זה היה ערב ראשון להיותו ישן בצריף, והצריף קטן ומבודד מהבית אשר בחצר, כמו הוקם לכתחילה לשמש משכן בשבילו. על שולחן היו ערוכים מכשירי כתיבה אחדים, מנורת שולחן האירה, ובצד – ספה מרופטה במקצת אשר תשמש לו מעתה למשכב. אך ירים את מיכסה הספה, ותוך שאיפת עובש מבטן הספה העזובה אל קרבו, יוציא סדין ושמיכה ולבוש־לילה, על מנת לישון את שנתו.

בכל החידוש שבדבר היה משום סהרוריות לגבי מאיר רפאלי. המעשה שעשה כאן לא היה שגור והתנועה למורת־רוחו נעשתה – פרש את הסדין, כיבה את המנורה, והוא שכב על גבי הספה שכיבת ארעי, כאילו נכון לשוב ולקום. על שום מה יקום? כי בצריף מכביד המחנק, ששקע מחומו של יום ומעובש אטום, מהימים שהיה פנוי ועזוב. באשנב הקטן והפתוח לרוח־ערב הציץ אור לא־קרוא של ירח. בלעדיו היתה חשיכה, אך גם בנגוהות־הירח היה משום ביעותים מתעתעים.

הס – מיניה וביה דילג חתול והתישב על אדן החלון. לכאורה – אך מקרה פעוט ומעשה שכיח – אפע"י כן נדמה למאיר רפאלי, כי יש בו משום אות מבשר רעות.. יש בו משום רמז לחברותא עם רוחות־לילה שאינן מעלמא הדין. פס.. פס.. והרי קפץ אותו אורח־לילה ונעלם מיד – אך עדיין שוכב רפאלי שתום־עינים כעייף ממלחמה קשה אשר נלחם. אמנם החתול איננו, אבל כמה וכמה אורבי־לילה עודם צופים אליו במקום החדש. –

הנה – גם בעד הדלת הפתוחה נשקף דבר־מה אליו. הפעם אין זה בעל־חיים ברור, אך דמותו מאיימת לא פחות. מעל מדרגות הבית הסגור צופה אליו דמות, ואין להבחין אם רוח היא או דמות־בשר. לנעול את הדלת אי־אפשר, כי המחנק יכבד מנשוא, אך להישאר לשכב באותו מצב גם הוא לא יתכן: דבר שאינך יודע מהו – עשוי להשפיע שבעתיים מדבר שאתה יודע לכנותו בשם. קשה מכל לשאת את הבלתי־ידוע.

ומתאזר רפאלי עוז, מאמץ את כוח הכרתו האנושית: הא – מחובתו לבדוק מקרוב מה דמות לזה, אשר יבעית אותו מעל מדרגות הבית הסגור! והוא קרב.. פוסע בכפות־רגליים יחפות ופוסח על סף הצריף אשר בתוכו שכן, קרב לגשת אעפ"י שבלבו ידע, כי הבל הוא ואחיזת עיניים: סגור הבית ואין מלבדו נפש חיה בחצר סביב. אך צללי אקאליפטים גבוהים מתנועעים על גבי המדרגות. וחוץ מהם אין כל – לא רחש בכל החצר כולה – – רק העורבים לאין־מספר, השוכנים בין ענפי האקאליפטים – שכנים גרועים הם. משירים הם לשלשת על המדרגות, או מפריחים נוצה קלה ופלומה נושרת – – וזולתם אין מאום. אולי מעולם בלתי־ידוע בא ורוחש דבר־מה. אך מהידוע אין כל בלתי לילה. הוא והפחדים אשר ליווהו עד הלום ולא ירפו ממנו כאן, עד הירדמו על משכבו החדש.

והפחדים על שום־מה? – לכאורה, קיבלה אותו בעלת־הבית הקטנה והנבונה בסבר פנים יפות מאוד עוד ביום אתמול, אף בעצמה נכנסה עמו לצריף. ישבה לפניו על הכורסה, ישיבה חפשית של בעלת־בית צעירה, כשמרפקיה תמוכים במתניה כלשהו מעשה־עצמאות, וסיגאריה תקועה בין שפתיה תוך אמירה חייכנית:

– ולעשן אפשר?

