו המנוסים בעבודה.

והוא צחק. היה יושב ומביט על ההמון הרב הזה, המתכנס לאכילה, ותאב לדעת מי הם ומה טיבם. למשל: אותו פלוני, שבדל־אזנו קטוף – מהו? ובחור דנן, הצמוח ספיח־לחי ושער נמוך לו כמברשת על ראשו? ואותה אשה זקופה וצעירה, הנושאת ביהירות את ראשה – האם בת־זוג היא לבחור עב־השפתיים, המעשן סיגריות בלי־הרף ומרצה איזה עניין לניצבים סביביו בשפה דשנה ומתובלת? ומי פלוני שנכנס בדלת – ואלמוני?…

על הכל ידעה להשיב בחשק רב הגוצה הצחקנית. ועוד הגדילה לעשות: קפצה ונזדרזה לרשום אותו למשתלה גם למחר. נעמה לה אפיטרופסות זו על אורח והיתה עומדת וטוענת, כי נאה ירחמיאלי למשתלה והמשתלה נאה לו. היתה מנמקת במרץ, המצוי לרוב אצל נמוכי־קומה אשר גמלם אלוהים תחת זרת־הקומה החסרה – בזרת של עודף־שכל. ומשניצחה בטענותיה, השתדלה משנה להנעים את הערב על האורח – נטפלה אל הבחור קטוף בדל־האוזן, לחשה לאותו צמוח ספיח־לחי רך – ותתארגן נשפיה קלה. נטול־בדל־האוזן חובק את המגודל־ספיח, ובין שניהם אינה ניכרת הגוצה הצחקנית: הופ.. הופ… סובבים הם ורוקדים.

ויושב ירחמיאלי ומביט בחשק, כמו למענו נערך מחזה־השעשועים, סוקר סקירת חיבה את קטוף בדל־האוזן, קורץ עין אל הצמוח ספיח־לחי, ומצטחק אל הידידה הצחקנית אשר רכש לו, כשואל: נו, ומה יבוא עתה?… איש לא ביקש ממנה – אף־על־פי־כן גלשה גם חברתו השתקנית לרקוד. ובהיותה טופפת ברגליה, עושה בזריזות כבושה את פסיעותיה בלי הרם מבט – הגה ירחמיאלי, כי אמנם עצורה בריבה זו אש יתירה מאשר חשב. הטפיפה מעידה על מזג, וכן ההבעה המרוכזת.

“אכן, זו רוקדת”… – הביט בשימת־לב.

ומיד הבין ירחמיאלי, כי פה לפניו – “נפש”, ואין לתת אמון בשתקנית זו שמרוכזה היא, כי האש עצורה פנימה. כן אין לתת אמון כמעט בכל ההמון הצעיר הזה, הרוחש פה לפניו: כלום יודע הוא מה צפון בראש זקוף של אשה צעירה ונאה, העומדת עוד בלבוש־העבודה? או מהו המרקיד את רגליו של קטוף בדל־האוזן, המשתדל לכסות בקאסקט מעוך על הליקוי אשר ניחן בו? הכל נהירים לו, ואעפ"י כן זרים. קשה לקרוא את הנעשה בפנים נפשם, להבחין את החוטים המקשרים בחור ובחורה, נער־נערה…

“נו, הגיעה שעתי לישון”. – חוכך ירחמיאלי ומפלס לו דרך בין הניצבים, ובכל זאת מתעכב. כל עוד רוקדים הללו ושרים, והחשיכה ניבטת מהחלון לפנים – אין חשק לצאת. לא שהריקוד יפה או השירה מושכת; אלא זו דרך השיחה האחת האפשרית לו לעירוני, עם ההמון הצעיר הזה, העובד יומם במעדרים ובמזמרות, ובכלי־מלאכה שונים.

ושוב אינו יודע אם למענו, או אולי אליה, עולה הנשפיה ומשתלהבת. נטול בדל־האוזן כבר התייאש מלכסות על מומו וזרק את הקאסקט הצידה, והקשור מטפחת אדומה החל אך עתה ל"התייזע" בגב של חולצתו. הגוצה הצחקנית השתמטה מן המעגל ומקומה לא יוכר עוד, ורק חברתה מחזיקה צעד עם אדומי־מטפחת אלה, עם בחורי־השריר. – “אכן, רוקדת זו”… עוקב ירחמיאלי אחר פניה שהחווירו, שפתיה המתקשרות בריכוז רב ועיניה שהשפילו להביט אל הרגליים, לבל יחטא הצעד – –

– – כן הסתבכו והלכו היחסים והגוצה החכמנית – אם בחושה הדק הרגישה במתרקם, עשתה כ"מסייע". הנה התווכחה בחריפות עם האורח על “המחשבה” שבימינו – והנה נעלמה, כמו בלעה אותה האדמה, שהרי עיניים לה ומידה גדושה של שכל להבין, כי גבר – לעולם הוא גבר, ואפילו הוא אורח. ויודעת היא בענוות־חסד, כי לא אליה ישים אורח את לבו, מה שאין כן חברתה השתקנית, אשר הפכפכת היא… הנה ניצבת בקצה המשתלה כמנומנמת, וכובע־הקש רחב־השוליים מאפיל על תנועתה החדגונית. גוזרת, קושרת, משיבה בשפה רפה, ותנועת־שחוק אין להכיר עוד בפניה. חלפה הרקדנית מתמול והיא מושכת בכתפה בעצלתיים כמשיכת נער.

– את השתילים האלה גם־כן אפשר לגזום. – מפטירה היא בשפה רפה.

– ואלה?

– חי־חי־חי – צוחקת הגוצה, כאילו דוחף אותה הצחוק מבפנים – היא “המומחית” שלנו. לכך אפשר לסמוך עליה.

– אתן כרתן ברית נגדי? – שואל אותן פתאום ירחמיאלי בקלות־דעת.

– ברית? חי־חי – מתגלגלת הגוצה ממעמד שתי רגליה – איך יכולנו לכרות ברית? הידענו מי אתה או מה חפצך בזה?

– אך לעבוד מעט במשתלה רציתי… – מרמז לה ירחמיאלי.

– ואנחנו אך זאת אנו רוצות: להנעים עליך את חברתנו. – משיבה אף הגוצה בצחוק.

ויודעת הפזיזה, כי לא הגיזום מעניין אותו בשעה זו, אף לא הקשירה ברפיה. כי מבטיו ניתנים להתפרש בנקל… תמימות גברים היא למעלה מהטבע – וגובלת בטפשות..

– אם להנעים, אז הנעימו! – נכנסה תזזית בירחמיאלי.

– כי אז נחסל מיד את העבודה במשתלה, ונלך אל מקום “פלוני”… – מציעה הגוצה הצחקנית, בנעימה של משובה. – עוד לא ראית, האורח, את “הבוסתן” העזוב שלנו.

– ניחא – מסכים ירחמיאלי בקרירות־רוח, רוגז בלבו על סירובה השתקני של חברתה. ונסתדר הדבר מיניה־ביה, נגנזו חבילות הרפיה בארגז המשתלה, ויצאו לדרך. הפעם לא חזרו בכיוון למשק, כי אם מסביב להר הלכו – הגוצה במרץ לפנים פוסעת, והוא וחברתה מתנהלים בעצלתיים אחריה.

– פה קוצרים הקוצרים שלנו! פה רועים הרועים שלנו! – היתה מכריזה הגוצה ומתרחקת בפזיזות.

על היותה מתרחקת לא התרעם ירחמיאלי, כי בעצם אין צחקנית זו יפה “למזומן” אלא בארוחת־הבוקר של המשתלה. על מה היה כועס? על שלא ידע איך ובמה יפתח עם זו ההולכת לצידו בעצלתיים.. יאמר לה, כי היטיבה לרקוד אמש? הריהי נראית כמשועממת. יאמר, כי מאז בואו יפתה והלכה בעיניו? והרי היא דומה בלבושה לנער.

– ובכן, אנה מושכת אותנו זו הפזיזה? – שאל בשפה רפה.

– אל ה"מישמשים" העזובים, אשר אין להם אוסף. – ענתה בת־לווייתו. – עצים מספר, עזובים, ומדולדלים ואין נהנה מהם בלתי אם הרועים. עתה נראה אם כבר בשל הפרי.

– הרי שהלכים אנו לזכות מן ההפקר? – ביקש ירחמיאלי לעוררה מתנומתה, ולא הצליח.

וכבר הגיעו לקצה. – אמנם נמשכה הדרך הלאה בין חלקות החציר והאספסת בתחתית ההר, אך הנה הסתעף שביל בין סירים דוקרניים וניכר היה, כי לא רבים המהלכים בו. ובאבוד השביל הזה בין מרצפות־סלעים וצמיח־חורש דוקרני – נתגלו גם העצים המבוקשים: עצי משמש נטושים אשר לא עלתה עליהם מזמרה, שורות אחדות אשר לא באה לביניהן מחרשה. עזובה גדולה שררה בפינה נידחת זו, שמיר ושית. ומעברים התרוממו שתי צלעות הרים זקופות.

– הנה! מפה.. – הכריזה מלמטה הגוצה.

לא דמתה הגוצה לאיילה שלוחה בלב הגיא הפרא – אעפ"י כן החליט ירחמיאלי, כי כיוון שנגרר עד הלום, שוב לא ירתע אחורנית. ירד בסלע, יכבוש לו דרך בין השיחים הדוקרניים, יעיף מבט על בת־לוויתו המהלכת אחריו, שמא נתעורר חיוך על שפתיה.

– זה הוואדי הנידח וזה קיר המשק המוצב על קיר הוואדי. כמעט אין כניסה מכאן למשק ואין גישה אל העצים העזובים האלה. – הפטירה זו רפות.

“א־הא… ובכן לא לגמרי נאלמה דום”… – חגג ירחמיאלי בלבו – “אות הוא כי גם זו יודעת להניע לשונה…”

ובלי דעת על מה ולמה, שמח על דמדומי בין־ערביים, שהתגנבו אל בקעה צרה זו – והצללים המתפשטים על ראשי קירותיה. החל לראות בטפיסה זו על סלעים פראיים ושיחים דוקרים – מעין הרפתקה רבת־גירוי לאחד שכמותו. ומשהחליט כך עם עצמו, נטפל בחשק לניעור המישמש מעל הענפים, לחיבוטם ולמסיקם. טיפס ועלה בענפים או ירד לארץ וארה את הפירות אשר נשרו בין חרולים וברקנים. קשה ודוקרנית היתה המלאכה, והפירות ודאי שלא שוו בה. סוף־סוף העצים היו עזובים, עפאיהם התחילו להצהיב מרוב דלדול, גזעיהם התנוונו מהזנחה. אבל לא זה שהעסיק עתה את ירחמיאלי. הוא ראה את עצמו בוואדי מרוחק עם שתי הנערות – האחת פירכסה בין הצמרות בשוקיה ככפרית, והשניה זחלה למטה כזחול נער במכנסי־העבודה – נער צנום ומחריש – ואעפ"י כן זו נערה.

– הנה פרי זה יפה לאכילה. – ניסה ירחמיאלי לחזר אחריה.

– ופרי זה טוב ממנו. – ענתה והושיטה לו פרי אחר תחת הפרי שבידו.

התחלה טובה. עתה התפלל ירחמיאלי בלבבו כי ימהרו הצללים להתפשט על פני הארץ, ולא ייראה אפילו מראשי האילנות הללו מה נעשה עליה. עדיין רפרפה בין הצמרות הללו כלהכעיס, חברתם הצחקנית, ובעד כל ענף נשקפו עיניה – –

קילל ירחמיאל, בפעם ראשונה, את השכל היתיר אשר נחון בו האדם: לו השכילה הגוצה בסקרנותה פחות, כי עתה גזרה על עצמה שתיקה… ואז היה הכל מחריש – הוואדי והאילנות האלה… ואפלולית הערב היתה מוסיפה להתפשט, עד שיופיע ממעל אור הירח ההולך. – – מאידך חשב אילו התרחשו הדברים בעולם באין מפריע, כי עתה מצאנו בכל מקום את המבוקש! כי עתה אולי מאושרים היינו כל יום, כל שעה, ולא היה צורך לבן־אדם מעיר להיקלע לכפר על־מנת להינפש או לצפות לדמדומים, על מנת לזכות בחסדה של נערה. אך זו צרה, כי הפרעות־הפרעות ניבנו חיינו – מכאן העייפות… הרוגז…

– חי־חי – צחקה והשקיפה הגוצה מצמרת עץ.

– חי־חי – צחקה מצמרת עץ אחר, ופניה הגלויים הציצו כלפי מטה.

– נו… – נתמלא ירחמיאלי עוז־נפש והחליט לסכל את סקרנותה המציקה של זו – הנה רואה אני כמה עצים קלושים במדרון למטה. כדאי לגשת ולבדוק מה הפרי אשר עליהם.

זו היתה התחבולה האחרונה, ואם רק עצים מעטים ניצבו שם, על־כל־פנים מרוחקים היו. והוא כונן את פעמיו אל העצים, בתקווה להיפטר הפעם מקללת הסקרנות. עתה, ברדת הצללים, הרגיש בלבו יתר אומץ, להילחם בערמתן של נשים. גבר הוא ולא יתן עצמו לשחוק ולשנינה. תצחק לה זו בין הצמרות כאשר תאווה נפשה, אך להפריע תקצר ידה.

– ראי, הרי יש עליהם פירות – משך ירחמיאלי את השחרחורת אחריו מעץ לעץ.

– כן… יש עליהם אילו פירות – נאותה לו בשפה רפה.

– או־הו! – הלך והתלהב – לא יאמן, כי עצים כאלה ישאו פרי גם הם.

והם כבר עמדו בפתח־הבקעה. מעבר מזה נגול שדה שרוי באפלולית, אשר מכונת־הקציר פסקה לעבוד בו, הקוצרים אספו מכבר את כליהם, ונסיעתם בחבורה למשק נשמעת מכאן יפה־יפה. גם הרועים הזעיקו את העדרים ונהגו אותם הביתה. שומר רוכב עבר על סוס לראות אם נכון הכל לשמירת הלילה והשתרר שקט.

– הגיע ערב… – אומר ירחמיאלי, אוחז בכף ידה של בת־לוויתו ומשתדל להציץ אליה מקרוב, מתחת לתיתורת הכובע הרחב.

– חו–חו–חו– פרץ צחוק כינשוף־לילה מעל ראשו והחרידו.

נשא ירחמיאלי את עיניו וראה את אשר לא פילל לראות: מבעד לצמרת, שוב נשקפו הפנים הכפריים הללו.. נשמע צחוקה של הגוצה.

– השגת אותנו. – אמר כמעט בלי רוע־לב, ואנו כמעט התעלסנו פה באהבים עם חברתך.

– חי־חי – צחקה הגוצה והשירה פירות מראש הצמרת – – התעלסתם… אך בינתיים במה נאסוף את הפרי הזה? – השק נשאר שם.

– אם השק רחוק, נאסוף בקאסקט שלי. – נזרקה משובה בירחמיאלי שהפשיל את הקאסקט, הושיטו בידו כלפי מעלה וקרא לנערה הקוטפת: – זרקי! – אך זו צחקה, עוד מעט ונפלה מעל העץ, למרבה המבוכה של ירחמיאלי:

– הרי קרחת בראשך! – קראה כאילו השגיחה בה לראשונה ממרום ישיבתה – חי־חי –

– וכי מה? – כעס ירחמיאלי על ששבה לשטות בו.

– וזו אשר לצידך אינה נערה כלל, כי אשה נשואה היא לחבר המשחק – חי־חי – לא יכלה עוד לעצור בפזיזות לשונה.

… והוא – בעודנו מחייך ממבוכה, רואה את עצמו מעומד והקאסקט בידו, הפוך על פיו – בתוכו פירורי עפר, עוקצי קוצים ופירות דלים מהעצים הקלושים. נשאר מעומד איפוא בעין מענה, כי הבין שנוצח בידי פזיזת־הלשון הלזו ובידי חברתה שקימצה בדברים וקשרה את שפתיה בשתיקה. – “לא עוד אגרר לתעלולים כאלה”. – גמר אומר־בנפשו, בטפסם במעלה קירות הוואדי עד צאתם את הבקעה הצרה.

ואין הוא יודע את אשר חשבו הנערות בלבן על אודותיו. השתדל להציץ בהתגנב לתוך עיניהן, אם צחקו – אבל הללו החרישו בלכתן. אפילו הגוצה לא יספה לצחוק, כי הלכה בראש, כאילו לא דקרו הקוצים בשוקיה המגולות. וחברתה האפילה משנה על פניה בתיתורת הכובע הרחב, לא יכול להציל מהן דבר, גם לאחר שנכנסו לחדר־האוכר של המשק, ואור רב נשפך על פניהן.

– לאו – התנער אז ונבוך במקצת – לא טוב לו לאחד היות מגוחך בהיכנסו לגיל העמידה. הללו הרוחשים סביב – בהגה ובדיבור – צעירי המשק הם, ולהם הבקעה והעצים הקלושים, כשדות העומדים בקצירם. הוא רק עובר־דרך, ומה כי יעבט ארחותיו ביניהם? – – קימט בידו את הקאסקט שנתמעך והבין כי חופשתו באה לקיצה.

ונסע למחרת. הניח לבחורים אדומי־המטפחת את אשר להם, ולנערות העובדות במכנסי־העבודה השחורים אשר להן. והוא הסיע את עצמו באוטובוס והקאסקט בידו, כי לא היה חשק לשוב ולחבשו. כי על כן עד היה למעשה נערות בעצי־משמש קלושים ודמדומים של ערב, שהיו משטים בבעליו. – ובכך גמלה אז החלטה בלבו, כי לא יחבוש עוד את “הקאסקט” – חסל! מעתה יבוא כיסוי ראש, שיש בו משום ישוב־הדעת: קבוע־מעומד ואינו עשוי להתמעך ביד – במקום הקאסקט יחבוש לראשו כובע – כראוי לאחד שדעתו נתיישבה עליו.

באותו ערב היה מבקש דן אהרוני לפרוש מאנשים. כי קשתה עליו נוכחותם, ושבעתיים קשו ממנה חילופי־דברים. היה מרגיש, כי עולה ומחלחל בו איזה זעם, בלי לדעת נגד מי. כה מתוקנים הבריות בארחות חייהם, עד שאין לו מה לעשות ביניהם. ואפילו את אור העששית יתקשה לסבול – כה “רע” הוא בתוך־תוכו בערב זה ו"יוצא דופן"… כה מלא ראשו אילו מחשבות שחורות, כהיות מלא גרעיניו רימון!