– אפשר. – ענה גם הוא ויגש לה אש להצית את הסיגאריה אשר בפיה.

המשיכו עיניה לחייך, ופיה הצטחק בשאר־שכל. היה טוב ונעים לשבת בחברתה, להביט על ראשה הקטן והגזוז ועל ישיבתה העליצה. היא הורתה הוראות, יעצה עצות איך לנהוג, איך לצאת ולבוא בחצר, ואם יחסר איזה דבר איפה יוכל למצוא. דאגה לכל בנעימות בראשה הפיקח. – הירהר רפאלי אותה שעה מה ישיבנה על עצותיה? במה יגמול לה חלף סבר פניה הנאים והחליט “להזהר” בה, כי נאווה היא וחיננית. ברצונה לגמול לו טוב. אך דווקא משום כך יש להישמר, והוא אמר בנעימה מדודה:

– אני אעבוד פה בפרדס, כי צריך אני לעבודה זו למנוחת נפשי. ואם טוב עליך – אהיה יוצא ונכנס בצריף זה, בכל עת שיעלה על דעתי. אל תשימו לב שם בבית. אל תקפידו ואל תשגיחו. חיו לכם את חייכם בטוב.

הצטחקה על זהירות מופרזת זו, אך הסכימה. לא ביקשה ולא פירטה תנאים. באשר יחפוץ ללכת – חפשי הוא. וכל שעה שירצה יבוא לצריפו. אך גם זאת: אם יתאווה בכל־זאת לשאול שאלה, או אפילו כוס תה לשתות – רשאי הוא לעלות במדרגות הבית וימצאנה תמיד שמחה לקראתו.

– תודה. – השיב בתנועה שאינה מבטיחה ואינה מקשרת.

אחר־כך עוד ליווה אותה שעה קלה במבטו בצאתה את הצריף, ושוב לא הגה בה, כי נשתקע בניחוש החידושים הרבים הצפויים לו בצריף. אמנם לעת־ערב שמע קול שיחה על מרפסת הבית וראה אור עששית, אף שמע צלצל טס־תה, אך היה עובר ושב אל צריפו, בלי היפנות לצדדים.

– אולי הדייר החדש מבקש תה גם הוא? – שמע קריאה גרונית מעל המרפסת והכיר את נעימתה העצמאית של מארחתו הצעירה. – אך הוא פסע ועבר, והפטיר בדרך מיאון:

– איני מבקש מאום. ועוד: כל אימת שאעבור ואשוב, אל נא תשימו לי לב.

כן נתכנס לצריף. האור על המרפסת כבה. קולות השיחה נדמו והבית הוגף. אז אתא הלילה במקומו החדש עם הרשרוש אשר בו, עם הרחש, עם האוושה והצל, וסהרורי האור של מושבה ותיקה היושבת אל פרדסים רבים –

אכן שיקר במקצת לבעלת־בית זו. סמך מאיר רפאלי על קליפתו האנושית שלא תענה בו ולא תגלה את תוכו, כי לא רק לעבוד בפרדס בא לאמיתו של דבר, אלא מעין “דין־וחשבון” קצר לעשות בסתר עם עצמו. דהיינו: מה העמל הזה, אשר הוא עמל תחת השמש ומהי התכלית של חיי־עמל כאלה? – האם יתפנה פעם לדעת את עצמו, או תמיד רגליו תרוצנה עד לשכחת עצמו וזולתו? – לשאלות כאלה וכיוצא בהן היה נתון עתה לבו. ומשום כך אולי קפץ חתול וישב על סף החלון, או התגנב צל והתנכל להחרידהו ממדרגות הבית. הרגישו אורחי־הלילה כי נזדמן אליהם ברנש אשר הווייתו מתרופפת, והביאו לו דרישת־שלום מעולמות אשר מחוץ למציאות האנושית. הצל התנועע והחתול ליקק את כף רגלו… וסהרורי־הלילה דובבו כמגששים באין – –