ביקש, איפוא, סליחה מהמסובים בבית ופרש לחדר. שאף רוח לרווחה בחשיכה ונמנע להעלות אור. בכריעה כרע על ספתו, כאומר: עתה נכון אני לקרוא בלי מורך־לב את המחשבות הדמומות האלה, הנחבאות בתאי מוחי; אדרבא, תצאינה – אני נכון. ולא ידע כי אותה שעה מתמתחים והולכים עצביו במתיחות קודרת וקושרים את כל הוויתו באסורים.

נאנק דן אהרוני ומתמתח, מרגיש איך הוא מאבד והולך את השליטה על עצמו, כמו התערטל מכל המכונה “רצון חפשי”, “הכרה”, “בינה צלולה” ו"דעת". איזה חבל כרוך סביב לצווארו ומושך אותו – צו דופק כיתושו של טיטוס ופוקד עליו ללכת – –

“לאן?” – נרעש דן אהרוני ונפחד.

“קום ולך!” – פוקד עליו אותו יתוש עקשן.

בפנים לבו הריהו יודע כבר לאן צווה ללכת, בבהירות יודע מה טיבו של הצו הזה המתדפק על דלתות הווייתו. יודע אפילו לכנות בשם את המקום שמה צווה ללכת. ואת מי יראה באותו מקום. עוד זאת יודע: כי בשום פנים לא יוכל להיעשות כדבר הזה, כי איבוד לדעת הוא, הן לעצמו והן לזולתו. אף־על־פי־כן הצו אינו פוסק, והעניבה סביב להווייתו אך מתהדקת.

“קום ולך”.. – מלחשים־מנחשים לו הסיוטים. – והוא יודע, כי עליו לקום, ללבוש את מעילו ולצאת חרש את הבית, כיוצא לדרך רחוקה. בדרך משונה ומוזרה ילך, ולפיכך אין לומר “שלום” אף לאחד, ואין לקחת ברכת־פרידה. בשקט ירד במדרגות הבית, ורגליו תולכנה מאליהן אל המטרה. יעבור יחיד ברחובות ההומים בשעה זו מהמון־עם רב, יידחק כה וכה ביניהם ויסטה לבסוף הצידה, ייחלץ מתשואות ההמון הזה. אז תביאנה אותו רגליו עד לבית, אשר לא הכירו ואשר לא ידע את מקומו – והוא ייכנס, יכרע ברך ויאמר פשוט: “סליחה”…

“והרי היא נשואה מזמן!” – מנסה דן אהרוני לגרש את הסיוט המשונה שאפפהו – “נשואה ואינה דומה כלל לאשר היתה בנעוריה. שמעתי כי נשואה היא, וטפלים סביב לה – טפלי־טפלים”..

כה מנסה הוא להתל בשארית הדעה הצלולה, כי אפילו במצב משונה זה שהוא שרוי בו, מכיר הוא הכרה שלמה עד מה מופרך הרעיון מעיקרו: היקום בר־דעת ויבוא מיניה־וביה אל אישה מבוגרה, ויאמר – סלחי, על אשר היה ועבר לפני זמן רב?" – – הרי גם היא במנוד־ראש תביט אליו כי לא ייעשו מעשים כאלה משום דחיפה שבדמיון או אכפה של קפריסת־רגע..

על אף הוודאות ההגיונית הזאת, והטעמים והנימוקים האלה, – אין כוח הסיוט פוחת אף במקצת. קיר מתעבה והולך סביבו, החשיכה שתה – ושוב אינו יודע אם שכב על הספה אך רגעים מספר, או אולי שעות – – ורק אחת עלתה בידו – להיבדל לחלוטין מעל כל הרוחש בבית זה, ביתו, והנפש הרוחשת בו מעבר לדלתות ולמחיצות, ולהסגר בידי הדמיונות, אשר נשאוהו על כנפיהם מהר.

– – – אפשר לומר, כי כל הענין כולו לא היה אלא מעשה־נעורים נאה. המעטים מעשים כאלה בכל יום? מאוהבים היו שניהם ככל נערה ונער, ושחו זה לזה כאשר ישיחו שניים: “האם אתה אוהב אותי?” – חקרה אז, והוא אמר בשפה רפה – "אוהב; “האמנם בכל לב ונפש ומידיעה ברורה?” – הוסיפה וחקרה בעליצות תמימה, והוא השיב אשר השיב, כי קשה להיפטר בשפה רפה משאלותיה החמות של נערה אוהבת.

“ובכן זאת דע לך!” – פצחה ואמרה בנעימה חגיגית – “אפילו אהיה כבר נשואה לאיש, ואפילו יהיו לי ילדים שישה – גם אז אהיה נכונה תמיד לאהוב אותך, ומדי תבוא אלי – אהיה שלך.”

כה דיברה בנעימה נרגשת, והוא הביט אל עיניה השחורות־והלחות כתוהה: “מנין לנערה מחשבות כאלה על עתיד רחוק? מנין כי נשואה תהיה וכי ילדים יהיו לה? ומנין, כי יעזבנה, בה בשעה שאך זה סחו זה לזו דברים של אהבה? מנין לה פתאום השבועה החגיגית הזאת – האם נדר הוא או סתם הגיגי־לב בלתי ברורים לה לעצמה?”

– – בקירוב כך שאל את עצמו עוד אז, באותו ערב־נעורים, כי בשכל – שכלו של נער – לא נטה להחשיב שבועות ונדרים. בוודאי שאולים הם מרומאן – היה נוטה להחליט בגבהות־עין. או אולי איזו השפעה רומאנטית מספר צרפתי? רבות השפעות כאלה על מוחה של נערה ומי ידע את מקורן – –

אך בנשאו את מבטו אליה, היה מבחין אפילו באפלולית הערב, כי לא כן הדבר עמה. הלחלוחית הזאת שנפרשה על פני העין השחורה, וקווצת־השיער אשר צנחה למטה, והשפתיים הפתוחות בשכחה עצמית, כשרויות בצפייה לתשובה אחת ניצחת – כל אלה אמרו: לאו. לא השפעה, אף לא דברים שאולים מספר… מלב נובעים הדברים האלה, מנפש מפרכסת ומפרפרת בניחושים דקים מן הדקים.

“אך מי אני כי אבטיח מה?” – היה הוגה אז ברתיעה – “מנין לי מה יארע בעתיד כל־כך רחוק? מי ישורנו?” – –

“ובכן אתה מבטיח?” – שאלה בעקשנות.

“מבטיח”. – השיב בחיוך רפה, בלי לדעת אל נכון מה הבטיח, ואם קשרה אותו ההבטחה באיזה קשר שיש בו ממש, או אינה אלא פליטת־פה, שאינה מחייבת אף אחד משניהם למאום…

– – מאז עברו שנים רבות. לא היתה זכורה לו הבטחה זו יותר מפליטות־פה דומות, שנפלטו בזמנים שונים ובמקומות שונים. היזכור אדם את כל אשר יאמר, או את כל אשר יעשה בימי חלדו? אילו זכר, כי אז כרע־רבץ תחת נטל הדברים אשר דיבר והמעשים אשר עשה. אשרינו, כי שוכחים אנו והזמן משכיח, ומעשים חדשים דוחקים את הישנים וחוזר חלילה. –

“אך דא עקא – שאין השכחה לעולם גמורה…” – מחליט דן אהרוני – “אין לפניו שכחה” – – נאמר באיזה מקום. אף לפני זמן אין שכחה, כי הבשר־ודם שוכח, והחומר משיל קליפה אחת ולובש קליפה שניה. לא כן הנפש – זו לבושה איצטלה אחת מטבע ברייתה ושינוי לא חל בה. משום כך זכור לאדם חטא אשר חטא, או עוול אשר עיוול. כאן טמון סוד החרטה ופשרו של נוחם.

ואפילו בה בשעה מלגלג דן אהרוני לכל תורת־הנפש הפשוטה אשר בנה, עדיין אינו נחלץ מנחשול הזכרונות התמימים האלה, כמו באחת באו ושטפוהו, החליטו לצחק בו ולשטות בו, ומיללו ברור: “אתה חשבת, מר, חפשי הנך לנפשך – והרי העלינו לפניך שטר־התחייבות שהתחייבת. נא ופרע את השטר הזה. אחרת לא נוכל להרפות ממך ולשחרר אותך לביתך. ולא יועילו כל טענות ומענות…”

מבין דן אהרוני, כי לא צחוק הוא הדבר, ואעפ״י כן יתמה תמוה: מהי סוף־סוף הוויה זו של האדם וכיצד תבטח בה? – הרי בדרך זו – אם היום עלולה לצוף ולעלות בדמיונך התחייבות פלונית, ומחר התחייבות אחרת – מה טעם בתכניות אשר יתכן אדם, בכוונות שיכוון הן לגבי עצמו והן לגבי ביתו – אם כל שעה עלולות הכוונות הטובות ביותר להתקעקע? –

בלשון זו וכיוצא בה מעיד עליו דן אהרוני את השמים ואת הארץ; אעפ"י כן אינו נפטר בלי לשוב אל מגילת הנעורים הזאת, אשר נמחתה מלבו מכבר. וראה זה פלא: בתים נבנו ונהרסו באותו פרק זמן, וזכר לא נשאר לאותם שנהרסו, – אך דווקא ציץ זה אשר הציץ בכמוס ובמוצנע – הוא המכריז על קיומו ואינו רוצה להיכחד. – “אני חי”. – טוען אותו ציץ בעקשנות – “כי אני הייתי ציץ־האהבה של הנעורים”.

ובעל־כורחו נכנע דן אהרוני, חושיו מתבלבלים עליו, כאילו היה עומד ומתחטא בפני עצמו, לאמור: “מילא… מה מני יהלוך? אם נטל עלי – הבה ואמלא את החוב הזה. אשוב ואעלה בזכרוני כל אותה פרשה קטנה, אשר כמוה בחיי כל נער, ובכך אגמור ואכפר את פני אלת האהבה, הכועסת, כביכול, ובאה להדריך את מנוחת נפשי. אגמול עמה נחת־רוח זו – וחסל, שהרי לא יתכן, כי אמנם תרצה אלת־האהבה קרבן ממש, כהיותה רוצה בו בימים קדומים. הימים השתנו לא מעט – ח־ח – ואין כיום תמימים כאלה, אשר יתעוררו לכפר את פני האלה בזוג־יונים, במנחת־סולת או בקטורת – –”

כה מלגלג ואינו מלגלג דן אהרוני לילדות שנזרקה בו, ובלי דעת איך וכיצד, – הוא רואה את עצמו מיד בנסיבות שונות בתכלית – – – יום שמש חם. כנראה, יום־חופש מלימודים בבית־הספר, והוא ועוד כמה מטיילים עמו מחוץ לעיר. עליצותם של המטיילים גוברת מדי יתגלו השדות הירוקים, ומדי יראו בעיניהם זרמת־מים מרצדת חרש באפיק עמוק של נחל. הנה גם אגודות עצים וחומות קנה ירוק, הצמוחים פרא על חופי הנחל הסחופים. ורבים נפתוליו של נחל זה, עד הראותו אחרי כל מיפנה או עקלתון, כחדש ומחודש.

כה סבורים המטיילים והם מרחיקים אל תוך החורשות הקטנות – מי בקפיצה על פני גזע שנעקר משרשו בסערה ומוטל לארכו בין שני קירות הנחל, ומי באחיזה במשענת־קנה, אשר עוד מעט ונשברה והפילה גם את הנתמך עמה. אז גובר הצחוק ועם הצחוק גובר הפחד, עמהם גוברים יצר התחרות וקנאת־נערים – לאמור: מי ומי זריז לקפוץ, לדלג ולטפס…

אף הרת־מעשים היתה שמחה זו. שהרי לא יתכן, כי שמש תחמם ורוח תלטף, ותרטב האדמה – ולא ינבוט מכל אלה זרע; כן לא יתכן כי מחבואים של ירק ואוושות של קני סוף וצהלת־נעורים – לא ידובבו שפתי נערה ונער ההולכים ביחד. ממללים הם זה לזה בלי דעת מה, פותחים בהגיגים כבושים בלי לחוש לאן ירמזון. כעץ לוחש, כהגה מים – כן סחים הם זה לזו.

– התרחקנו. – פותחת הנערה בפחד מעושה.

– אין דבר. – משיב הנער – שומעים מפה את הקולות.

– יחשבו עלינו חברים מחשבות שונות. – חולף חיוך מקונדס בעיני הנערה.

– נחשוב גם אנו עליהם, כעולה על רוחנו. – משיב הנער.

וסוף פסוק, אשר מעבר לו אין לפסוח בדיבור, אך העיניים מדברות ביתר חופש, צמרות עצים מסייעות גם הן ביתר נענוע. אמנם כל גדלו של המחבוא אינו אלא כפאת חורשה, אך דיים שלושת או ארבעת העצים כדי לסוכך על שניים, ואפריון של צמרותיהם מספיק כדי להצל עליהם.

– אילו ידענו, כי אז לא הרחקנו כה ללכת! – אובדת הנערה עצות.

– כי אז דווקא היינו מרחיקים. – משיב הנער באומץ יתר.

– לא היינו ממהרים להתפרד בקלות־דעת שכזאת. – מנמיך לחשה.

– יפה עשינו, כי התפרדנו. – מתגרה הנער.

ומבינים הם זה את זו. אך למראית־עין לוחשת הנערה בפחד, לא כן עיניה המדברות; אך למראית־עין מתגרה הנער, כי אינו אלא נגרר אחרי ערמתה של חברתו. מבט לה, קווצת־שער, וכנף צווארון פרוע – רשת היא שטמנה פה לרגליו. והוא מדבר בעוז – אך למעשה המיית־לבו היא הנפסקת, חולשת־דעתו היא הגורמת לו ללכת אחריה בעיניים עצומות.

– הנה נשקתי לך. – מזדקף פתאום ואומר הנער.

– וזאת לשם מה עשית? – שואלת זו בפחד.

– עשיתי, כי אהבתיך. – עונה הוא בנעימה נפסקת.

ואינו יודע, כי את המילים המגוחכות האלה משכו מפיו, בלי שהיתה לו ברירה אחרת. הוא עצמו נבוך עתה מהנשיקה אשר הטביע, ומהמלים אשר השמיע – לחזור בו אי־אפשר, ללכת הלאה – אינו יודע לשם מה..

– סוף־סוף נתגליתם! – מריעים בצחוק שאר החברים והחברות, בבואם עליהם לפתע. – יפה עוללתם לנו.

– ואתם, האם לא התרחקתם גם אתם? – צוחקת אליהם הנערה וחובקת חיש את חברותיה.

– אמנם גם אנו אשמים. – צוהלות הללו בגילוי־לב.

פזורים מהלכים החברים והחברות. אין הם מביטים עוד זה לעיני זו, ואין הם שואלים. במשמעות כפולה ומכופלת מרכינים הם את ראשיהם, מדי ירדה אפלולית הערב, ועובדים במרץ המחות המטורדים האלה, אשר בפעם הראשונה בחייהם נטרדו.

– מה זאת עשינו? – מרימה פתאום ראשה הנערה ומצטחקת אל הנער בחיוך חוורייני.

– הקץ לשאלות. – סותם הנער באי־חמדה.

– הה, לשם מה עשינו זאת? – מטעימה הנערה במשמעות יתר, ודוק ערפלי־אומלל פרוש בעיניה.

מתעוררים רחמים בלב הנער, שבלבו ידע, כי את הנעשה אין להשיב. וכן אינו יורד עוד לעומקו של המעשה אשר עשו. עדיין ידמה, כי אותו מגע־שפתים אשר נגע אפשר למחות, וכי הכל עלול לשוב לקדמותו כאילו לא אירע דבר.

– לא נעשה דבר. – משתדל הוא להרגיע את הנערה.

אך האם תירגע נערה בשעה כגון זו? זו היודעת, כי מגע שפתיים אינו נמחה לעולם – חותם הוא אשר נטבע מתוך שכחה, ושכחה אינה נסלחת. עדים היו העצים האילמים וצהרי־היום המזהירים על גדותיו של נחל. עדה היתה שתיקה שהשתררה אותה שעה בכל. אותה שעה! – הרי ברית היא שנכרתה בינה ובין הנער, לחיים או למוות – ברית… ומרימה היא את ראשה, מביטה בהערצה קסומה אל הנער ההולך אחריה: – פרח זה אשר קטפת תן לי וזלזל זה הבה למזכרת.

כנוע ומושפל מוסר הנער את “האורים והתומים” האלה: הנה הפרח אשר קטף והנה זלזל אשר מולל בכף ידו – מעתה הוא שלה.. כולו שלה.. ואל נא תהרהר עוד בדבר – – –

– האמנם כולך שלי? – נחפזת שוב לקראתו הנערה בו בערב ויוצאת למענו את בית אביה.

– הן. – עונה־ואינו־עונה הנער, ומקל ראשו בהכרה של רבונות.

אך ללבו יאמר כי גם “הן” זה אינו מחייב אותו בשום דבר. למענה אמר זאת, שכן ראה כי מעיניה מציצה איזו תחינה בלתי מובנת לו.

– התרגשות זו על שום מה? – היה מביט תמה ונמנע לחקור. כי ראה עצמו שותף קל־ערך ובלתי ניכר כמעט: אכן היא הסוערת, מרטיטה, שמחה ומצטערת, ואילו הוא – על פניו חולפים גלים אילמים.

– ערב זה אנו הולכים לכאן. – גומרת הנערה בחשיבות והוא מציית.

– ערב זה לא עוד נלך לשם, כי אני פוחדת. – מחננת היא למחרת.

אכן, כל צל וצמח או גבשושית עפר מקבלים כבר בעיניה ערך מיוחד. ומשתדל גם הוא לקרוא בעיניים אלו ואינו משיג: העץ דומם כשהיה, והתלולית תלולית של חול בלתי נחשבת, והצל חולף־חומק. אך הנערה – לא כן עמה: היא חיה, היא מפרפרת – כל רגע יש בו חפץ; כל שעה זכרון לנפשה שזועזעה.

– כאשר ישבנו שם, היה יפה וטוב. – היא מזכירה ערב שעבר.

– כאשר עמדנו שנינו פה, עבר רגש־פחד בלבי…

וזוכר דן אהרוני גם עתה, אחרי עבור הרבה שנים, מלל זה אשר לא דמה כלל לשיחה שוטפת. קריאות שהצטרפו כדי משפט בקושי ונקודות תמיהה, שאלה וצחוק מעורב בבכי, שאינם עשויים להצטרף מכל וכל. זמן רב לא יכול ללמוד את לשון הסימנים הזאת שאינה דיבור וגם אחר־כך נשארה לשון זו אך נחלתה שלה, וממנו נשתכחה.

– התאהבני? – היתה לוחשת לבסוף שאלה ברורה.

בשיחה זו חלפו לילות וערבים, לכל מקום נגררה אותה שאלה בתמימותה. בצל העץ ועל תלולית חול בליל־ירח או בערב־רוח מעונן נטרפה תמיד סביבו השאלה הזאת. והוא היה מביט והיה מרגיש מראש, כי אין להשיב תשובה אחרת חוץ מ"כן" ארוך־נלהב – – שאם לא כן יפלו שמים ואדמה תנוט, ופורענות גדולה תתרחש על הארץ: העיניים האלה תבכינה, לב קטן זה יישבר ממכה, נפש קטנה זו תרוצץ. משום כך היה מוותר כמעט מדעת, חובק בידו, מסוכך עליה, ואומר: אהבתיך…

עד אם הבין כי רבות לימדתו נערה זו בתמימותה, ואולי יותר מכפי שהותר לה לגלות: היא גילתה כיצד מתעוררת אהבה, ומה כוחו של רגש זה – הכל לימדה ולא העלימה מאום בתמימותה, ועל שום כך נענשה קשה. כי למד עתה לאהוב גם הוא, ויותר מכל החל לרצות באהבה. לא פרח שנקטף, אף לא זלזל צונח, כי אן אהבה לשמה, אשר תפורר אותו, את לב הנער, ואשר תזין אותו – את גוף הנער, ואשר תכה על רצונו ומאווייו, כהכות קורנס גדול על סדן.

“אני רוצה לאהוב” – החל לוחש בפני עצמו בין בשובו בערב, בין בקומו בבוקר, בין בהיותו לבד, ובין בהיותו עם זולתו. “אני רוצה לאהוב” – החל טוען בפני עצמו בעקשנות ועיניו חיפשו: “האם את זו? או אולי פלונית או אלמונית?” – כי לפי־שעה היו הכל בעיניו שוות.

והיה ערב, בו רבים ישבו בסך. כולם־כולן היו מחוממים עד לרום־המדרגה, כאשר יהיו בני־הנעורים בערב־נשף. מתוך פינה הזהירה אליו בת־צחוק קטנה, והוא גם הוא הגניב מבטים אליה – אך לא אותה חיפש. זו מביטה אחריו ולבו שקט – לכך חדל להשגיח בה; זו מצטחקת מרחוק ומאושרת – לכן אין מה להוסיף לתת לה. – “בערב זה אני מחפש אחרת, זו – אשר תעניק גם לי את החסר” – – ניחש.

עד אשר נתקרבה אליו האחת זקופה, ראשה יהיר ומבטה שקט, ומיד ידע – כי נחוצים הם זה לזו. אז התרונן כמו יין עברו, ולא זכר עוד את אשר זמן רב הושבע לזכור: נתמעך הפרח אשר בשמו הושבע, נתמולל זלזל ירוק אשר עליו נדר את נדריו; הועם בפעם ראשונה אורם של “האורים ותומים” אשר כפו עליו להאמין בקדושתם.

– אותך אני אוהב. – לחש עתה בעליצות על אזנה של האחרת והלך אחריה באשר משכה אותו.

– האמנם? תמהה והניעה בחיוך לא־מעושה את ראשה הגא.

– כן, בלב ונפש, אני יודע זאת. – ענה בבטחה של גבר, והיה שמח להחזיק ראשה בין ידיו, להרכין אותו אליו, ולהרגיש כי חום נמסך ממנו לתוך עורקי דמו. – “עתה אני אוהב”. – התרוננו קרביו בוודאות.

כי אמנם שונה היתה האחרת – ראשה יהיר והילוכה בוטח. היא לא ביקשה אף לא חיננה במבט עיניה, אלא פקדה בזכות יפייה וחין־ראשה הגא. זו קיבלה את כיבושה כדבר מגיע לה, ובערבים באה מאליה תחת חלונו. ואפילו בערבים קשורים מגשם היתה ניצבת על מדרכה מנגד, ודמותה קוראת אליו בלי אומר: “בוא”. והוא לקח את ראשה בין ידיו והביט בו בצמאון: – הנה כזו אני אוהב: גאון ואהבה ובטחון, שיש לך מה לתת.

אף היא נלחצה אליו בלי אומר ודברים, עד היותם שעונים אל גזע השקמה, כשהשמים מתפראים ממעל והגשם פורץ גם הוא לרדת ולהמטיר. הנה נתלו כבר מטרותיו באויר האפל הזה אשר עטף הכל סביב, ומרחוק האיץ הים בזוטו את העבים, גירש אותם ברוחותיו החזקות, והם עומדים ואינם ממהרים להיפרד.

– אין פחד הגשמים עלינו. – לחש לתוך אזנה.

– על שום מה פחד? – היתה זו שואלת בקרירות, ומיישירה להביט אליו בבוז כמעט.

– הידעתי? – היו חושיו מתבלבלים עליו מהפתעת השאלה הזאת וקרירותה – רק פחד אחד יש בי: מיופייך הרב, מבטחונך הקר, מכוחך הכובש את כל הווייתי.

כן היו מהלכים באותן שעות־ערב ארוכות־מאוחרות – אם על הגבעות במקום שם אין איש מלבדם, ואם על ספסל היו יושבים בקצה שדרת עצים בודדת: בין עננים היו קשורים למעלה או קרעי־חורף מסוערים, ובין פסים בהירים היו משמשים בערבוביה עם העבים נושאי־הגשם. היו מהלכים בעולם רטוב, אשר טיפות גשם שקדם עודן תלויות בו, ורשתות־גשם חדשות הולכות ומתרקמות בו. העץ, החול, האבן היו ספוגים לחלוח־חורף זה, אשר נעימה בו הנגיעה ומרתיעה כאחד.

– נשב בזה. – היה מצביע על ספסל רטוב.

– לשם מה? – היתה שואלת בקרירות.

– נשב, כי השעה מוקדמת. – היה טוען בעקשנות.

ובהיותה יושבת, היו קרים פניה כפני קצות־השמים המבהירים לשעה קלה, לאור ירח מסותר בעננים. מעוטפה ישבה – ופניה מלאים, ואפה ישר, ושפתיה מתקמטות מחיוכים קרים. משום־מה היה מהרהר אותה שעה כי יפה היא ורב חינה, אך יש בחינה וביפייה דבר, אשר אינו יכול להשלים עמו. תוך פילוג פנימי זה ישב אצלה, והעביר ידו על כף ידה, החליק בלטיפה על שערה, והצמיד נשיקה עזה על פיה המתקמט מחיוכים.

– רואים. – היתה אומרת, כמבקשת להחלץ ממנו.

– יראו. לי לא איכפת. – היה משיב בעקשנות־משנה.

והתפלא מאוד לחששותיה בשעה זו, כאשר אין איש ברחוב, ונפש חיה אינה נראית בין העצים – אין זאת כי זהו משחקה הקר של אשה עם גבר; או כלי רמייתה הם, בהם תמשוך אותו אחריה. – לכך היא קמה ממושבה לפתע, קימה יהירה מאוד, ומזמינה אותו בתנועת־יד ללכת הלאה מספסלים רטובים ממים, הלאה מעצים עמוסי־גשם ורטיבות.

אז היה מהלך כאחד שחושיו מבולבלים עליו, ושואל את עצמו בלי הרף: מה פשר דבר האהבה האכזרי, אשר יאהב את הקר והעריץ וירמוס ברגל גאווה את הרך, רגיש ומפרפר? מה הטעם כי ימהר לשכוח שבועות ונדרים שהוצאו מפיו, וירדף בנפש חפצה את אשר מן הנמנע להשיגו? אף ברי היה לו, כי למרות היותו מהלך עם זו ערבי־גשם רצופים ומעומד עמה תחת ענפים דולפים, ומתעטף עמה בכנף המעיל לא התקרב אליה במקצת: זה הראש הגיאה והמיושב בחן, אלה הפנים המעוגלים והנאים, זו היהירות היבשה והדוחה – ותו לא: את הנפש לא ראה, עד תוך נשמתה לא יכול לרדת.

– את נפש קרה ויבשה! – נרתע פעמים בכעס ואמר בכאב, והיא שותקת.

– הו, את אשר אינך יודעת רגש מהו… – היה מתקצף ומטיח במרירות – אף אינך רוצה לדעת זאת. את ששפתייך יבשות, כמו נשקון פיות רבים, אך אף אחד מהם לא נשארו עליהן עקבות.

– בוא תחת מחסה הבונגוביליה. – היתה נעתרת לו לבסוף בשוויון־רוח – נחבא שם עד שתגיע שעת־הכניסה הביתה.

– לא אלך – סירב לראשונה בחיוך מר – ולא אפול עוד ברשת. הכרתיך לבסוף ואת מחבואיך רמייה. בשעה זו ובמקום זה הכרתי, מה החטא אשר חטאתי בבגידתי למענך בטוב ובמסור – מה העוול שעוללתי, בהיותי רומס פרחים קמלים ומזלזל בהבטחות.

– כי אז לך לך. – חייכה בבוז יהיר – שוב אל התמים והרגיש ואולי תנוחם. כי אם לא כן סופך לכרוע תחת נטל עריצותה של אהבה – ח־ח

---

והוא הלך כמוצלף בשוט ממנה, לקח מר קיבל וחלה מכעס – כאשר יחלה נער מאכזבה רבה. לא הגוף חולה אז, אלא הנשמה כלה והולכת. כן יחלה נער, בלי לנפול למשכב. רק לחייו מחווירות והולכות, וחוגים כהים מתקשרים סביב עיניו.

“עתה אני בזוי משנה. – הירהר אז בבדידות כשנזהר להיראות באור־היום – חטא חמור חטאתי ובאתי על עונשי, אך גם העונש אינו עיקר.” – – ובאחת הרגיש אז, כי התבגר מעל גילו. בהיותו נושא את ספריו תחת בית שחיו, היה מגחך בלעג כאומר, שלמד הרבה יותר מהכתוב בספרים הללו. ומדי הביטו אל הנערים והנערות ההומים כדבורים בכוורת בית־הספר, – היה מביט עליהם מגבוה ותמה – האמנם חושבים התמימים הללו, כי אפשר ללמוד הכל בין ארבעת הכתלים, כשממיתים הם את עצמם על אות ותג? – –

– האין זאת כי תועה הנך בעולמות שהם מחוץ לכתלים האלה? – תהה אז מורה על קנקן תלמידו בנעימה של גערה ודאגה כאחד.

– אני, מורי, צריך מנוחה לנפשי שעייפה. – חייך ואמר בהתגלות־לב.

ואז הבין המורה, כי לא ילד עומד עוד לפניו, כי אם גבר בראשיתו. היה מכונן אליו מבט עיניים ממושך, פולט לצידו עתרת־עשן מהטבק אשר עישן. ממולל באצבעות ידיו ואוסף שפתיו, כמבקש להורות לו הוראה מועילה וטובת־טעם: – תנוח, ובכל זאת אל תחדל ללחום עם עצמך, כי אסור להיכנע בגיל הזה. אם תיכנע אבוד הנך, אבל אם תלחום – עתידה לשוב אליך צלילות־הדעת, אשר לה זקוק תלמיד לומד.

כשפניו מוריקות, הוסיף לשבת בחדרו. דפקו מאוד גשמי הזעף ושטפו כל זוהמה ופסולת ולכלוך ברחוב והוא מקשה לעצמו שאלה קשה ומטרידה: ״אם שוטפים מי הגשמים את מרצפת הרחובות, מדוע לא ישטפו גם את חדרי לבי ויטהרו אותי? – כי ארגיש גם אני במעל שמעלתי ולא אהיה שוכב אפרקדן ללא נקיפת־מצפון?" – וכיוון שלא היה מוצא תשובה לשאלה בעזובה סביב, היה לובש את מעילו ויוצא אל הרחובות השטופים מים כאומר: “שטפני נא, הגשם; סעריני נא, הרוח; – כי אין לי בעולמי אלא חטא כבד כפרי בשל.” –

וכן היה מרים עיניים אל בתיהם של אזרחים, שהם מוארים אור בהיר מבפנים ומתקנא בשלווה הנשקפת מתוכם, שם אבות ואימהות קובעים מידות ונימוסים. הנה עליית הגג אשר עמד מולה – כשאור הבליח בעד לחלונה, ובה נערה יושבת חרישית ושואלת בעין עצובה: מדוע סר ממנה למען האחרת, במה הלזו טובה ממנה? – – בלבה הוסיפה לכאוב את הכאב החד והראשון, אשר נגרם בלי סיבה…

“ממך אני רוצה סליחה” – נשא את עיניו, ושמח כי הספיק לו אומץ לחרטה זו בפני עצמו… מנוחם מעט מהכרה זו ומרוכך מרחמים על שכמותו, – היה מפליג תוך עליצות פנימית אל מדורי המרורים אשר בחיי־הנעורים, לאמור: אנו הסובלים את יסורי הנעורים, כי זו מנת חלקנו, אנו המועלים מעל באמון, כי אחרת איננו יכולים. נוצרנו על מנת לגרום כאב, לסלוח או לבקש סליחה על הכאב אשר נגרם… –

בין צדק בהגותו על נעורים ויסורים ובין לא צדק, – אך הסליחה נאמרה והכל כופר. שוב היו מהלכים השניים, כשהיא נרגשה מגיל. – כי במגע־קסם קרע הנער את רקמת היסורים הנוראים ובמבט אחד שב והקים על מכונו עולם שנהרס.

– ומעתה לא תשוב ותאהב אחרת? – שאלה בתום־לבב.

– לא. – חזרה אליו בטחתו המחוצפת, להישבע ולנדור –

והיא צחקה בעיניה ובשפתיה. לא הספיקה לה הצחקה הזאת וביקשה להביע ביתר עוז את השמחה הממלאה את כל קרביה. אל עלייתה קראה לו לעלות, בין אביה ואמה העבירה אותו ביד בוטחת, בין המבטים המהוססים של אחיותיה הגדולות משכה אותו והעלתה במדרגות לעלייה. שם שאפה רוח בשמחה וישבה אל שולחנה.

– אמנם ניחשתי כי פה את יושבת לבדך. – אמר בסקרנות אוהב.

– כן. פה יושבת וחושבת אודותיך. – השיבה בקול מעורפל כהד ממרחקים.

– האמנם עלי – האכזר והבוגד שאינו כדאי? – שאל ספק מנוחם, ספק בוטח.

– כן, כי אתה האכזר אהוב, תמיד. ביום ובלילה על משכבי אהוב. – הוסיפה למלמל, מלים חסרות־קשר, אך רצופות שכרון חושי.

לא ידע מה המלים אשר ישיב על מלל זה, אלא את ראשה ליטף ביד רכה, את גופה הרעיד בלטיפותיו, הצית בה אש וחום וגעגועים. והוא – אשר גם השכרון הזה לא בלבל את חושיו, מצא את עצמו מביט על אור הנר והצללים אשר מעל לראש הכפוף הזה, – וספק ותמיהה שולטים בו.

– התאהב? – התנערה ושאלה בעיניים שאינן רואות מאום ובלי לחשוש כלל לגלאי חלקת חזה, אשר הלבינה בעד לפתח חולצתה שנתפרעה.

– – – “סבורים אנו…” – התנער דן אהרוני למראות הללו ולגלג תוך שכיבתו על הספה – “כי רק עם השנים קונים אנו חכמה ונסיון ודעת… אך מהי החכמה, אשר לא תדע אותה נערה אוהבת או מה הנסיון אשר יקשה ממנה? מהי הדעת הנעלה יותר מספר־אהבתה אשר היא כותבת בדמה, ברטט ראשוני של יצורי גווה, בהתרגשות נפשית העולה ממנה, כלהבה מנר? – –”

“אני אוהבת…” – היתה זו ממללת בצחוק שפתים נעוות.

“על אף הכאב אשר גרמתי?” – – תהה בסקרנות.

“כמה נחשב הכאב לעומת האהבה?” – היתה נעה־נדה בראשה.

– היי איפוא, שלי. – החליט לנסותה פתאום בשמחת־נקם והטיל על המאזניים את התנאי שלו.

החווירה הנערה ועיניה קמו. עלה ושטף החיוורון מלחייה אל מסתרי גופה. לא האמינה, כי מידי נער זה צפוי לה נסיון־נפש כגון זה. להיות שלו? כיצד! נסתחרר ראשה עליה וההתייחדות הזאת בעלייה היתה לה לאימה.

– אה, לא! – התמלטה זעקה קלה מפיה – נלך מפה, אל האוויר הקר והצונן. שם תחת השמים אהיה כולי שלך. שם – תחת העבים המקושרים.

והיתה אסירת־תודה באותו רגע לאחותה שנכנסה ובדקה בעיניים חמורות את היושבים השניים. הוא עצר אז בתנועתו והשביח את הדם אשר סער. היה רגע אשר חשב לקרוב אל הגוף החיוור הזה עד לבנת עורו במקום שנחשף. עתה פג השיכרון – ושוב ראה עליית נערה צחה, מיטת־בתולים אשר לא נגעה בה יד, וראש מושפל על זרוע של נערה שקועה בחלומה.

– קום ונלך. – קמה וגנחה, והביטה בשיניים צוחקות מאחורי גבה של האחות אשר יצאה. – זו לא הרגישה מאום. בשלום יצאנו מידיה.

– – וכנמלטים על־נפש, גלשו שניהם במדרגות הבית, ולא ידעו כי מהפחת בורחים הם אל הפח. לאחר שנגעו במיתרי היצר החבוי, החלו להרגיש כי אין להם מקום־מבטח, אשר אליו יוכלו לבוא שניהם ולהיות שאננים.

– אולי מוטב כי נסור אל חדרי? – הציע וחדרו קרוב כדי צעדים מספר.

– לא־לא – לחשו עיני הנערה.

– או אולי מחוץ לישוב נלך? – שב והציע את המקומות הידועים להם מכבר.

– לא. לא. שם הגבעות כבר רטובות ואין מקום לשבת. פחד. – חיננו עיניה.

ובלי הרגיש כרעו רגליה במקום אשר עמדו. בצאלי גינה של בית, אשר בעד תריסיו כבר לא נגהה קרן אור, כבכל יתר הבתים. כרע גם הוא אצלה, חיבק גופה ודיבר בקצף־גבר:

– אם אל חדרי תמאני לסור, ואם התחלת לפחוד מצל, כי אז פחדי ממני.