רפאלי התהפך מצד אל צד, כי לא הרגיש את עצמו בטוב, בחברתם של באי־עולם אחר. היתה זיעה קרה מבצבצת על מצחו ממגען של קרני הלילה המגששות. היתה צמרמורת מרחיפה את אבריו למראה תנועת צללים אילמת בחצר הגדולה שנתרוקנה. היה מבליג בקושי על פחדיו בפני האורח ההולך־על־ארבע הבא להסתופף דווקא על חלונו.

“אני חי… אני בריא.. ואיתן ברוחי..” – היה חוזר ומשנן לעצמו בלי קול – “אני הנני מאיר רפאלי, העשוי בשר וגידים, עם שריון אנושי בעל־צלם – ושום כוחות־בלהה לא יוכלו לי. אני הנני אדם, אשר הכרתו חזקה מביעותי הלילה. אני אדם משוחרר, אשר שוא ינסו לשטות בו קליפות ושדים ורוחות אשר לא היו ולא נבראו”.

עייף ויגע השכים למחרת תוך הכרה רצוצה, כי שמש האירה על עולם, אשר לא היה לו ליל־מנוחות, כי אם ליל־נדודים. שקעה שמש־תמול ותיעתעו תעתועים – – שבה וזרחה השמש כמתעלמת מאשר אירע בינתיים: שוב ניצבו עצים־של־ממש, שוב נתפנתה מצללים חצר מכובדה ורחבת־ידיים. האפירו מדרגות־בית פשוטות, אשר נזדהמו פה ושם מלשלשת העורבים, אף האקאליפטים הגבוהים היו עזובים מבעוד שחר מהעורבים שוכניהם, ולא היה עוד זכר לאוושושים ולאוושות שהיו.

“כשמש זו כן האדם” – – הגה מאיר רפאלי בלי פליאה וקלח על ראשו במי הצינור הפושרים –

“מה אנו – כוח בנו להתעלם מהמתרחש מחוצה לנו ואפילו בקרבנו פנימה – אף השמש כך; מה אנו – יפה כוחנו לשוב ולראות רק ממש, במקום שהיה אך אפס – אף השמש כך; מה אנו ממששים את העצים האלה, רואים את עפאיהם, נושאים עיניים אל פירותיהם הירוקים – אף השמש כך. ואשר לא היה – אינו מעסיק אותנו; ואשר לא נראה – שוב אינו מעניין אותנו; אינו נשמע – אינו נזכר לנו”

תפוס למחשבות כאלה היה מתנהל בדרך לפרדס. היתה זו דרך־חול, אשר עברה תחילה בין בתים וחנויות, ואחר־כך יצאה אל פרברי המושבה העומדים לעת־עתה בראשית־בניינם, ומפה והלאה יצאה אל ממלכת פרדסים רבה ורחבת ידיים. הכל הוריק, הכל זהר לזיו קרני השמש, הכל הבהיר בין הירוק אשר למטה ובין התכלת השקופה אשר למעלה במרום.

“הנה הם שערי־שמים” – הצטחק מאיר רפאלי בגשתו לבסוף לשער הפרדס.

עצי־אגוז גדולים וותיקים התענפו ממעל ושתו לוויית – צל לירק הפרדס. משאבת־המים כבר עבדה ופועלים התכנסו כל אחד וסלו בידו, מי ברגל ומי ברכב על גבי האופניים. זריזים ונאים היו הפועלים – מתינות רבה היתה בתנועותיהם של המבוגרים שבהם, קונדסות פרצה מפרצופיהם של הנערים. – כזקן כנער באו־התכנסו לעבודת היום, כאשר מתכנסים בבוקר לתפילה.