וזו פקחה עיניה לרווחה, נאנקה ממעמקי נפשה וקשרה בת־צחוק על שפתיים חרדות:

– אני פוחדת.

– כי אז אני מנשק בכל אשר ארצה. – חזר באותה שרירות. וזו לחשה:

– נשק.

– כי אז חובתך לדעת, שסופך להיות שלי.

– אהיה תמיד.. – לחשה את נדרה.

– – – מאז עברו שנים, כאשר תעבורנה שנות אדם. לא זו בלבד שמשתכחים עלי שלכת הדובקים אל שמלתה של נערה, אלא דברים חשובים מאלה מיטשטשים והולכים. אך שיגרת־לשון היא בפי האומרים, כי קצרים הם החיים, והם חוצצים כמסכים עבים בין מה שהיה ובין מה שהווה או עתיד להיות. קליפה עבה נקרשת ואשר היה נקלף ישן ומטושטש.

ורק באורח־פלא יהלך אדם ברחוב ויפנה ראשו לאחוריו: ראה נערה ונער מהלכים יחד הילוך זריז תוך חילופי שיחה. אז יצמיד אליהם את עיניו, וממעמקיו תפרוץ איזו גניחה שאינה נשמעת: “גם אני הלכתי כן – –” אין הוא עשוי לראות אותה שעה את פרצופו “של־אז”, ואינו יכול לצייר לעצמו בשום פנים את הווייתו כהיותו צעיר. – אך זאת ידע לבטח, כי אמנם כן היה: הוא גופו היה נער, אף הוא חטף שיחה עם נערה שבצידו – – ומה היה קלסר פניה של הנערה – אם לפלונית זו דמתה או לאלמונית? – זאת לא יזכור…

ואז שוב יקרה כבאורח־פלא, כי תתנהל לעומתו אשה, קטנת־קומה ומסובלה במקצת. עוברת מבויישה ברחוב, כמטופלה טרדות רבות של בית. הנה קרבה, עוברת – ופתאום מרימה את עיניה: אכן, עינים אלו צעירות מהגופה המסובלה ובהן פקוחה עוד הרגשה שלא שקעה ומהבהב עוד אור שלא עמם. מה היה האור הזה ואימתי נקבע?

– – נפגשות עיניהם בשאלה אילמת, כמודדות אלו את אלו: התכירני? התזכור? – – ושוב נפרדים – כל אחד באשר ילך, בלי לפצות את פיהם, כי לא יתכן לעודד דברים שנשתכחו ועוד מעט ונמשלו כעשן נמוג.

והולך האיש… אך הנה יתנדנד ויקפא במקומו מופתע. הוא לא יסב פניו אל העוברים־והשבים, כי אם אל פנים לבו יביט תמה: – והרי אותה אשה קטנה ומטופלה – זו היא! לה הבטחתי הבטחות.. ונדרים נדרתי.. לה הכאבתי את הכאבים הראשונים. ובכל זאת היא זוכרת.. בכל זאת לא הועם האור שבעיניה.. היא האחת בכל ההמון הרב הזה, אשר תזכור זאת ולא תשכח עד פי־הקבר. – – – ושב והלך, מדובב חרש אל עצמו ומתמיה אחרים במלל משונה זה, בנדנוד ראש בעצם צהרי־היום.

זה היה ערב ראשון להיותו ישן בצריף, והצריף קטן ומבודד מהבית אשר בחצר, כמו הוקם לכתחילה לשמש משכן בשבילו. על שולחן היו ערוכים מכשירי כתיבה אחדים, מנורת שולחן האירה, ובצד – ספה מרופטה במקצת אשר תשמש לו מעתה למשכב. אך ירים את מיכסה הספה, ותוך שאיפת עובש מבטן הספה העזובה אל קרבו, יוציא סדין ושמיכה ולבוש־לילה, על מנת לישון את שנתו.

בכל החידוש שבדבר היה משום סהרוריות לגבי מאיר רפאלי. המעשה שעשה כאן לא היה שגור והתנועה למורת־רוחו נעשתה – פרש את הסדין, כיבה את המנורה, והוא שכב על גבי הספה שכיבת ארעי, כאילו נכון לשוב ולקום. על שום מה יקום? כי בצריף מכביד המחנק, ששקע מחומו של יום ומעובש אטום, מהימים שהיה פנוי ועזוב. באשנב הקטן והפתוח לרוח־ערב הציץ אור לא־קרוא של ירח. בלעדיו היתה חשיכה, אך גם בנגוהות־הירח היה משום ביעותים מתעתעים.

הס – מיניה וביה דילג חתול והתישב על אדן החלון. לכאורה – אך מקרה פעוט ומעשה שכיח – אפע"י כן נדמה למאיר רפאלי, כי יש בו משום אות מבשר רעות.. יש בו משום רמז לחברותא עם רוחות־לילה שאינן מעלמא הדין. פס.. פס.. והרי קפץ אותו אורח־לילה ונעלם מיד – אך עדיין שוכב רפאלי שתום־עינים כעייף ממלחמה קשה אשר נלחם. אמנם החתול איננו, אבל כמה וכמה אורבי־לילה עודם צופים אליו במקום החדש. –

הנה – גם בעד הדלת הפתוחה נשקף דבר־מה אליו. הפעם אין זה בעל־חיים ברור, אך דמותו מאיימת לא פחות. מעל מדרגות הבית הסגור צופה אליו דמות, ואין להבחין אם רוח היא או דמות־בשר. לנעול את הדלת אי־אפשר, כי המחנק יכבד מנשוא, אך להישאר לשכב באותו מצב גם הוא לא יתכן: דבר שאינך יודע מהו – עשוי להשפיע שבעתיים מדבר שאתה יודע לכנותו בשם. קשה מכל לשאת את הבלתי־ידוע.

ומתאזר רפאלי עוז, מאמץ את כוח הכרתו האנושית: הא – מחובתו לבדוק מקרוב מה דמות לזה, אשר יבעית אותו מעל מדרגות הבית הסגור! והוא קרב.. פוסע בכפות־רגליים יחפות ופוסח על סף הצריף אשר בתוכו שכן, קרב לגשת אעפ"י שבלבו ידע, כי הבל הוא ואחיזת עיניים: סגור הבית ואין מלבדו נפש חיה בחצר סביב. אך צללי אקאליפטים גבוהים מתנועעים על גבי המדרגות. וחוץ מהם אין כל – לא רחש בכל החצר כולה – – רק העורבים לאין־מספר, השוכנים בין ענפי האקאליפטים – שכנים גרועים הם. משירים הם לשלשת על המדרגות, או מפריחים נוצה קלה ופלומה נושרת – – וזולתם אין מאום. אולי מעולם בלתי־ידוע בא ורוחש דבר־מה. אך מהידוע אין כל בלתי לילה. הוא והפחדים אשר ליווהו עד הלום ולא ירפו ממנו כאן, עד הירדמו על משכבו החדש.

והפחדים על שום־מה? – לכאורה, קיבלה אותו בעלת־הבית הקטנה והנבונה בסבר פנים יפות מאוד עוד ביום אתמול, אף בעצמה נכנסה עמו לצריף. ישבה לפניו על הכורסה, ישיבה חפשית של בעלת־בית צעירה, כשמרפקיה תמוכים במתניה כלשהו מעשה־עצמאות, וסיגאריה תקועה בין שפתיה תוך אמירה חייכנית:

– ולעשן אפשר?

– אפשר. – ענה גם הוא ויגש לה אש להצית את הסיגאריה אשר בפיה.

המשיכו עיניה לחייך, ופיה הצטחק בשאר־שכל. היה טוב ונעים לשבת בחברתה, להביט על ראשה הקטן והגזוז ועל ישיבתה העליצה. היא הורתה הוראות, יעצה עצות איך לנהוג, איך לצאת ולבוא בחצר, ואם יחסר איזה דבר איפה יוכל למצוא. דאגה לכל בנעימות בראשה הפיקח. – הירהר רפאלי אותה שעה מה ישיבנה על עצותיה? במה יגמול לה חלף סבר פניה הנאים והחליט “להזהר” בה, כי נאווה היא וחיננית. ברצונה לגמול לו טוב. אך דווקא משום כך יש להישמר, והוא אמר בנעימה מדודה:

– אני אעבוד פה בפרדס, כי צריך אני לעבודה זו למנוחת נפשי. ואם טוב עליך – אהיה יוצא ונכנס בצריף זה, בכל עת שיעלה על דעתי. אל תשימו לב שם בבית. אל תקפידו ואל תשגיחו. חיו לכם את חייכם בטוב.

הצטחקה על זהירות מופרזת זו, אך הסכימה. לא ביקשה ולא פירטה תנאים. באשר יחפוץ ללכת – חפשי הוא. וכל שעה שירצה יבוא לצריפו. אך גם זאת: אם יתאווה בכל־זאת לשאול שאלה, או אפילו כוס תה לשתות – רשאי הוא לעלות במדרגות הבית וימצאנה תמיד שמחה לקראתו.

– תודה. – השיב בתנועה שאינה מבטיחה ואינה מקשרת.

אחר־כך עוד ליווה אותה שעה קלה במבטו בצאתה את הצריף, ושוב לא הגה בה, כי נשתקע בניחוש החידושים הרבים הצפויים לו בצריף. אמנם לעת־ערב שמע קול שיחה על מרפסת הבית וראה אור עששית, אף שמע צלצל טס־תה, אך היה עובר ושב אל צריפו, בלי היפנות לצדדים.

– אולי הדייר החדש מבקש תה גם הוא? – שמע קריאה גרונית מעל המרפסת והכיר את נעימתה העצמאית של מארחתו הצעירה. – אך הוא פסע ועבר, והפטיר בדרך מיאון:

– איני מבקש מאום. ועוד: כל אימת שאעבור ואשוב, אל נא תשימו לי לב.

כן נתכנס לצריף. האור על המרפסת כבה. קולות השיחה נדמו והבית הוגף. אז אתא הלילה במקומו החדש עם הרשרוש אשר בו, עם הרחש, עם האוושה והצל, וסהרורי האור של מושבה ותיקה היושבת אל פרדסים רבים –

אכן שיקר במקצת לבעלת־בית זו. סמך מאיר רפאלי על קליפתו האנושית שלא תענה בו ולא תגלה את תוכו, כי לא רק לעבוד בפרדס בא לאמיתו של דבר, אלא מעין “דין־וחשבון” קצר לעשות בסתר עם עצמו. דהיינו: מה העמל הזה, אשר הוא עמל תחת השמש ומהי התכלית של חיי־עמל כאלה? – האם יתפנה פעם לדעת את עצמו, או תמיד רגליו תרוצנה עד לשכחת עצמו וזולתו? – לשאלות כאלה וכיוצא בהן היה נתון עתה לבו. ומשום כך אולי קפץ חתול וישב על סף החלון, או התגנב צל והתנכל להחרידהו ממדרגות הבית. הרגישו אורחי־הלילה כי נזדמן אליהם ברנש אשר הווייתו מתרופפת, והביאו לו דרישת־שלום מעולמות אשר מחוץ למציאות האנושית. הצל התנועע והחתול ליקק את כף רגלו… וסהרורי־הלילה דובבו כמגששים באין – –

רפאלי התהפך מצד אל צד, כי לא הרגיש את עצמו בטוב, בחברתם של באי־עולם אחר. היתה זיעה קרה מבצבצת על מצחו ממגען של קרני הלילה המגששות. היתה צמרמורת מרחיפה את אבריו למראה תנועת צללים אילמת בחצר הגדולה שנתרוקנה. היה מבליג בקושי על פחדיו בפני האורח ההולך־על־ארבע הבא להסתופף דווקא על חלונו.

“אני חי… אני בריא.. ואיתן ברוחי..” – היה חוזר ומשנן לעצמו בלי קול – “אני הנני מאיר רפאלי, העשוי בשר וגידים, עם שריון אנושי בעל־צלם – ושום כוחות־בלהה לא יוכלו לי. אני הנני אדם, אשר הכרתו חזקה מביעותי הלילה. אני אדם משוחרר, אשר שוא ינסו לשטות בו קליפות ושדים ורוחות אשר לא היו ולא נבראו”.

עייף ויגע השכים למחרת תוך הכרה רצוצה, כי שמש האירה על עולם, אשר לא היה לו ליל־מנוחות, כי אם ליל־נדודים. שקעה שמש־תמול ותיעתעו תעתועים – – שבה וזרחה השמש כמתעלמת מאשר אירע בינתיים: שוב ניצבו עצים־של־ממש, שוב נתפנתה מצללים חצר מכובדה ורחבת־ידיים. האפירו מדרגות־בית פשוטות, אשר נזדהמו פה ושם מלשלשת העורבים, אף האקאליפטים הגבוהים היו עזובים מבעוד שחר מהעורבים שוכניהם, ולא היה עוד זכר לאוושושים ולאוושות שהיו.

“כשמש זו כן האדם” – – הגה מאיר רפאלי בלי פליאה וקלח על ראשו במי הצינור הפושרים –

“מה אנו – כוח בנו להתעלם מהמתרחש מחוצה לנו ואפילו בקרבנו פנימה – אף השמש כך; מה אנו – יפה כוחנו לשוב ולראות רק ממש, במקום שהיה אך אפס – אף השמש כך; מה אנו ממששים את העצים האלה, רואים את עפאיהם, נושאים עיניים אל פירותיהם הירוקים – אף השמש כך. ואשר לא היה – אינו מעסיק אותנו; ואשר לא נראה – שוב אינו מעניין אותנו; אינו נשמע – אינו נזכר לנו”

תפוס למחשבות כאלה היה מתנהל בדרך לפרדס. היתה זו דרך־חול, אשר עברה תחילה בין בתים וחנויות, ואחר־כך יצאה אל פרברי המושבה העומדים לעת־עתה בראשית־בניינם, ומפה והלאה יצאה אל ממלכת פרדסים רבה ורחבת ידיים. הכל הוריק, הכל זהר לזיו קרני השמש, הכל הבהיר בין הירוק אשר למטה ובין התכלת השקופה אשר למעלה במרום.

“הנה הם שערי־שמים” – הצטחק מאיר רפאלי בגשתו לבסוף לשער הפרדס.

עצי־אגוז גדולים וותיקים התענפו ממעל ושתו לוויית – צל לירק הפרדס. משאבת־המים כבר עבדה ופועלים התכנסו כל אחד וסלו בידו, מי ברגל ומי ברכב על גבי האופניים. זריזים ונאים היו הפועלים – מתינות רבה היתה בתנועותיהם של המבוגרים שבהם, קונדסות פרצה מפרצופיהם של הנערים. – כזקן כנער באו־התכנסו לעבודת היום, כאשר מתכנסים בבוקר לתפילה.

– א־ב-ני־בי הו־בו־ל-ב־ך, וא־ב-תה־ב ל־ב-ע־ב-ז־זאל־בל – הגו־מיללו במהירות־שפתיים הנערים.

– ש־לום.. על “ערבים” במדבר, ימח שמם! תלינו כינורותינו.. – רמזו בפקחות עיניים הגדולים, כלפי חבריהם החסונים לעבודת הפרדס הערבים.

ותהי תנועת־בוקר ומלל בכניסה אל הפרדס. הנערים נתפשו זה לזה והתגוששו במרץ על האדמה. מי הוציא את פיתו ונגס נגיסת־בוקר חטופה, או ניגש למים וגמע גמיעת־בוקר. המשאבה דחקה בלי הרף את המים, כשפנים חדשות הוסיפו לבוא תימנים משכונות מרוחקות ביותר, ערבים חסונים מבני הכפרים השכנים. כאלה כן אלה התקינו את כליהם לקראת יום־העבודה בפרדס.

– זיעה “רעה” ניגרת מפניך. – אמר לרפאלי תימני חכם, שכן לעבודה ומיטיב לראות – תעבור הזיעה הזאת, ואז הכל יבוא על מקומו בשלום.

ורפאלי עומד אותה שעה על סולם. הכניס את הסולם במעבה הנוף של העצים והיה גוזם במזמרה את הזרדים שיבשו ולא ישאו עוד פרי. כמותו עמדו על סולמותיהם נערים קשישים: הקשישים והמנוסים מנסרים במסורים בדי־עץ גדולים שהתנוונו והנערים מזנבים את הענף הקל בחריצות עד התכסות ממנו קרקע הפרדס. ובהתכסות הקרקע נסרים וענפים, מיד מזדרזים נער וזקן ומקוששים אותם לערימותיהם.

– שורה זו שלי כמעט אין בה “עצים”. – נאנח בצער תימני חריף־השכל – כולם נפלו בגורלו של אותו “רשע”, ימח שמו.

ו"אותו רשע" אינו אלא ערבי תמיר וחסון־כתפיים, המקושש גם הוא בישוב־הדעת ענף לענף. שומע הוא את חרפתו מפי ה"מארי" הפיקח ועונה לו בחריקת שנים ובמבט עינים זועמות: “ימני” ארור…

מתאזר עוז התימני, כאשר התאזר מלכו דוד מול גלית הפלשתי, ושוקל בפשטות:

– בני¹ ישמעאל כמוהם כחמורים, ואמם השפחה הגר. נביאי אמת לא קמו בהם מעולם.

מתפלצות שתי העדות מזה ומזה. הללו המצוייצים הממולחים והפיקחים מגעגעים יחד כגעגע תרנגולים בלול. והללו – “הפלשתים” – מאספים את שפתיהם בזעם, מרטנים בלחישה, עוברים בכעס ובחימה מאופקת מעץ לעץ. פותח רפאלי ואומר בשיקול דעת:

– גם בהם קמו נביאים, יא־מארי. איך תאמר – לא קמו? והרי עובדה כי קם להם מוחמד וישו לנוצרים, כאשר קם לנו משה איש־האלוהים?

– משה קם לנו. – מסכים ה"מארי" התורני הטוב – ואילו ישו ומוחמד משל היו.

מגרדים הישמעאלים בני הכפרים החזקים את כומתות הצמר בראשיהם. חוככים הם: האם יעשו כגל־עצמות את זה התימני הממלל במלל, או אולי ישאו את חרפתם עד לעת־מצוא? היו רוצים גם הם, לכאורה, להיכנס בעבי הפולמוס הדתי, אך ראשיהם כבדים מהשיב בשער כדרך “תולעת־מארי” זו, אשר כולה צומת של חריפות ושכל.

– הרי כך אמרתי – יורק המארי רקיקה הצידה ומגלה את שיניו בצחוק – כמוהם כחמורים.

– ישמעאל פרא־אדם – נוגנים אחריו בנעימות הנערים – י־דו־ב-כ—ל- ויד כל בו־ו.