– א־ב-ני־בי הו־בו־ל-ב־ך, וא־ב-תה־ב ל־ב-ע־ב-ז־זאל־בל – הגו־מיללו במהירות־שפתיים הנערים.

– ש־לום.. על “ערבים” במדבר, ימח שמם! תלינו כינורותינו.. – רמזו בפקחות עיניים הגדולים, כלפי חבריהם החסונים לעבודת הפרדס הערבים.

ותהי תנועת־בוקר ומלל בכניסה אל הפרדס. הנערים נתפשו זה לזה והתגוששו במרץ על האדמה. מי הוציא את פיתו ונגס נגיסת־בוקר חטופה, או ניגש למים וגמע גמיעת־בוקר. המשאבה דחקה בלי הרף את המים, כשפנים חדשות הוסיפו לבוא תימנים משכונות מרוחקות ביותר, ערבים חסונים מבני הכפרים השכנים. כאלה כן אלה התקינו את כליהם לקראת יום־העבודה בפרדס.

– זיעה “רעה” ניגרת מפניך. – אמר לרפאלי תימני חכם, שכן לעבודה ומיטיב לראות – תעבור הזיעה הזאת, ואז הכל יבוא על מקומו בשלום.

ורפאלי עומד אותה שעה על סולם. הכניס את הסולם במעבה הנוף של העצים והיה גוזם במזמרה את הזרדים שיבשו ולא ישאו עוד פרי. כמותו עמדו על סולמותיהם נערים קשישים: הקשישים והמנוסים מנסרים במסורים בדי־עץ גדולים שהתנוונו והנערים מזנבים את הענף הקל בחריצות עד התכסות ממנו קרקע הפרדס. ובהתכסות הקרקע נסרים וענפים, מיד מזדרזים נער וזקן ומקוששים אותם לערימותיהם.

– שורה זו שלי כמעט אין בה “עצים”. – נאנח בצער תימני חריף־השכל – כולם נפלו בגורלו של אותו “רשע”, ימח שמו.

ו"אותו רשע" אינו אלא ערבי תמיר וחסון־כתפיים, המקושש גם הוא בישוב־הדעת ענף לענף. שומע הוא את חרפתו מפי ה"מארי" הפיקח ועונה לו בחריקת שנים ובמבט עינים זועמות: “ימני” ארור…

מתאזר עוז התימני, כאשר התאזר מלכו דוד מול גלית הפלשתי, ושוקל בפשטות:

– בני¹ ישמעאל כמוהם כחמורים, ואמם השפחה הגר. נביאי אמת לא קמו בהם מעולם.

מתפלצות שתי העדות מזה ומזה. הללו המצוייצים הממולחים והפיקחים מגעגעים יחד כגעגע תרנגולים בלול. והללו – “הפלשתים” – מאספים את שפתיהם בזעם, מרטנים בלחישה, עוברים בכעס ובחימה מאופקת מעץ לעץ. פותח רפאלי ואומר בשיקול דעת:

– גם בהם קמו נביאים, יא־מארי. איך תאמר – לא קמו? והרי עובדה כי קם להם מוחמד וישו לנוצרים, כאשר קם לנו משה איש־האלוהים?

– משה קם לנו. – מסכים ה"מארי" התורני הטוב – ואילו ישו ומוחמד משל היו.

מגרדים הישמעאלים בני הכפרים החזקים את כומתות הצמר בראשיהם. חוככים הם: האם יעשו כגל־עצמות את זה התימני הממלל במלל, או אולי ישאו את חרפתם עד לעת־מצוא? היו רוצים גם הם, לכאורה, להיכנס בעבי הפולמוס הדתי, אך ראשיהם כבדים מהשיב בשער כדרך “תולעת־מארי” זו, אשר כולה צומת של חריפות ושכל.

– הרי כך אמרתי – יורק המארי רקיקה הצידה ומגלה את שיניו בצחוק – כמוהם כחמורים.

– ישמעאל פרא־אדם – נוגנים אחריו בנעימות הנערים – י־דו־ב-כ—ל- ויד כל בו־ו.

ומתייאש רפאלי מלעמוד בפרץ זה של לאומים. רואה, כי כאשר ברזל בברזל ירוע, כן תמגר לארץ לשונו של “מארי” כל שאינו בן־ברית, השנוא עליו מן הטבע, המאוס עליו מיאוס גזעי, הטמא עליו טומאה מן התורה…

– וכבר שנינו – מנגן המארי בכרכור־רגליים ובנעימת־קול גרונית – כי כל ה"ג’ויים" סופם לעבור מן העולם, ורק אנו בנים נאמנים – בני אברהם, יצחק ויעקב.

– אב־ר-הם, יצ־ח-ק- וי־ע-קב – מפטירים אחיו הנערים בקולות דקים, מגרגרים בגרונותיהם המסולסלים, מנענעים בראשיהם החריפים, עד הימלא חלל־האוויר מהם ומשאונם.

ותוהה רפאלי מה יהיה בסופה של קנאת לאומים זו – מי יירתע בפני מי. ידו של מי תהיה על העליונה, ובאיזו הדרך יכון השלום? – לכאורה, קרוסים הכל על הארץ, בין מסובים ובין לא מסובים בצל העצים הענפים, ערוכים כאיש אחד לקרב…

– או אולי נקום לעבוד? – מנסה רפאלי אליהם דבר.

– שב. – מושך אותו נער בשרוולו ומרמז על הקרקע – המשגיח איננו והישיבה מותרת. מן התורה מותרת, י־ב מא־ב-רי־בי, נ־ב-ש־ב-ב –

צוחק הזאטוט צחוק חנוק, ומנפנף במזמרה אילך ואילך בישוב־הדעת כמבוגר, עד התיישב הכל מתחת לנופיהם של העצים, כשבת צפורים גדולות. המבוגרים שרויים בשקט, מרגלים בעיניהם החיות מתחת לנופים, שמא יישמע קול צעדים. הבחורים משחקים משחק שדמויותיו מכויירות בחול. האברכים מזדרזים לקושש בינתיים ערימה לערימה וחושקים את ערימותיהם בחוט־ברזל, כדי שתהיה חבילת זרדים מהודקה יפה, לקחתה הביתה בבוא הערב. – והכל יחד מקללים בלבותיהם את הנערים־הקונדסים אשר משובתם גברה והלכה.

– יא ב־ני – י־י!.. – נשמעת צווחה דקה כשל התרנגולת, ותימניה שחוחה ואדומת־אברקיים באה לאסוף את שלל העצים שלה מהפרדס.

– הנה, יא אמי.. – מעמיס עליה בנה את צרור הענפים ומשלחה לדרכה. הגברים החרוצים מביטים אחריה בקנאה, על הצרור אשר לוקח. כל אחד מהם עוד חבילתו שמורה עמו, ואילו זו עמסה כבר על ראשה חבילה גדולה מכפי קומתה, הולכת שחוח ויוצאת מעוטרה בשביל מהפרדס. צופים עתה הגברים הפועלים זה אל זה לראות חבילתו של מי גדולה; – אותה חבילת ענפים גבוהה היא אך קלושה; תחת זאת יש קטנה ממנה, אך הדוקה יפה. ואילו אותם הישמעאלים יודעים תמיד לבור מן העצים את הגזיר הכבד והעבה ואפילו אם משקלו כבד פי־שניים.

– יש בהם כוח. – מפזמים הם בקנאה על בני־דודם החסונים.

– “חאדיד” וברזל המה.

– והתימני חלוש הוא ורפה־כוח. – מלגלגים הם לעצמם.

– התימני יש בו שכל. – מטעימים הם לבסוף את סגולות שבטם בגאווה.

אכן, אין הם נופלים כלל ברוחם. הנער מקשקש בלשונו, הגבר שוקל בשכלו הממולח, והעדה ניצה ומגלגלת בדברים – שוקקים בה החיים בסאון.