ומתייאש רפאלי מלעמוד בפרץ זה של לאומים. רואה, כי כאשר ברזל בברזל ירוע, כן תמגר לארץ לשונו של “מארי” כל שאינו בן־ברית, השנוא עליו מן הטבע, המאוס עליו מיאוס גזעי, הטמא עליו טומאה מן התורה…

– וכבר שנינו – מנגן המארי בכרכור־רגליים ובנעימת־קול גרונית – כי כל ה"ג’ויים" סופם לעבור מן העולם, ורק אנו בנים נאמנים – בני אברהם, יצחק ויעקב.

– אב־ר-הם, יצ־ח-ק- וי־ע-קב – מפטירים אחיו הנערים בקולות דקים, מגרגרים בגרונותיהם המסולסלים, מנענעים בראשיהם החריפים, עד הימלא חלל־האוויר מהם ומשאונם.

ותוהה רפאלי מה יהיה בסופה של קנאת לאומים זו – מי יירתע בפני מי. ידו של מי תהיה על העליונה, ובאיזו הדרך יכון השלום? – לכאורה, קרוסים הכל על הארץ, בין מסובים ובין לא מסובים בצל העצים הענפים, ערוכים כאיש אחד לקרב…

– או אולי נקום לעבוד? – מנסה רפאלי אליהם דבר.

– שב. – מושך אותו נער בשרוולו ומרמז על הקרקע – המשגיח איננו והישיבה מותרת. מן התורה מותרת, י־ב מא־ב-רי־בי, נ־ב-ש־ב-ב –

צוחק הזאטוט צחוק חנוק, ומנפנף במזמרה אילך ואילך בישוב־הדעת כמבוגר, עד התיישב הכל מתחת לנופיהם של העצים, כשבת צפורים גדולות. המבוגרים שרויים בשקט, מרגלים בעיניהם החיות מתחת לנופים, שמא יישמע קול צעדים. הבחורים משחקים משחק שדמויותיו מכויירות בחול. האברכים מזדרזים לקושש בינתיים ערימה לערימה וחושקים את ערימותיהם בחוט־ברזל, כדי שתהיה חבילת זרדים מהודקה יפה, לקחתה הביתה בבוא הערב. – והכל יחד מקללים בלבותיהם את הנערים־הקונדסים אשר משובתם גברה והלכה.

– יא ב־ני – י־י!.. – נשמעת צווחה דקה כשל התרנגולת, ותימניה שחוחה ואדומת־אברקיים באה לאסוף את שלל העצים שלה מהפרדס.

– הנה, יא אמי.. – מעמיס עליה בנה את צרור הענפים ומשלחה לדרכה. הגברים החרוצים מביטים אחריה בקנאה, על הצרור אשר לוקח. כל אחד מהם עוד חבילתו שמורה עמו, ואילו זו עמסה כבר על ראשה חבילה גדולה מכפי קומתה, הולכת שחוח ויוצאת מעוטרה בשביל מהפרדס. צופים עתה הגברים הפועלים זה אל זה לראות חבילתו של מי גדולה; – אותה חבילת ענפים גבוהה היא אך קלושה; תחת זאת יש קטנה ממנה, אך הדוקה יפה. ואילו אותם הישמעאלים יודעים תמיד לבור מן העצים את הגזיר הכבד והעבה ואפילו אם משקלו כבד פי־שניים.

– יש בהם כוח. – מפזמים הם בקנאה על בני־דודם החסונים.

– “חאדיד” וברזל המה.

– והתימני חלוש הוא ורפה־כוח. – מלגלגים הם לעצמם.

– התימני יש בו שכל. – מטעימים הם לבסוף את סגולות שבטם בגאווה.

אכן, אין הם נופלים כלל ברוחם. הנער מקשקש בלשונו, הגבר שוקל בשכלו הממולח, והעדה ניצה ומגלגלת בדברים – שוקקים בה החיים בסאון.

גון־גון־גון – – מצלצל הפעמון מאצל המחסנים והמשאבה את צלצל הצהריים, ועטים מיד כל העובדים על חבילותיהם, נושאים את הזרדים הקשורים יחד עד מקום האכילה – מי נושא עמו חבילות שתיים ומי הגדיל אפילו עד שלוש – אחד המרבה ואחד הממעיט, אך תמיד כבדה חבילתו של ערבי משל יהודי – עציה גזירים כבדים להסקה, עבים כעביו של גזע.

– יש בהם כוח, בבני מוחמד אלה. – שבים וזורקים מרה התימנים החריפים בשכניהם, וקורסים לאכילה כל אחד על סלו ופיתו.

אף שכניהם מתיישבים במסובים לאכילה, והללו ישיבתם אחרת. עצורה היא ומתונה ויש בה משום כוונה קודמת לאכילה עצמה. דווקא האכילה עצמה קלה היא: עגבניה פתותה פתותים בקערה עד הישפך המיץ ממנה – אך תחת זאת יודעים הם את מלאכת הטבילה. קורעים הם “קריעות” בחררות־הלחם אשר להם, מקפלים אותן בקפל, ושואבים בהן את הפתותים על המיץ החי והניגר. טובלים ומשלחים לפה ומכוונים יפה את הלעיסה בשיניהם החזקות.

– ומנין להם כוח־ברזל זה? – מקשים התימנים על שכניהם – הרי אכילתם כזית, וחמישה ישבעו מעגבניה אחת.

– הכוח הוא בלחם זה שלנו. – מתרץ בחשיבות ערבי מתון ומנגב את שפמו אילך ואילך – לחם זה שלכם, לחם “פראנז’י” זה, כמוהו כקש, אשר לא תימלא ממנו הקיבה אוויר, ואילו זה שלנו כבד־קשה ומתהדק הוא בקיבה – כמוהו כאבן – מכאן הכוח!

וליתר חיזוק קופץ הערבי את אגרופו ומדגיש – “כוח”. וליתר הטעמה טובל במיץ טבילת־שותף נאה וממודנת גם הערבי הזקן שבחבורה ומנענע בראשו נענוע מתון. וליתר משקל מרים את לסתותיו גם הערבי הצעיר ונועץ את שיניו החזקות והלבנות בחררת־הלחם האפויה למחצה כבצק הדק.

תמהים ומשתאים מוחות התימנים הממולחים ומיד מפליגים הם במילולי־מלל, נוגנים בנעימות ומגלגלים בחשק בשיחה על מאכלים ומטעמים שונים: סח האחד, כי קשר כבר עיזה רכה בחצרו כדי להשמינה לקראת החג, הואיל ומנהגו כך מימים־ימימה, שיאכלו בביתו משמנים בחג.. וסח שני על המאכלים הערבים אשר יאכל בכל ערבי שבת כיד המלך… והכל יחד מנענעים בראשיהם ומסכימים, כי לא כפלשתים הללו הוא שבט התימנים, שניתנו לו שבת ומועד וחג, להבדיל בינו ובין האדם, אשר כבהמה נמשל…

אותה שעה כבר באו גם כורתי־האתרוגים לשבת לאכול: שוב ערבי גבוה – הוא “בר־מיצר” על קטיף האתרוגים מימים ימימה, ועליו ממונה למראית־עין יהודי צהבהב לענייני כשרות. אף נפלגים הם מיד לשניים – כל אחד לעמו ולדתו: הערבי החסון, נבדל במעלת עירוניותו ונצרותו גם מאחיו לגזע בני הכפרים החזקים המוסלמים. פורש עם פיתו לחוד ועם לעיסתם החזקה של שרירי הלחי הנאים, והיהודי מנגד אוכל בחטיפה, כמברך ברכת־מזון על מזונות שאינם נראים לעין.

– חלש.. “פיש פורסה”.. – מרקדים מלעיסה וצחוק שרירי־הלחי הנאים של כורת־האתרוגים הנוצרי.

– ואתה מוחמד בן־מוחמד.. – מקרטע לעומתו היהודי בעל־דבביה – עד סוף כל הדורות!

– מו־ח-מד?? – מתמתח כורת־האתרוגים בהדרת־כוח, שומט בתנועת־יד את היהודי ממושבו ומפרקד אותו על פני הארץ, למרבה הבזיון והקצף של המסובים מבני עדת משה.

ורוצה מאיר רפאלי לקום לעזרת אחיו האדמוני, לתבוע את עלבונו מידי המעליבו, לצאת לקראת כורת־האתרוגים המתפרנס ברוב חוצפה מעמלם של ישראל – אך אחיו התימנים עוצרים בו. מנענעים הם בפיאותיהם המסולסלות. מכרכרים בכרכורים זריזים ומכוונים כוונות חריפות ועמוקות בדבריהם. הם יוכלו לפלשתים הללו, אך לא בזרוע רמה ולא ביד נטויה.. וכוונה עמוקה בדברים. מסורת בידם, עתיקה וקדומה מרבותיהם הקדושים בצנעה ושרעב ושאר מקומות של גלותם בתימן, המונה את ימיה עוד מימי שלמה המלך החכם.

–יבוא יומם של הפלישתים הללו.. – מנענעים הם בנצנוץ עיניים וממתיקים במתק לשונם.

– מתי יבוא? – שואל אותם רפאלי.

– יבוא עם אליהו הנביא.. עם אליהו התשבי. עם אליהו הגלעדי. – עונים ואומרים הם, המיושבים שבהם ברקיקה הצידה, והנערים בסילסולי נגינה וטעמים.

עתה הגיעה גם שעתו של רפאלי להודות ולהכיר, מה נפלאים וטמירים הכוחות הכבושים באחיו התימנים הללו, אשר רובם ככולם באי שכונת “צעננים” המפוארת. שם צפופים ודחוקים הם ומשם הם אצים ברגליהם הדקות כגידים, בפניהם השחומים כקליפת עפר יבשה, באצילות ידיהם הצמוקות כמטילי נחושת־הקלל. משם יוצאות הנשים לפעולה והגברים למלאכה, ושמה מביאים הנערים את חבילות הזרדים היבשים, לעת שובם מהפרדס עם ערב.

ושם־שם קודחים חיי הגאולה האמיתית. בין הצריפים הדבוקים בניסים, בין הסוכות האחוזות ברצועות כביכול מעל בתי־אבן אחדים המתנשאים כמו רמים, – פועים וגועים החיים במללי־מלל, ברנני־רנן. שם פרים ורבים יהודים, וזרד אינו הולך לאיבוד, וזרת של קרקע אינה מבוטלת. שם רואים פעוטות אור־עולם ברוח־הקודש – והם פרים ורבים ושורצים במאוד…

אם יצר המקום – הרי עוד זרת של קרקע; עוד לוחות שניים וקרש; עוד חבילת זרדים יבשים – והוקם המשכן לעולה חדש מתימן, אשר ניטלטל בדרך רחוקה והגיע עם טפליו, עם אבריו וגידיו הנחושים. למחרת יעפר גם הוא ברגלו הדקה בדרכי המושבה, וטפליו ירוצון – ידודון לפרדסים הגדולים, ואשתו תהלך שחוחה וכפופה ותלקט, ותצבור, ותקושש – –

כן הולך ומתלקט הכוח, נצבר והולך העמל התימני הנחוש. כן נכבש והולך הזעם התימני הקדוש עד בוא עת מצוא… או אז יראו גם הפלשתים הללו מה כוחה של תולעת תימן הקטנה. אז יראו איך ישופום הללו עקב – בפיאותיהם הדקות, בעיניהם החריפות, בידיהם הצנומות וברגליהם הכחושות – ירדפו האחד אלף וביחד רבבה – – –

נתעייף מאיר רפאלי מהניחושים וכוונות־הסוד של אחיו לסבל, ויהי גומר לגזום את מיכסת יום־העבודה, וחוזר לבדו עם מזוודתו תחת בית־שחיו מהפרדס. הוא אדם מודרני – ולו חשבונות־נפש מיוחדים ומסובכים יותר משל אלה, הלוחמים מקטן ועד גדול את מלחמת קיומם בעקשנות נחושה. הוא איש הזמן החדש – ולו עין בוחנת עד תוכם של הדברים המתרחשים תחת השמש.

הפחפוח הקצוב של המשאבה נדום והולך, מדי יתרחק בדרך היוצאת מבין הפרדסים ורגליו מתאבקות בחול של פרברי המושבה הראשונים. אחיו לעבודה עוברים זריזי־רגל, כשסליהם תחת בית־שחיים, או גחונים הם בקורת־רוח – תחת כובד המשוי של חבילות הגזם אשר ישאו מהפרדס אל שכונתם. – עוברים הם על פניו ונפרדים בנענוע ראש, בניד זקנים קלושים ושחרחרים, אצים ונחפזים בחריצות זה בכה וזה בכה. מי מהם עוד יעדור בגינתו עד בוא השמש, ומי יספיק לפתוח עוגיות בפרדסו שלו, על מנת להזרים בהן מי־השקייה בלילה – כי עוד רב הכוח בשריריהם המצומקים. ומוחם הממולח אינו פוסק מלחשב את תכליתם.

– שלו־ום – מחייכים הם אל רפאלי בחיוך, מנצנצים בנצנוצי־עין, מקטן שהוא דוהר ברכב־אופניים, עד גדול שהוא בוטש ברגל יחפה בחול החם.

ואילו הוא – שאין לו חבילות זרדים, ואין לו תכלית – משק משלו בשכונת “צעננים” – ממשיך את דרכו הנהלאה העולה במושבה בין בתי האוכל – “קפטריה” בלע"ז – תחנות של אוטובוסים ורעש חבורות של עוברי־דרך. עודנו מצטער על החול המשמש בערבוביה עם האבק בחלל המושבה – והנה הגיע עד לחצר, אשר בה קבע את משכנו. עבר בשביל האפלולי בין הזיתים אשר בחצר הוותיקה, סטה הצידה ממרפסת הבית, ופותח את דלת הצריף על מנת להיכנס בו.

– מסתבר, כי אתה, דיירי, חושש להיפגש עם בעלות־בית.. – מחייכת אליו בעליצות בעלת־הבית הצעירה ומפיגה כלהכעיס את שממונו.

ניתנה האמת להיאמר, כי הוא שמח למראה הפנים הסבירים האלה. בחיוך כזה יש משום שיח־נפש ובמאור־עיניים זה יש משום רצון טבעי למצוא חן. הנה היא באה לקראתו אל המרפסת, יורדת במדרגות אליו, ושואלת בקלות על דא על הא, וכיצד עשה הלילה במקום־מגוריו החדש.

– פה עבש במקצת וצריך לאוורר יותר. – מדריכה היא ופותחת את החלונות לרוח. וכן אל תשכח, כי כיבוד הרצפה והנקיון עליך.

והגם נעים לו, כי נמצאו כאן יד דואגת ועין מדריכה, אף־על־פי־כן הוא סוטה הצידה ואומר:

– סטי ועברי ממני, בעלת־בית צעירה, כי עין רעה לי בימים אלו, ובכל אשר אביט תצמח רעה ולא טובה.

– האמנם כוחך כה רב? – פוקחת זו עיניים חייכניות, ותומכת ידיה במתניה ביתר סקרנות.

– לא לשבחי אני אומר זאת, – מבטיח רפאלי נאמנה – כי אם לרעתי. עין רעה לי, כאשר שמעתי אומרים, כי לשמש קרן־אור רעה בתקופה ידועה של השנה. מרגיש אני כי עשוי אני אך להזיק בימים כאלה, ומוטב כי אדם חפץ־חיים ירחק ממני. רע אני לעצמי ורע לזולתי.

חשב רפאלי, כי בדבריו ירחיק אותה ותפנה לו כתף. התפלא איפוא, כאשר זו התיישבה בחשק־יתר בכורסה, חייכה בעיניה ביתר סקרנות, ופתחה פיה בשמחה, לאמור:

– הנה נכונה אני להוסיף לשמוע, כי מעניינים דבריך.

“נמצא כי מחבבת זו דווקא את הסכנה. אכן סימן לא טוב לה..” – רצה רפאלי להשיב אך נשך שפתיו בעוד מועד. כי מדוע יערפל על לא־דבר שמחה זו בפנים הצעירים ומדוע יבלבל עליה את עולמה?

– אכן, אם רוצה את לשבת, אין מי שיפריע בידך. – עונה הוא במאמץ.

– ובכן זהו. – פסקה בנעימה חורצת – חדל, איפוא, מנבואותיך. ודע, דייר, כי משעמם לי פה מאוד בבית הגדול אשר אתה רואה, בחברת העורבים הרבים האלה הבאים כל ערב ללינה ופורחים בבוקר.

– ומשעמום מה יעשה אדם? – מחייך רפאלי ושוכח את קשי־רוחו.

– יתחתן. – עונה זו בגילוי־לב ומאירה פנים.

– את צריכה לעבוד. – מתמלט מפיו.

– לעבוד? – אמרה וקמה – כבר ניסיתי לעבוד, אך אין הדעת נחה. השעמום גובר יותר, באין לעבודה תכלית. טובה העבודה לאותה פועלת, הסוחטת מיץ מתפוחי־זהב על מנת להרוויח את לחמה. טוב לה, כי עור ידיה מסתדק מהחומץ והחריפות של קליפת ההדרים ומיציהם. אך אני – פת לחם יש לי ואין הכרח לעבוד.

ניחם רפאלי בפעם ראשונה על הדרך אשר נקט עם בעלת־הבית הצעירה. דברים קרים יתר על המידה אמר, והיה רוצה בכל לבו לתקן את המעוות. מכל מקום החליט לעלות על המרפסת ולשוב להשתעות עמה. עלה וביקש רשות להיכנס, וישב כאחד מבאי־הבית.

– הנה סוף־סוף עלית. – האירה בעלת־הבית בעיניה המחייכות והגישה כוס תה.

– עליתי, כי משעמם סוף־סוף להיות לבדי בצריף. – השתמט והכריח את עצמו להצטחק.

כי ראה שהתפרץ הפעם לרשות שאינה־שלו: רהיטים נאים, כורסאות, רפידות לישיבה נוחה בפינה האחת, שולחן המרחיב את דעתו של המסב אצלו, תמונות תלויות על הקיר של קרובי משפחה, – כל אלה העידו על אמידות העוברת בירושה מאבות לבנים. ולא עוד אלא זחלה פעוטה על רצפת החדר, וליקקה בחריצות את אריחי הרצפה המבהיקים.

– חדלי לך. – היתה נוזפת בעלת־הבית בפעוטה.