גון־גון־גון – – מצלצל הפעמון מאצל המחסנים והמשאבה את צלצל הצהריים, ועטים מיד כל העובדים על חבילותיהם, נושאים את הזרדים הקשורים יחד עד מקום האכילה – מי נושא עמו חבילות שתיים ומי הגדיל אפילו עד שלוש – אחד המרבה ואחד הממעיט, אך תמיד כבדה חבילתו של ערבי משל יהודי – עציה גזירים כבדים להסקה, עבים כעביו של גזע.

– יש בהם כוח, בבני מוחמד אלה. – שבים וזורקים מרה התימנים החריפים בשכניהם, וקורסים לאכילה כל אחד על סלו ופיתו.

אף שכניהם מתיישבים במסובים לאכילה, והללו ישיבתם אחרת. עצורה היא ומתונה ויש בה משום כוונה קודמת לאכילה עצמה. דווקא האכילה עצמה קלה היא: עגבניה פתותה פתותים בקערה עד הישפך המיץ ממנה – אך תחת זאת יודעים הם את מלאכת הטבילה. קורעים הם “קריעות” בחררות־הלחם אשר להם, מקפלים אותן בקפל, ושואבים בהן את הפתותים על המיץ החי והניגר. טובלים ומשלחים לפה ומכוונים יפה את הלעיסה בשיניהם החזקות.

– ומנין להם כוח־ברזל זה? – מקשים התימנים על שכניהם – הרי אכילתם כזית, וחמישה ישבעו מעגבניה אחת.

– הכוח הוא בלחם זה שלנו. – מתרץ בחשיבות ערבי מתון ומנגב את שפמו אילך ואילך – לחם זה שלכם, לחם “פראנז’י” זה, כמוהו כקש, אשר לא תימלא ממנו הקיבה אוויר, ואילו זה שלנו כבד־קשה ומתהדק הוא בקיבה – כמוהו כאבן – מכאן הכוח!

וליתר חיזוק קופץ הערבי את אגרופו ומדגיש – “כוח”. וליתר הטעמה טובל במיץ טבילת־שותף נאה וממודנת גם הערבי הזקן שבחבורה ומנענע בראשו נענוע מתון. וליתר משקל מרים את לסתותיו גם הערבי הצעיר ונועץ את שיניו החזקות והלבנות בחררת־הלחם האפויה למחצה כבצק הדק.

תמהים ומשתאים מוחות התימנים הממולחים ומיד מפליגים הם במילולי־מלל, נוגנים בנעימות ומגלגלים בחשק בשיחה על מאכלים ומטעמים שונים: סח האחד, כי קשר כבר עיזה רכה בחצרו כדי להשמינה לקראת החג, הואיל ומנהגו כך מימים־ימימה, שיאכלו בביתו משמנים בחג.. וסח שני על המאכלים הערבים אשר יאכל בכל ערבי שבת כיד המלך… והכל יחד מנענעים בראשיהם ומסכימים, כי לא כפלשתים הללו הוא שבט התימנים, שניתנו לו שבת ומועד וחג, להבדיל בינו ובין האדם, אשר כבהמה נמשל…

אותה שעה כבר באו גם כורתי־האתרוגים לשבת לאכול: שוב ערבי גבוה – הוא “בר־מיצר” על קטיף האתרוגים מימים ימימה, ועליו ממונה למראית־עין יהודי צהבהב לענייני כשרות. אף נפלגים הם מיד לשניים – כל אחד לעמו ולדתו: הערבי החסון, נבדל במעלת עירוניותו ונצרותו גם מאחיו לגזע בני הכפרים החזקים המוסלמים. פורש עם פיתו לחוד ועם לעיסתם החזקה של שרירי הלחי הנאים, והיהודי מנגד אוכל בחטיפה, כמברך ברכת־מזון על מזונות שאינם נראים לעין.

– חלש.. “פיש פורסה”.. – מרקדים מלעיסה וצחוק שרירי־הלחי הנאים של כורת־האתרוגים הנוצרי.

– ואתה מוחמד בן־מוחמד.. – מקרטע לעומתו היהודי בעל־דבביה – עד סוף כל הדורות!

– מו־ח-מד?? – מתמתח כורת־האתרוגים בהדרת־כוח, שומט בתנועת־יד את היהודי ממושבו ומפרקד אותו על פני הארץ, למרבה הבזיון והקצף של המסובים מבני עדת משה.

ורוצה מאיר רפאלי לקום לעזרת אחיו האדמוני, לתבוע את עלבונו מידי המעליבו, לצאת לקראת כורת־האתרוגים המתפרנס ברוב חוצפה מעמלם של ישראל – אך אחיו התימנים עוצרים בו. מנענעים הם בפיאותיהם המסולסלות. מכרכרים בכרכורים זריזים ומכוונים כוונות חריפות ועמוקות בדבריהם. הם יוכלו לפלשתים הללו, אך לא בזרוע רמה ולא ביד נטויה.. וכוונה עמוקה בדברים. מסורת בידם, עתיקה וקדומה מרבותיהם הקדושים בצנעה ושרעב ושאר מקומות של גלותם בתימן, המונה את ימיה עוד מימי שלמה המלך החכם.

–יבוא יומם של הפלישתים הללו.. – מנענעים הם בנצנוץ עיניים וממתיקים במתק לשונם.

– מתי יבוא? – שואל אותם רפאלי.

– יבוא עם אליהו הנביא.. עם אליהו התשבי. עם אליהו הגלעדי. – עונים ואומרים הם, המיושבים שבהם ברקיקה הצידה, והנערים בסילסולי נגינה וטעמים.

עתה הגיעה גם שעתו של רפאלי להודות ולהכיר, מה נפלאים וטמירים הכוחות הכבושים באחיו התימנים הללו, אשר רובם ככולם באי שכונת “צעננים” המפוארת. שם צפופים ודחוקים הם ומשם הם אצים ברגליהם הדקות כגידים, בפניהם השחומים כקליפת עפר יבשה, באצילות ידיהם הצמוקות כמטילי נחושת־הקלל. משם יוצאות הנשים לפעולה והגברים למלאכה, ושמה מביאים הנערים את חבילות הזרדים היבשים, לעת שובם מהפרדס עם ערב.

ושם־שם קודחים חיי הגאולה האמיתית. בין הצריפים הדבוקים בניסים, בין הסוכות האחוזות ברצועות כביכול מעל בתי־אבן אחדים המתנשאים כמו רמים, – פועים וגועים החיים במללי־מלל, ברנני־רנן. שם פרים ורבים יהודים, וזרד אינו הולך לאיבוד, וזרת של קרקע אינה מבוטלת. שם רואים פעוטות אור־עולם ברוח־הקודש – והם פרים ורבים ושורצים במאוד…

אם יצר המקום – הרי עוד זרת של קרקע; עוד לוחות שניים וקרש; עוד חבילת זרדים יבשים – והוקם המשכן לעולה חדש מתימן, אשר ניטלטל בדרך רחוקה והגיע עם טפליו, עם אבריו וגידיו הנחושים. למחרת יעפר גם הוא ברגלו הדקה בדרכי המושבה, וטפליו ירוצון – ידודון לפרדסים הגדולים, ואשתו תהלך שחוחה וכפופה ותלקט, ותצבור, ותקושש – –

כן הולך ומתלקט הכוח, נצבר והולך העמל התימני הנחוש. כן נכבש והולך הזעם התימני הקדוש עד בוא עת מצוא… או אז יראו גם הפלשתים הללו מה כוחה של תולעת תימן הקטנה. אז יראו איך ישופום הללו עקב – בפיאותיהם הדקות, בעיניהם החריפות, בידיהם הצנומות וברגליהם הכחושות – ירדפו האחד אלף וביחד רבבה – – –

נתעייף מאיר רפאלי מהניחושים וכוונות־הסוד של אחיו לסבל, ויהי גומר לגזום את מיכסת יום־העבודה, וחוזר לבדו עם מזוודתו תחת בית־שחיו מהפרדס. הוא אדם מודרני – ולו חשבונות־נפש מיוחדים ומסובכים יותר משל אלה, הלוחמים מקטן ועד גדול את מלחמת קיומם בעקשנות נחושה. הוא איש הזמן החדש – ולו עין בוחנת עד תוכם של הדברים המתרחשים תחת השמש.