וזו לוקקת והולכת בלשונה, כלהכעיס, עד היעשות שביל ארוך ומרוחץ למשעי. מתבונן רפאלי למעשה הפעוטה וצוחק, רואה את אבדן־העצה של האם ומשתתף בצערה. ובינתיים היה גומע את התה, והאשה יושבת נגדו באותה תנועת־מרץ עליזה אשר התחיל לחבב בה.

– ובכן, אם את לפעוטה, ולא ידעתי. – פותח רפאלי בהיסוס.

– כן. זה פרי משוגתי הראשונה. – עונה היא בהתגלות־לב – זו הקטנה! זו הפעוטה! זו העקשנית הגדולה, אשר אין תרופה בעולם לעקשנותה!

מתבונן רפאלי אל פרץ־האהבה העז של האם, שאינו הולם את רמיזתה קלת־הדעת, ואל ראשה המתולתל של הפעוטה, שלא כראשה השחרחר של אמה, ומסתיר את תמיהתו בחובו. אין זה נאה להיות סקרן לסודה של אשה צעירה ועומדת ברשות עצמה. ודאי עברו גלגולים בחייה ולא במקרה באה הפעוטה לעולם.

– נו ועתה מה? – מתמלטת מפי רפאלי שאלה, בשוב אליו האם, אחרי שהשכיבה את הפעוטה לישון.

– עתה אני עם הפעוטה שלי. – עונה זו באומץ וכוללת במבט עיניה את כל פרטי חייה – זו מרירת־חיי, אך זה נחמתי. זו המטרידה אותי מבוקר עד ערב ואינה מרפה ממני.

אומר מאיר רפאלי תוך כדי שיחה מובלעת:

– סלחי לי, בעלת־בית צעירה, כי אתערב בחייך. אך נראה לי כי הקדמת להתמסר לרגש אימהות. ואין זה מענייני לנחש, אך עובדה היא כי קיפחת חייך במיטב שנותיך, כאשר עוד מסוגלת האשה להתקוממות עצמית, למעשה ולעמידה ברשות עצמה.

– לא. לא. – עונה זו בשמחה שובבה – אין אני מתחרטת, אם כך אתה סבור. זו הפעוטה שלי והרחיים שלי על צווארי.

– כן, אלו רחיים. – הסכים רפאלי בכובד־ראש מגוחך לו לעצמו – מעתה אין לך ברירה אחרת אלא לשוב ולהינשא, למצוא את הגבר אשר יתעלם ממשובתך, ויוליכך הלאה בחפצו העז, לעזור לך ולהנעים את חייך.

ועדיין היא מחייכת בעינה השחורה, כמבקשת לדמוע דמע מתוכה, או להאיר במאור של ידידות, – אך רפאלי מוסיף ומדבר בשטף:

– כבר אמרתי, בעלת־בית צעירה, כי יום רע לי היום ועיני פוגעת לרעה, ולשוני חריפה. כי רואה אני ביום זה הכל באור שחור – וצר לי. ביחוד צר לי עליך, כי את חביבה ונאה וראוי לך גורל נאה בחיים, אך זו צרה שמכזבים הם.

– מנין היאוש, מר רפאלי? – שואלת זו במאור־פנים, כמחזירה לו תודה.

– היאוש? – מטיל רפאלי את עצמו לעמקי הכורסא – למקור היאוש אין לשאול, כי הוא חבוי תוכנו.

ועוד שעה ארוכה ליוותה אותו גם בצריף דמות האשה הצעירה, אשר כרבות מבנות־מינה עשויה להתחבב על גבר. אין זה סוד עוד בשבילו לשם מה מחייכות שפתיים – והוא שוכב ער על משכבו. כן לא נעלם ממנו לשם מה נפגשות עיניים – ועיניו אינן נעצמות. אף ידע מה כמוס בין שיטי השיחה של אשה וגבר בשעת־לילה מבודדת – והוא מתרעם – על עצמו, עליה? בכך אינו יכול להכריע. אחת היא – אך ברי, כי בשעה כגון זו נהרסות המחיצות, ואפילו היא אם או אשה צעירה, או רשויות אסורות הן איש לרעותו.

כועס ומלוהט קם ממשכבו בעוד שחר, כמו רדפו אחריו כל צללי־הלילה ומנגינת פחדים עוד הרעימה באזניו. הרגיש כי רע המעשה אשר יעשה היום, אך אין להימנע ממנו: אם אמת הדבר, כי יש ואין משמשים בערבוביה – כי אז יוכח נא הדבר! יוכח כי אין גדר או סייג, או רשות אסורה ומותרת.

שמש בוקר חמה ליהטה במלואה, כמו לא שקעה למשך הלילה, כאשר עלה במדרגות הבית תוך החלטה שיבצע את זממו. פתח את הדלת ונכנס כאחד העושה בתוך שלו, וכאשר ראה לפניו את אשת הבית הצעירה – לא נרתע, כי אם פתח ואמר בבהירות:

– הנה באתי אליך.

– רואה אני, כי בשעת בוקר משונה עלית. – אמרה ותמיהה בעיניה.

– וזאת לך לדעת, – המשיך בקול מוזר – כי רק בך חשבתי הלילה, עליך חלמתי בכל חושי הערים. ובאתי לקחת את אשר ראיתי בדמיון, כי אין הבדל בין מציאות ודמיון.

– לקחת? – נרתעה רתיעה זהירה אל מאחורי השולחן.

– רואה אני כי נפחדת. – סח בלשון מרירה. – והרי בכך רצית? קרבה גלוייה –

– חדל נא.. או אולי חלום ביש חלמת. – התאוששה, כשחיוכה עדיין נתמהל בפחד – או אולי הבדידות וזהרורי הפרדס השפיעו.

– ובכן את חוששת אעפ"י שהנך כה אמיצה. – נאנק ואמר כחובק אוויר בזרועותיו – ואני חשבתי כי אך אפתח את פי ותגישי את עיניך המחייכות. מרצון, משמחה תתקרבי ותאמרי – הנני!

– אכן זרים ותמוהים דבריך. – מצאה און לענות וארבה לתנועתו הרסוקה.

– לא זרים ולא תמוהים! – מיחה בתוקף והסתער בכל טרוף חושיו הכאובים אחריה – את נאה, ולכך חיבבתיך מאז בואי הנה. את גלוייה וראיתיך כבר קרובה לי. עתה הגיעה השעה, כי ממילא כבר חיבקתיך בזרועותי בחשק משונה בלילה הארוך והמוזר.

חייכה אליו ואמרה בפשטות:

– אתה שוטה, מר מאיר רפאלי, ולא תדע את אשר תדבר בלשונך. לשם מה התאבקות זו – האמנם תרצה אך נשיקה או תסתפק בלטיפה, או אולי ראשך המלוהט רואה איזה דמיון ולא אותי כלל תחפש? – חשוב נא בדבר, ועתה כאשר הבוקר כבר מאיר ופניך מועדות לעבודה. חשוב נא בדבר ויישאר בינינו –

– ואינך כועסת או מאשימה אותי אף במקצת? – שאל ונתפכח תוך עלבון.

– לא, איני כועסת. – נדה לו בראשה מרחוק.

ולא התפלא לראות, כי הוקירה את רגלה מבוא עוד אל הצריף. תהה וחשב אולי חלתה, אך עברו יום או יומיים, והבין כי זו אינה עוד בחצר. הוגף הבית, ועל המרפסת לא יישמעו עוד קולות בערבים, אף לא צלצל טסי התה. הציץ לאור היום על המרפסת וראה, כי הולכת ומתגבבת עליה לשלשת העורבים מאין יד מנקה, וחבילות של מכתבים ועתונים חתומים מתאספים לסף הדלת.

– נסעה. – הגה בפני עצמו והסיח את דעתו ממנה.

“אף־על־פי־כן שלום יכולה היתה לומר”… – היה מרגיש מעין טינה.

והיה שמח בלבו, כי שומה עליו ללכת לפרדס. קם עם אור־בוקר, אוסף את יצועו אל הספה, מקלח את ראשו מצינור ויוצא לדרך, חוזר לאיטו עם ערב, מזוודת־היד תחת בית־שחיו, שואף רוח לרווחה באין נפש בחצר. כמו נשכח מלב היה מקיים את קיומו. ומעבר לחצר פרדס, אשר רגל איש אינה עוברת בו. בחצר עצמה מתארחות להקות העורבים, המתקינות את לינתן ברוב תכונה, קרקור ורעש, כמימים־ימימה…

– עברה הזיעה “הרעה”? – שב ושאל אותו תימני “מארי” חכם מתחת לעצים.

– עוברת… – הפטיר רפאלי בשפה רפה והתבייש על שום אגלי הזיעה המבצבצים בעור פניו מבעוד שעה מוקדמת.

– ברוך־השם… ברוך־השם.. – כרכר ה"מארי: בפזיזות – אף אני זיעה היתה לי ועתה נשאר איזה מיחוש. הרופא אומר “לא כלום”.

– או אולי חולה אתה? – חוקר רפאלי ומתבונן אל פניו הסחוטים של זה, אל עיניו הכבויות.

– לא, וכבר שאלתי ברופאים. – החזיר התימני נכאים – אך תמיד כמו “בלב” איזה דבר..

– זה יש לו “רעה” חולה. – נטפלים הנערים הזריזים, מבריקים בעיניהם ומפטפטים בלשונותיהם המהירות – זה "מארי חכם גדול – ול–ול– היו נוגנים משום־מה בחשק.

– כלכו לכם, נערים, אין יש בכם שכל. – מגרשם התימני ברפיון.

– מה רעה חולה יש לו, נערים? – שואל רפאלי.

– יש אשה.. ויש ילדים.. ברוך־השם.. חי־חי – צוחקים הקונדסים המהוללים משכונת “צעננים” – אך האשה מרה ממוות… ומכה במטאטא.. והחמות רודפת.. והוא בורח כמטורף… כאחד לא יש בו שכל..

– נו.. נו.. – הגה ה"מארי" נכאים, מדוכדך עד קצה.

– והוא מסכן.. – נוגנים הפרחחים – כעני בביתו העומד בפתח.. והאישה אינה מניחה להיכנס.. והחמות מגרשת בחימה – חי־חי –

– אמת? – שואל רפאלי.

– אמת ויציב ונכון וקיים.. – מלהגים הללו בחשק – משו־גע..

ובעוד רגע והנה שכחו את הנושא, ומתגוללים הם איש על גבי רעהו, נפתלים אחד עם חברו ומתפלשים, שולחים בתנועות נואשות איש את ידיו בבשר רעהו, צובטים ושורטים ומחנקים בידיהם. נדמה כי לא רק להיאבק רוצים הם, אלא גדולה מזו: נותנים הם מוצא ליצרים החריפים והערומים כנחשים, אשר יטופחו במשכנותיה הדלים והצפופים ל שכונת “צעננים” עוד משחר הילדות.

– משכב זכר טמא.. – נוגנים הם, נחנקים ונאבקים בשארית כוחם.

– ומשכב בהמה אסור.. – מפטירים הם בגרונותיהם החנוקים ומשותקים כמו מלאו עפר.

– והבא על אשת־איש ארור ובאבנים י־רגם… – מתבלים הם את המכות והחבלות במשפטים על דרך התורה.

מהגדולים אין ממחה בידם, הקשישים שבהם שוחקים חרש אל פיאות לחייהם השחורות; הערבים רוקקים הצידה במבטי איבה ובריטנה של מיאוס. ורפאלי מהרהר אותה שעה, מה גדולים ועזים היצרים המקננים בגופות הרזים והזריזים הללו – יצרים שהורתם בשרב של תימן הברוכה ולידתם בחשיכה הגדולה והמרה של הגלות.

עתה מרצד הכל לעיני רפאלי ומשתזר שיזור משונה עם כתמי הפז העגולים של אור־שמש מתגנב בין סבכי העפאים, עם הנופים המנמיכים לארץ, עם המלבנים הטחובים אשר מסביב לגזעי העצים ועם שלחי המים הזורמים מפי המשאבה ומגיעים עד הלום. היש והמדומה משמשים במוחו בערבוביה: מתחת לנופו של הפרדס רוחשים חיים, אך הם רחוקים מפה כרחוק העולם מהפרדס. –

– – מדוע נסעה?" – שואל הוא לפתע את עצמו, ומרגיש כי יש בכך ענין ונגיעה מיוחדת לעצמו.

לאותו יחס־לא־יחס אשר התקשר בינו לבין האשה הצעירה, הטילה הנסיעה נופך מיוחד. משמע שברחה על נפשה או הרגישה כי דבר־מה איננו כשורה, או רצתה לשחרר את עצמה מנטל שלא היה לרצונה. מה היה עושה עתה אחר במקומו? ממהר לעזוב – וכן עליו לעשות. יצא את החצר הריקה ויעזוב את משכנו בצריף. אז לא יראה עוד את עצמו שותף ללהקות העורבים אשר בראשי הצמרות או לביקורי צללים בחצר, או להתחברות של היש והאין בלילות שאין בהם חפץ. אז יאמר: קלני מראשי, קלני מזרועי – אם רציתי להפריע במאום, או רציתי לגנוב את דעתה של בעלת־בית צעירה ונוחה לחיים שבחופשה. – –

“י־או!” נשמעה לפתע יבבה מתחת לכף־רגלו ועוררה אותו מהרהוריו.

יבבה מקוטעת זו התמלטה בקצרה, אחריה הרגיש מעין נגיעה שורטנית בבשר רגלו, עד אם ראה את הכלבה של הפרדס מנתרת על שלוש רגליה ואוספת את רגלה הרביעית. ומשהרכין את עצמו ובדק את שוק רגלו, הבין לנעשה: הוא דרך בלי משים על הכלבה הרובצת, וזו החיה השקטה נתרגזה ושילמה לו כגמולו – שלחה את שינה ברגלו, ונטף־דם מבצבץ מהנשיכה.

כשלעצמו היה הענין פעוט־ערך. הכלבה שרגזה ונשכה, כבר הסתלקה ואיוותה לה מירבץ בפינה אחרת, או אולי התפלאה גם היא לא־מעט על ההתנגשות הפתאומית עם אחד מעובדי הפרדס השקטים – דבר שלא אירע לה בחייה. אף רפאלי רחץ במים את מקום השרטת, חבש במטפחת ולא ידע אם ידאג למקרה או יחדל.

– תקלה שכזאת… – היה מנענע בראשו כלפי עצמו וכלפי התימנים הקשישים והנערים.

– אין דבר. זו שקטה. אנו מכירים אותה יפה. – הרגיעוהו חבריו לעבודה.

– ודאי שקטה ונבונה. – גרד את פדחתו המכונן, שיצא שחור ומשומן מבית־המשאבה – זו אינה נושכת ואינה באה במגע עם כלבים אחרים. בפרדס היא מבלה את ימיה.

נטה רפאלי לקבל את דבריהם. אף הוא ראה את הכלבה בוקר־בוקר מדי בואו לפרדס, וערב בערב מדי צאתו משעריו. כלבה שחורה ונבונה, המחליפה את רבצה במשך שעות היום – מירבץ־צל, במקום זה שחיממה אותו השמש. או יש וקמה להשתתף עם האוכלים בכל אחת משתי הארוחות בפרדס. ואף־על־פי־כן הרי נשכה.. ושלחה את שינה בשוק.. והימים שלהי הקיץ.. מי יערוב כי לא באה במגע עם הכלבים השוטים שבסביבה ולא הוטל בה ארס של תנים?

– רבו עתה גם רבו הכלבים. – מסיחים התימנים.

– ומסממים אותם במושבה. – מודיעים הנערים – באו אנשי שרד במיוחד, עוברים מפרדס לפרדס, ומדי יראו כלב משולח, מיד חורצים את דינו למות.

ואילו הכלבה שוכבת אותה שעה ממולם, שולחת במסיחים עין משונה. נדמה, כי כבר נשתכח כאבה, אך הד התקלה עוד חי בזכרונה. היא באה בהתנגשות… היא עשתה איזה מעשה נדיר… אם טוב המעשה אם רע אינה יודעת.. אך רגש אי־מנוחה מפעם אותה לשמע השיחה ופליטות הפה בין הניצבים, המשתהים שלא־כדרכם בשערי הפרדס, לפני שובם לשכונתם.

ולמחרת, כאשר חזר ובא רפאלי עד שערי הפרדס ורגלו חבושה, ראה מיד כי צדקו הנערים: במרחק־מה ובצד היתה שכובה הכלבה השחורה דוממה, כי סיממוה כסמם שאר הכלבים המשולחים, שהם בחזקת סכנה בשלהי הקיץ. ודבר אחד היה ודאי: אפילו אם יבקש לדעת האם בריאה או נגועה היתה – לא יוכל, כי מתה.. ופחד החל לבלבל את מוחו.

– סיממוה. – באו, אמרו והתייצבו מסביב פועלי הפרדס, בין אותם הבאים משכונת “צעננים”, ובין הבאים מכפרי הערבים.

– אך זו שקטה היתה. – עמד בשלו וטען בקרירות המכונן השחור שיצא מבית המשאבה.

– אף־על־פי־כן אשרי המפחד תמיד. – הורה הוראה “מארי” זהיר, תלמיד־חכם מיושב.

גונבו הדברים ללב רפאלי. תחילה חייך, כאומר בביטול: “שומר פתאים ה'”… אחר־כך נזכר בעולם הצללים שחי בו ורצה לנחם את עצמו בשם הפטאליזם הפועל בחיים, דהיינו: אך אצבע־אלהים היא לגבי אדם, הרואה גם מעבר־ליש" – ואשר נגזר יקום ממילא ואין מנוס ממנו.. אחר־כך החל מתעורר בו רגש הפחד הפשוט – חוש הזהירות השמיע את קולו.

“על כל פנים יש לנסוע ולקבל זריקות”. – צילצלה בקרבו האזהרה הראשונה.

“אך בהלת־שוא”. – ניסה להצטחק.

“אם לא תסע”, – רגנה האזהרה – “כי אז יקטעו את הרגל, אף הקיטוע יהיה במאוחר. תחלה באותה מחלה נמבזה, אשר סופה מות־בהמה”.

הרגיש את עצמו לבסוף רפה־אונים מהתנגד לשיקול־הדעת הבריא. אדם מיושב אינו חוכך או מפקפק, אלא משנושך ע"י כלב, מיד הוא נזקק מאליו לזריקות. זו חובה ראשונה לו לאדם התרבותי, שחושיו בריאים ושכלו עמו. לכך קיימים מוסדות מועילים, זריקות ונסיובים. כך עבד פעל והקדיש את ימיו גדול החוקרים ואבות המדע החדש – פאסטר –

נפלאה בעיניו מאוד־מאוד התהפוכה שהתחוללה בו פתאום, בשל מקרה פעוט־ערך – נשיכתה־שריטתה של כלבה. הולך ושב רפאלי אל הצריף שגר בו, ותכלית אחת ויחידה עמו: למהר, לברוח ולהציל את עצמו. שוב לא מעולם הצללים הוא בורח, אף לא מאורח לא־קרוא הולך־על־ארבע שניסה לשטות בו בליל־קיץ, אף לא מהחצר הריקה אשר יצאה אותה אשה צעירה בלי נטילת פרידה ממנו. – על עורו הוא בורח ונמלט, כי את נפשו רוצה הוא להציל. לא משאלות “יש” ולא מספקות ה"אין" – אלא מסכנה שהספק מרובה בה על הוודאי – –

– שלום, בעלת־בית צעירה. – דיבר בחיוך אליה כעבור ימים, והם נפגשו ברחוב – הרי ברחתי ממך בלא ברכת־פרידה. אף בלא תודה על המשכן שנתת לי. אף בלא הודאה מפורשת על האהבה אשר כמעט רחשתי לך – ח –

הביטה אילו האשה הצעירה מלמטה למעלה, ואמרה בנעימות:

– ולא אמרת לי זאת..

– מה יכולתי לעשות? – מקל רפאלי את ראשו – אז היה הכל משונה: אותה חצר ריקנית, והאקאליפטים הגבוהים. הבית המוגף ולשלשת העורבים – הרי בעולם של צללים נאנקתי… בר־מינן של העולם־הזה הייתי, וחיי שם־מעבר…

– האמנם? – חייכה.

– ודאי “מעבר”.. – חייך גם הוא – מעבר לחושים הייתי. במקום שם העץ פוסק מהתקיים ואפס הממש, והמציאות נעדרת. רק קולות תשמע ולא תדע מאין. רחשים תחוש ולא תדע של מי. כנפיים תרגיש על פניך ואינך יודע אם עוד רוח־חיים באפך..

– האמנם? – ואני לא חשדתי כלל, כי הדייר בצריף הוא שוכן עולמות עליונים? – אמרה זו והביטה אל פניו בעין מבודחת.

– הרי משום כך פחדתי ומשום כך טענתי, כי עין רעה לי. – צחק עתה רפאלי בידידות אל האשה – כי לא טוב אשר יביא האחד ידיעות מ"עולמות עליונים", לאלה החיים עמו בכפיפה. די לו בידיעותיו לעצמו ובנבואתו לגופו… נו, ואצלך מה? – שאל לבסוף כמגולל מעליו אבן כבדה.

– אותו דבר כשהיה. עוד לא באה הרפאות מהרגשת השעמום. “התכלית” עוד ממני והלאה. – השיבה ודוק־עצב אמיתי נח על פניה הנבונים.

– והרי נסעת ופיזרת את דעתך? – חקר רפאלי בזהירות.

– נסעתי, אך בכל מקום אותו דבר בלי שינוי. אין תרופה לאדם המבקש בריחה מנפשו. אחרים בוודאי לא יועילו.

– זהו. – טילטל רפאלי את ידה ברגש וחזר בו מקלות־הנעימה הקודמת – לא יועילו ואולי להיפך: יזיקו. אין ברירה לאדם הבורח אלא כי ישוב אל עצמו. ואוי לו לזה, אשר לא ימצא את הדרך לשוב: צללים יבלעוהו, ה"אין" יבלע, קולות ורחשים לא מעלמא הדין יכסו עליו ולא יוודע מקומו.. אלא אם כן יבוא וינשוך אותו כלב.. אך גם זאת תעשה רק השגחה משמים או ככל שנכנה לה “יד המקרה”.

חבר, מה יעשה אחד שתקפו הפחד והוא רוצה לחוש אל אלה שאינם מפחדים?

משאלות איש־העם

כיוון שנכנס אל הספר אשר עם שפת הים, חש נחמיה תחילה כעין תנודה קלה בלבד. היה יושב בציפייה אילמת בכורסתו של זה, כשהלה כורך סדין סביב לצווארו, פורף אותו והחל עושה בכלי־הגזיזה שלו מעל ראשו. היטה נחמיה את ראשו לצד, כאשר נטל עליו, והציץ מזמן לזמן לתוך הראי שלפניו, הציץ בחטיפה ושב ועצם את עיניו. עוד כלי הגזיזה מקצצים, פעם בכוח החשמל ופעם בנקישת המספריים – ונחמיה נשימתו החלה מתקצרת, כמו תקפתו חלחלת – פתאום. חש מעין שיתוק במרוץ דמו ועצביו הרעידו, כמו נמתחו לפתע ביד אכזריה… לחייו חוורו ואגלי זיעה החלו מבצבצים בצדעי מצחו – הנה זע והספר הפסיק גם הוא את הגזיזה:

“שמא הכאבתי?” – שאל בדאגה.

“המשך”… – השיב נחמיה באימוץ שיניים – “כי לא אירע ולא כלום. אך נדמה לי משום־מה, כי עטיפה לבנה זו, בה עטפתני עד צוואר, משווה לי מראה חולה, רחמנא ליצלן”.

צחק הספר הזריז והממולח, כמו נזדמנה לו הלצה נאה ונתאושש כדי להוסיף עליה נופך משלו: "אף זו מלאכתנו הספרים – סח – שמנהג הוא בידינו לעטוף בכלי־לובן את לקוחותינו וככל שהלקוח קבוע יותר, כן עטיפתו צחה ונקיה יותר –ח– משום חשש שמא יוציא עלינו לעז ויאמר: נדבקתי אצל ספר פלוני… פצע זה מהגזיזה בא לי.. משמע, עדינה היא מלאכתנו, כמלאכתם של רופאים – ח־ח–

התכוון גם נחמיה להסיח את דעתו ולהתבדר עם הספר, אשר טבל את תערו במי־חיטוי, לאחר שהשחיז אותו יפה־יפה על הרצועה – והקריב בינתיים את המניפה החשמלית, כמשתדל להנעים את רגעי הישיבה האחרונים על הלקוח – אך לא עלה בידו. אימה כבושה ירדה על נחמיה והוא זע לקום.

“עוד כמעט רגע והכל יאתה שפיר”. – הניאו הספר בזחיחות־דעת, כמתנגן באומנותו.

“לא. איני יכול!” – הרתית נחמיה מהכורסא וביד מהירה התיר את הסדין מעל צווארו, כהתיר קולר מחניק – “איזו חולשה תקפתני.. אסור לבית־המרקחת ואחר־כך אחזור”.

“גם כזה יקרה…” – לא התפלא הספר הזריז והמנוסה כשהוא מנער את הסדין, שילשל את המעות לכיס בגדו והשתהה כשהוא מביט תמה אחר נחמיה שנחפז לצאת – –

למרבה הרוגז, נתקל נחמיה בעת צאתו בברנש מוזר, אשר נדד אותה שעה למעצבה על שפת הים. אך בעוד שנחמיה יצא נקי ומרוענן מתחת ידיו של הספר, עמד הלה שעיר ומרושל ועיניו פזלו בעד לסבך שערו המסומר. מעילו היה דהוי וכובעו מהוה אף מינעלו מרופט וניכר בו כי אבק אכלו, השמש קלפה אותו וצורתו נתבלתה והלכה. התעכב נחמיה למורת־רוחו, ובעמדם שניהם על הרציף המלוהט ושמש הצהריים קופחת על ראשיהם, הביטו זה אל זה כמודעים.

“מה מראה לך ומדוע לא תיטיב את פניך?” שאל נחמיה.

" כי אין הטרחה שווה".. פטר הלה במתינות, בלי לתמוה על השאלה.

“ומדוע אין הטרחה שווה?” התאווה נחמיה משום־מה לדעת.

“טעם פשוט”… השיב הלה בחיוך אטום והתחיל פוסע במרופט, כמזמין גם את נחמיה להתלוות. “לעולם יהיה אחד חפשי לרצונו וכגון זה אין להיות אלא תוך ביטול הרצון – וזה הכל”.

“ואז מה יהיה עלינו?” חקר נחמיה בפליאה, כמו נזדמן לעיין בתורת חיים שלא ידעה עד כה.

“לא יהיה…” השיב הלה בקהות מפתיעה וללא צל של צער. “כי לשם מה אחד מתייגע וטורח? לסיפוק צרכיו. אמור מעתה: אין עוד צרכים ופטור ממצוות עשה–ח–ח– וכן חפשי הנך להלך על שפת הים לרוחך. נעלי בלתה? מעילי נתמרטט? ספיח מסתמר בלחיי? – דברים בטלים. אני מבטל את צרכי וחי לרוחי”.

“וסופו של דבר?”

“סופו של דבר כי מבטלים והולכים אנו את צרכינו – עד לאפס.. עד לשקיעה באי־צורך.. עד לוויתור סופי על כל המוכרח היחסי לאדם. ואז בני־חורין אנו לעצמנו – רצוני לטייל, הריני מטייל. רצוני ליהנות משמש זו אין ממחה בידי. רצוני להלך בקרועים־בלואים, אין מונע. יש די שמש לאדם.. יש די מרחב אוויר.. ואין עוד צורך במלחמת הקיום –ח–”

“איך אפשר?” – זקף נחמיה את שאלתו אף שידע כי היא חסרת תכלית.

“אפשר”. הניע הלה יד בוודאות שאין לעורר עליה. “כי מלחמת הקיום צריכה ל”מרפקים".. ל"כוח הדוחף".. ל"מרץ" – ואני אי־אפשי באלה. שוב אין לי צורך בכגון זה. הריני מוותר מראש על זכויותי כאחד מן החברה. איני חייב ואיני זכאי –ח–"

הבין נחמיה כי הועמד בזה בפני “ביטול היש”, אף נראה לו כי יש טעם עם אותו ברנש. מה לך פשוט מכן על שפת־ימה של עיר־חוף נוחה באקלימה וממוזגה בתנאיה? הבריות חולפים דחופים־בהולים, כאילו מלחמה רודפתם עד הלום, אך למעשה מרמים ומרומים הם, יעמדו נא גם הם שעה קלה בשמש, יביטו אל מרחבי ים ומצא להם ללא טורח ועמל. יבוא כל אחד בתיקו ובצרורו ויעמוד נינוח – ופסה דאגה.

משום־מה שמח נחמיה על התגלית הזאת, אף מצא לה חיזוק כאשר נזכר במעשים שהיו או שקיבל מכלי שני. מעשה בפלוני שחב חובות רבים ודימה כי כלו כל הקיצים ויצא עם ערב לבדו אל שפת־הים – לעשות את חשבונו הרע – – ומעשה באלמוני שירד לשפת־הים בשעת ערב מאוחרת, באין נפש חיה מסביב. השקיע הלה את עיניו המיואשות בגלי הים הסוערים ואמר כלפי עצמו ללא מורא ופחד: “אתם גלים תהיו קברי.. אתם תשאוני ותפלטו את גווייתי – –” – כן הגה ודימה כי זרועות המוות כבר לפתו אותו בחשיכה ואין מציל – – וכל־כך למה? מחמת הצרכים המרובים לאין־שיעור, מחמת לחץ ומצוקה בהם נתן אדם את צוארו – – ייפרק איפוא הלחץ והיתה המועקה כלא־היתה.

אף נדמה לנחמיה, כי מעתה מבקש גם הוא להימנות על חבל זה של שאינם־נצרכים – ושוב לא ראה על שפת־הים אלא את אלה… אמנם באותם הימים היכה קורנס גדול באבן של הים והציב בו עמודי־ברזל, להיותם מחסום לא־ימוט בפני כוחם של הגלים – – כן שופכו בניצוחם של מהנדסי העיר שפכי עפר מהגבעות מזה אל השוחות מזה, על מנת ליישר הכל ברציף גדול ורחבה מרווחה, ככל שיימצאו הללו בערי־חוף מתוקנות. נעשתה עבודת שיפוץ גדולה סביב ונסולו רחבות, נעטרו ככרות־סיבוב והעידו על חפץ־המעשה המפעם וגובר בעיר – – אך נחמיה לא שעה אל החידושים האלה. ואת מי ראה? – את המעטים־הבודדים הללו שאינם נצרכים – אותם הנוודים לאורך שפת־הים, ללא מגע עם אשר מחוץ להם, כי עם עצמם מהלכים הם ואשר בחובם.

– – אחד הלך הלוך וסוב עם שפת־הים ושעה אך אל המים – אותם יאור ויקלל, ואין יודע על מה ולמה ניטעה בו איבה כזאת לים – – שני ישב בצל עמודי הבטון של ביתן־שעשועים נאה שהיה נטוי על פני המים – כאן איווה לו מקום מושב והוא גבר רחב־גרם, הקורס בלי־נוע וכולו אוזן למלמול של גלי הים ולגעשם – דולה מהם נעימה נעלמה, אשר כל כלי־הנגינה והנשיפה של ביתן־השעשועים לא ישוו לה…

קשה מאלה היה כיפח אשר הופיע ולראשו כומתת־טייס על אזניותיה הארוכות. הוא לא הקשיב לים אף לא שעה אל הגלים אלא צעד צעדי־און, סובב אחורה ופנה כחייל בשעת תימרון.. וכל אלה סובבים לעיני נחמיה ומכריחים אותו ללמוד לקח ולהבין כי יש עולם נעלם, בו קורנסים אינם הולמים מטעם מהנדסי העיר ועמודי ברזל של המחסום אינם מוצבים כגבול לים סוער, ביתני שעשועים אינם מוקמים ואינם נדונים להרס – עולם ללא שיפוץ ובדק מתמידים עקב גידול העיר, וחוק אחד שולט בו: אין צורך בכל הנעשה בידי אדם – אך למותר הוא ונבהל נחמיה למחשבה הזאת – זו פעם ראשונה שחש פחד ממשי וקרא כלפי עצמו: אל־אלוהים, אי סייג?! – בדרך זו הרי אפשר לבוא עד לחורבן היש – – מיבני הקומות והשעשועים יימחו מעל פני החול ולא נודע מקומם – בתי מרחצאות יוגפו לאין־דורש וניצבו ריקים ושוממים – – קורנסים יעמדו מדפוק, הככרות העטורות אשר עם הרציף לא תזופתנה, מדשאותיהן לא תושקינה מים ותקמולנה – פנסי החשמל המוצבים בהן לא יפיצו אור־יקרות – והסובב כולו יהיה לתוהו־ובהו, רחמנא ליצלן – היהיה כדבר הזה?! –

הרגיש מעתה נחמיה בפחד הרודף אחריו באשר ילך: אין צורך… בין הלך בפסיעה מתונה דרך טיול תחת עצי השקמים הענפים, שהתעקמו ממלחמתם ברוח ושטחו את בדיהם האדירים לארץ, ובין פסע פסיעה רהוטה במדרכת הרחוב לרגל עיסוקו – בכל מקום לכתו השיגהו פחד זה והשכין קרה בעצמותיו. ניסה להימלט מפניו ולא יכול. רצה להסיח דעתו ממנו והוא כיתושו של טיטוס קבע במוחו את מושבו. ביקש להמם את קולו ולהחרישו ולא ידע איכה. וכן עלה על לבו: אבוא לבית הכנסת – –

אכן, מוזר היה לאחד חפשי בדעותיו לחוש לו מפלט זה כמשגב אחרון – ואף־על־פי־כן הלך אליו. נכנס רהוי ושפל־עין בין קהל המתפללים בו, בחר לו מקום פנוי בין היושבים – בפאת ספסל ובקרן־זווית אפלולית ישב והקשיב אל המלמול של יראי־חטא. והיה בדבר משום חידוש לגבי נחמיה – הנה תתקומם בו דחיפה לצאת, אך הוא אונס את עצמו להמשיך לשבת.

“רצה והחליצנו” – – עלתה בזכרונו גירסת ילדות, ומאחוריו הצריח קרר מיוגע בקול בטנוני תקיף פסוקי תפילה ליושב בשמים, ללא סלסול וטרחה של גינונים מיוחדים אלא פשוט תבע לעצמו את המגיע לו… מלפניו ייחד לעצמו אזרח פינת־קבע משלו, בה התעטף בטליתו מעל ראשו, וכיוון כוונות מיוחדות רק לו בנענועי־ראש וגוף דחופים. אחד שפרקו נאה ופיאותיו נוצצו מרוב סלסול עמד חגור אבנט על גבי קפוטה של משי וכולו אומר כבוד –

ומתפללים הוסיפו לתפוס את מושביהם – בני “עמך”, קמעונאי בירקות ופרי, רוכל וקבלן, בעל מעגילה ואוסף כבסים בעגלת תינוק בימי־החול וסתם ערב־רב של יהודים. גם ספרדים ושאר בני עדות נהרו ובאו – ובעוד אשכנזים תופסים את פנימו של הבית עם ארון־הקודש הקבוע בהדר בתוך הקיר, והפלוש מחוצה לו מסור לשיחות חולין או ללומדי “שיעור” – נתייחדה לספרדים עזרה משלהם – והתפילה והרינה עלו למעלה־רום.

האשכנזים זריזים ומבקיעים דרך לתפילתם בעד חלונות פתוחים לרחוב, בעוד שאחיהם הספרדים מנהגם ביתר צנעה ונעימות חן. הנה שליח־הציבור זקף את עמידתו, אף לעמידה על קצות בהונותיו הגיע וקולו עולה רווי סוד־שיח מיוחד. עלה והתרונן כקושר שבח ותהילה, הנמיך והתפייס כי ביקש למען שולחיו שמירה מכל מחלה וחילוץ עצמות ופרנסה בשפע, שלא יהיו נצרים אלא לחסדו כביכול. והקהל עונה בקול או באנחה כמוסה – אשר השמיים, אפילו יהיו קשים מנחושת, לא יוכלו שלא להיפתח לפני בקשתו.

בפה נאנח האחד ושם גנח שני, ורק הגבאים אשר הסבו בשורת מזרח ופניהם אל הציבור, היו פנויים להעלות חיוך על שפתיהם לאות רצון וזחיחות־דעת גם במקום הקדוש הזה ללמדך – כי הם הטורחים בבניין בית־הכנסת של רובע אזרחי זה והם הנושאים בעבודת הבדק הנחוצה בו לקראת החגים. הם גם המתכננים ברוב עצה ותחבולה את מכירת “העליות” והם הזוכים ומזכים בהוצאת ספרי־התורה, בתנופתם ובגילול יריעות הקלף – הם האוספים מצוות ביד קלה ובדעה זחוחה גם במקום הזה, כאשר יצלחו המעשים בידיהם בחוץ – –

הבין נחמיה נכוחה, כי לא רק לו מונה רגש הפחד, אלא רבים שותפים לו וסידור תפילות זה שבידו אינו אלא מגילת פחדו של האדם מדור לדור – כי הכל מפחדים – – ישיש כבן מאה מפחד ומעתיר לדחות, ולוא ליום נוסף, את גזר־הדין אשר מונה לו לבשר־ודם על אדמות – – חולה ברגליו מבקש לתת להן חיזוק – אחד בעל־גוף וקשה־נשימה מחפש לעצמו רפאות – – כאן סוחר פורש את חששו וקונה שרוי בחולשת־דעתו – חרדים הכל כי בטחון אין – –

אין בטחון אלא בשמים! – מזהירים הכתובים הרבניים המעטרים את הכתלים ומעליהם האותיות המפזזות בקרני־תורה מעל ארון־הקודש – אין בטחון בפני מגפה וחולי, דבר ורעב – אין בטחון ביום אף לא בלילה – אין! –

התכנס נחמיה משנה בחרדתו שלו, כאילו תוכחת הדורות מכוונת מעתה בעיקר כלפיו. אגלי זיעה מצננים כבר את פניו ובשרו נעשה חידודים. עדיין אין הוא מאמין בדפים הממוללים שבידו, אך שפתיו נעות ולוחשות מאליהן. נפשו מתעטפת כנסוכה סם משכר של מילים, רגליו זעות כמו הקרקע נשמטת מתחת לרגליו – ללמדך כי אין השמים נענים בנקל לאחד חפשי בדעתו – ואף־על־פי־כן דובבות שפתיו: טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו… סומך לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים… – ועל אחת כמה כשמתערפלת והולכת משמעותם של הדברים, טובעת בשיח הנהיר לתלמידי חכמים: סיעתה דשמיא.. יפיש חייהון ויסגא יומיהן ויתן ארכה לשניהן –

חלשה דעתו משיח הרזין והטמירין ושוב אינו תמה לשמוע מפי שכן לספסל, לימינו או לשמאלו, על מעשים שונים ומשונים שאירעו בבאים לתפילה והוא לא שמע ולא ידע עליהם… אחד שהיה חפשי ושטוף בחיי המעשה, אף לא העלה על דעתו לדקדק במצוות – חל בו שינוי לפתע והריהו אץ אל התפילה. אמידים וממודנים נתבהלו משום־מה ותקפם רגש פחד – והם העומדים עתה בשורה ראשונה במזרח, מקדימים וזריזים לתפילה ואחרונים לסיים – כה חזקה עליהם יד המורא!

ישב נחמיה צמוד־דמום למושבו ותמה לראות כי היתה העיר החדשה הזאת מדי גדלה והלכה, כאחת הערים־האימהות והעיירות שבגולה – וגדל והולך בה מספר הדורשים לתפילה, כצעיר כזקן – – וכיוון ששעת הוצאתו של ספר התורה מן הארון הגיעה – מוצא הספר ביראה בעשרות בתי־כנסיות שבעיר ואלפי פיות קוראים ומברכים בקול – כיצד יבואר הדבר, אם לא בפחד הגדול אשר תרגיש כנסת ישראל מדי שבת בשבתו גם בחיי המעשה על האדמה הזאת, לאמור: שובי ואמציני תורת־האמת, שהיית עץ־החיים תמיד למחזיקים בך מישראל! –

“עץ חיים!” – ראה לפתע נחמיה למשמעות הדברים ונתלש ממקומו, כמו לא ראה את עצמו ראוי עוד למעמד הגדול הזה.

ובלכתו מעתה ברחובה של העיר, וסידורו בידו, שוב נראה לו כי איננו מפחד. הוא שש להתערב בין סבלים מפורקדים אצל קרוניות־יד שלהם; עובר בשווקים ומשתהה בים רוכלים יהודים, כשרגש של בטחה מלווהו בדרכו: אל פחד – – החיים על האדמה יש להם על מה לסמוך ולא על בלימה דורכת רגלם, לא בחלל הריק הם מהלכים – – לא על־פי האפס ידשדש זקן בקרונית רתומה לחמור כדי להשתכר את לחמו.. ולא אל עברי פי־תהום רוכלים התגרים, עמלים מושכי הקרוניות – לכל יש על מי לסמוך – כעשיר כעני – –

יתר על כן: הוא נושא את עיניו בבטחה אל העיר ההומיה מסביב ורואה בקומותיה העולות – תחתיות, שניות ושלישיות – ועליהן מזדקרים שלטים, פורחות כרזות. – סובב־שואן גלגל החיים ומניע המונים – בהם כושלים נופלים ובהם קמים ומצליחים – כי לכל יש על מה לסמוך וגם לו, לנחמיה, בכלל – – מנוחם היה עולה איפוא במדרגות ביתו וממעקה שלו חזר להביט בעיניים חדשות על המתרחש. עיר גדולה השתרעה מתחת, בתיה יצוקים כמצודות והם דוחקים ופורצים את הגבולות – אף גדול וחזק דופק החיים המפעם סביב, שמתחו גובר והולך.

“ברוך־השם, יש פרנסה”. – מתברכים בצנעה יהודים שחרחרים וצפופים בשכונות שבירכתי העיר, כשהם חוזרים שנונים וממולחים מעבודת היום ונכונים לקיים גם למחרת את מצוות העבודה בגופם ובנפשם, בצרורם ובדוכנם ובכל כלי אשר יינתן להם.

“יש עבודה וברוך־השם”. – נותנים קולם בשיר ביתר חשיבות בעלי המלאכה העיליים – סייד, צבע וטייח – מעל גבי הפיגומים, שם עליות הביטון ורשתות הברזל ואבזרי החשמל המסובכים משחק בידיהם.

“אוי לה לפרנסה עלובה זו”. – מעמיד קמעונאי ברכולתו פנים חסודות, כשהוא מצרף בחריפות פרוטה לפרוטה ממסחרו במינים של סידקית ומחשב את יום עמלו הארוך בריוח פדיונו – –

נחמיה מקשיב למקהלת הקולות הללו – ויודע כי זו שכבת העמל עליה העיר עומדת, עליה סובבים צירי המכונה וגלגליה – ובינתיים היהודים השחרחרים והצפופים אשר בשכונות העיר שמחים שמחות של מצווה – ברית־מילה ואירושין אף אבל הופך לסעודה שבמצווה… ובינתיים יהודים מוסיפים לבוא מקרוב ומרחוק, כי בארצות־חוץ רודפים אותם, גוזרים גזירות עליהם, מאיימים לכלותם ולהשמידם..

כל אלה נותן נחמיה אל לבו, כשידו נתפסת בלי־משים לסידור הכיס הטמון עמו כקמיע ו"סגולה" – והוא משנן לעצמו צירופי פסוקים, ממלמל חרש השבעות וברכות שבו, בלי לתת את דעתו, כי שפתיו נעות אך קולו לא נשמע.. “עיר זו התעמוד?” – – “בנין זה לא יזוז?” – – “מכונה גדולה זו לא תפסיק לנוע כתיקנה?” – –

אף נדמה לו אותה שעה, כי העיר עונה על שאלותיו בהמולתה ושאונה: "צדקת, נחמיה אישי, כי אמנם עזים החיים הרוחשים תוכי והם משוועים: עוד – – צרים הרחובות מהכיל את החיים ואינם אומרים: די – – כן תשמע המולת־קולות עולה ולא תדע מהי, אך אני יודעת – קול הרעב והשבע, החב והנושה, העשוק והעושק ועושה מעשה־ההונאה – קולו של ישראל הוא וגלגל חייו – – לכך, נחמיה אישי, אל תרם ידך להרוס בטרם תדע לבנות. אל תאור ותקלל אלא התפלל לשלום העיר הזאת – חיה תוכה כאחד העם ועשה סייג לעצמך. כבול את עצמך למשטר זה, כי בו גם לך חיים. הימנה על בני מעמדך בחיים האלה והיה גם לך משטר – יום עבודה ומלאכה ויום שבתון קבוע. שאם לא כן אבוד תאבד – ואבדן אזרח פגם הוא בכל האזרחות העירונית הזאת, השואבת את פרנסתה ביגיע־כוח – – "

פנה נחמיה מעם מעקה הבית ובלבו גומלת החלטה: אין זאת כי משטר חיים הוא בו יחיה ואין בלתו – עת לעמול ועת לשבות.. עת לחשוב על דברים שלמטה ועת להגות בדברים שלמעלה.. עת לפעול אורח בחיים האלה ועת לזכור, כי אינם אלא בני־חלוף… עת לפעול בכבשונה של תנועת החומר מסביב ועת להציץ בלי פחד אל התהומות של תנועת רוחה.. עת להרים עיניים כלפי שמים ולומר: שמחת מצווה זו שאנו שמחים ו"קידוש" זה שאנו מקדשים, אורח שבת זה וארחות מועד וחג – כל זה למעננו אנו נוהגים, לטוב לנו בחיים שהוקצבו לנו על האדמה הזאת ובכל אתר בו מצוי אדם מישראל – –

ובהיותו נתון בדמדומי המחשבות האלה, מצא נחמיה את עצמו מעוטף באותה עטיפת המשי הלבנה־התכולה המכונה “טלית” – זו שציציות נגררות לה מארבע־כנפותיה והיא־היא לבוש האדם מישראל בו יתייצב לפני קונו, כשהפסוקים פורחים מפיו בשיגרה רהוטה. לא פירושם של אלה הוא חשוב, אף לא הטעם הצפון בהם אלא אותו כוח־השבעה בו יבריח המפלל את אויבי נפשו ויכריעם – את חלומות הביעותים לילה והספקות הכוססים ביום, המאוויים שאינם באים על סיפוקם והתשוקה האורבת ממסתרים – כל אלה נסוגים אחור, מצטנפים ונעלמים במחשכים מהם הגיחו, והיו כלא־היו – –

“אמן, כן יהי רצון”. – לוחש נחמיה כמצטער שבא לכלל סיום. נאמרו דברי ההודייה וההלל, אף אותם הנספחים לכבודו של יום ועדיין הוא ממתין כמחפש לחש חזק יותר וצירוף מילים סתום יותר – לחש וצירוף שיש בהם כדי הדברה גמורה וחלוטה של כל מרעין בישין – האמנם לא ימצאו הללו למחברי התפילות, לפייטנים רכי הרגש, לחסידים ולנדכאים לדורותיהם, לענווים ולשבורי הלב?

מאליהם מתגלים איפוא לנחמיה חבר זה של ענווי עולם – זו השרשרת הרצופה של השותפים החרישים לפחד אנוש מדור לדור. מהם שהסתפקו בצירוף פסוקים מן המוכן ומהם שחידשו משלהם; מהם שהיה די להם בנגלה שבלשון־הקודש השגורה ומהם שהפליגו לנסתר, בתוספת אלפ’ין ונו’נין בה עטפו את יחסי האדם מישראל עם קונו שבשמים וקשרו ביניהם רזי־רזין וטמירי־טמירין – – עד שהפך הכל למלל שאינו צריך לפירוש, כי רצוף הוא נוסח של בקשת רחמים ותחנונים על הגלוי ונעלם, הנגלה והנסתר גם יחד – –

“יהא שמה רבא לעלם ולעלמי עלמיא… שמה דקודשא בריך הוא… לעלא מכל ברכתא ושירתא…”

נסתחף נחמיה באלה, כהסתחף גרגר־חול בענני־אבק, כשריחם של דורות רבים עולה מהם וטעמם של צדיקים וחסידים עומד בהם. שוב אינו זז שלא בברכה הקבועה לשעה – ישב לאכול והקדים ברכה לאכילה, סיים ובירך על המזון, שכב לישון ועצם את עיניו, מיד כיוון את לבו ל"השכיבנו בשלום" – כי זכר נחמיה שרבים הכוחות האורבים לצעדי אדם – והוא מחפש לעצמו מבטח: הבו לי שריון בפני הקמים עלי מבחוץ! – – הבו צינה ומגן בפני האורב בפנים! – כי איני אלא אנוש, נבוך ורפה־כוח – ולסייג אני צריך! –

נראה איפוא כי השלים האיש עם עצמו ועם עולמו. מהלך בעיבור העיר שם הלשכות מרווחות, המשרדים מזוגגים, המשרדים שדלתותיהם פתוחים בשערי־כבוד וזחה דעתו עליו. נוטה לרחובות שקטים, בהם עצי פיקוס וגרוויליאה פורשים צל, אף שלהבית ויוקראנדה מרהיבות את עינו בצבעיהן המגוונים. כיוון שנתרחבה והלכה עליו דעתו סר גם אל חייט אומן, אשר הבין לחפצו ומיד אישר לו, כי אמנם לבוש נאה מקנה לו לאחד מעמד הוגן… ותוך היותו מסמן בקרטון שבידו ומודד באמה עד מתניו וקרסוליו של נחמיה הרי הוא מעתיר עליו בלשון חפצה: כבר נאמר כי כפי בגדיך יזמינו לך כסא – – שניהם נהנים ונחמיה יוצא מלפניו וחבילתו בידו – בה הוא מרגיש תוספת משקל לעצמו ותוספת של חיסון בפני כל רוח תזזית שבעולם – –

מה גדלה איפוא חרדתו, כאשר נוכח לדעת כי גם בשעה זו של קורת־רוח אינו מהלך לבדו. – הסב פניו לאחור – ונדהם: שוב אותו ברנש, מודעו ואיש־שיחו משפת־הים פוסע בצידו צעד־בצעד, אלא שהוא מרושל משנה, כלהכעיס, ספיח לחיו התגדל וכולו חוזר ואומר בחללו של עולם: “אין צורך” – –

נעשה בשרו של נחמיה חידודים־חידודים והוא הופך ופונה אל אחת הסימטאות – הנה הגיע עד למגרשים הפנויים מבניין ומהם והלאה עומדים הפרדסים הירוקים, אשר אמת־הבניין לא הגיעה עדיהם. כאן שאף רוח והזין את עיניו שעה קלה בזיו הדמדומים – אך שוב נשאר עומד נטוע כבמסמרים במקומו.

מצד הרחוב שנכבש אל המגרשים הפנויים, מעבר לתלוליות של זפת חצץ ומלט, ישב דומם יצור. מכבש המסילה כבר הרביץ את הכביש, מכונת הזפת הזליפה את החומר השחור ועל גביו פיזרו העובדים את החצץ – אך היצור הדומם היה יושב במקומו, כפות רגליו יחפות ועור בשרו מדמם בעד נקבי לבושו – הוא ותרמילו בצדו ועמו כסותו ומצעו.

“כלך לך מהדרך” – – היו מרעימים העובדים במכבש וזה מתגלגל והולך בחריקה על החצץ ומרביץ בגלגלי האבן הגדולים.

" סור מהכביש" – קראו העובדים במכונת הזפת, אשר הגירה את הנוזל השחור, ודעתם אינה פנוייה לעסוק אותה שעה בדברים של שטות.

ביקש נחמיה לעבור משם והלאה, אך נשאר רתוק במקומו; חושו לחש לו כי עליו ללכת לדרכו ואף־על־פי־כן היה מצמיד את עיניו: אין עוד חיים לי באשר ירדפני פחד! – החליט לפתע החלטה נמרצת ולא מש ממקומו.

ולמראה היצור המתלבט כצל ליד גדר ומשנה את טעמו, אורו עיני נחמיה להבין: מדוע יגיחו יצורים אומללים לאוויר העולם, כדי לנדוד ולשוטט בלי תכלית – – מדוע, בהיסלל דרך חדשה ובהיכבש כביש נוסף, יקומו הללו לשטן וימללו בלשון חסרת־טעם, כמו תלחש על אזנם הכרה מדומדמת כי המכבש ומכונת הזפת באו להסיג את גבולם. – הבין נחמיה כי החיים הם חומר היולי “אשר עדיין לא ייכבש במכבש ויזופת במזלף” – – זה החומר שנשתמט מידי יוצרו ואין שליטה עליו – –

בלב נדכה וברגל כושלת המשיך נחמיה את דרכו, כמו נהרס עליו שוב בניין שבנה ומצודה שביצר בה את רוחו. שוב הוליכוהו רגליו לשפת־הים המבודדת, שם הטבע נעשה שותף כביכול לצערו, עננים התקבצו מעל וגלי הים חמרו כהים כמצולה סוערת. האמנם יתעצב הטבע עם אדם בעצבו וברוגזו ויקח חלק ברע לו? כי התכנפה רוח סערה וביקשה לנתק את הסוככים מחיבורם בבתי־המשקאות הריקים מאדם, אצו הגלים והרסו עד לבתי־השעשועים הנשמים מאדם.

כאן ישב לגמוע גמיעות חטופות מספל הקפה שהוגש לו, הרעיד מלחלוחית הים, אך לא מש ממקומו, כי ראה בגבורת האיתנים המתחוללת לעיניו. מאליו נזכר בהשבעות ובפסוקים בהם מפייסים אדם את הכוח הרוגז מלמעלה – הבין לחולשת אנוש ולחוסר־האונים שלו וקבע לעצמו סימן: והיה – אם תגיח בזה מבין מפלשי העבים השמש של בין־ערביים, וריפדה שביל־זהב של שקיעה על פני הגלים החומרים – וידע כי שלום יבואנו; – לא תגיח השמש ומפלשי העבים יתקדרו משנה – וישופנו חושך גם הוא – –

– – והשמש הגיחה.. ירדה אט־אט עד לפאת השמים, שם לא היתה עוד שליטה לעבים, יצאה מקורבת לאופק והפיזה משם את קרניה. מיד הזהיבו מי הים החומרים ושפכו את זעמם הכהה בשביל־זהב של שקיעה – – מיד הומתק הגעש ושוב לא נשמע פרוע – – – מיד נתבהרו פני היושבים הבודדים מסביב וזקנה נאה שסרגה באצבעות ענוגות נשאה את עיניה לשמש, כששיבתה מכסיפה בנעימות. – נמשך גם נחמיה להביט למקום שם טבלה השמש בים ושפתיו דובבו:

– – דיינו אם נדע כי לא ניתנו לאדם עיניים לראות ולב להרגיש בתהום שלרגליו, אלא כדי להתנסות באלה – – דיינו אם נדע כי יש פחד ואשרי המפחד – – כי האומץ והפחד ירדו כרוכים יחדיו – לפיכך, היה מפחד ואמיץ האדם – – וכן עיר הומיה אשר יסודותיה על פחד נכונו – – כן האדם היהודי אשר יש ומן הפח אל הפחת יפול.. וכן התועה בחיים כמו צללים ירדפוהו – נהיה תמיד מפחדים ואמיצים כאחד – –