הפחפוח הקצוב של המשאבה נדום והולך, מדי יתרחק בדרך היוצאת מבין הפרדסים ורגליו מתאבקות בחול של פרברי המושבה הראשונים. אחיו לעבודה עוברים זריזי־רגל, כשסליהם תחת בית־שחיים, או גחונים הם בקורת־רוח – תחת כובד המשוי של חבילות הגזם אשר ישאו מהפרדס אל שכונתם. – עוברים הם על פניו ונפרדים בנענוע ראש, בניד זקנים קלושים ושחרחרים, אצים ונחפזים בחריצות זה בכה וזה בכה. מי מהם עוד יעדור בגינתו עד בוא השמש, ומי יספיק לפתוח עוגיות בפרדסו שלו, על מנת להזרים בהן מי־השקייה בלילה – כי עוד רב הכוח בשריריהם המצומקים. ומוחם הממולח אינו פוסק מלחשב את תכליתם.

– שלו־ום – מחייכים הם אל רפאלי בחיוך, מנצנצים בנצנוצי־עין, מקטן שהוא דוהר ברכב־אופניים, עד גדול שהוא בוטש ברגל יחפה בחול החם.

ואילו הוא – שאין לו חבילות זרדים, ואין לו תכלית – משק משלו בשכונת “צעננים” – ממשיך את דרכו הנהלאה העולה במושבה בין בתי האוכל – “קפטריה” בלע"ז – תחנות של אוטובוסים ורעש חבורות של עוברי־דרך. עודנו מצטער על החול המשמש בערבוביה עם האבק בחלל המושבה – והנה הגיע עד לחצר, אשר בה קבע את משכנו. עבר בשביל האפלולי בין הזיתים אשר בחצר הוותיקה, סטה הצידה ממרפסת הבית, ופותח את דלת הצריף על מנת להיכנס בו.

– מסתבר, כי אתה, דיירי, חושש להיפגש עם בעלות־בית.. – מחייכת אליו בעליצות בעלת־הבית הצעירה ומפיגה כלהכעיס את שממונו.

ניתנה האמת להיאמר, כי הוא שמח למראה הפנים הסבירים האלה. בחיוך כזה יש משום שיח־נפש ובמאור־עיניים זה יש משום רצון טבעי למצוא חן. הנה היא באה לקראתו אל המרפסת, יורדת במדרגות אליו, ושואלת בקלות על דא על הא, וכיצד עשה הלילה במקום־מגוריו החדש.

– פה עבש במקצת וצריך לאוורר יותר. – מדריכה היא ופותחת את החלונות לרוח. וכן אל תשכח, כי כיבוד הרצפה והנקיון עליך.

והגם נעים לו, כי נמצאו כאן יד דואגת ועין מדריכה, אף־על־פי־כן הוא סוטה הצידה ואומר:

– סטי ועברי ממני, בעלת־בית צעירה, כי עין רעה לי בימים אלו, ובכל אשר אביט תצמח רעה ולא טובה.

– האמנם כוחך כה רב? – פוקחת זו עיניים חייכניות, ותומכת ידיה במתניה ביתר סקרנות.

– לא לשבחי אני אומר זאת, – מבטיח רפאלי נאמנה – כי אם לרעתי. עין רעה לי, כאשר שמעתי אומרים, כי לשמש קרן־אור רעה בתקופה ידועה של השנה. מרגיש אני כי עשוי אני אך להזיק בימים כאלה, ומוטב כי אדם חפץ־חיים ירחק ממני. רע אני לעצמי ורע לזולתי.

חשב רפאלי, כי בדבריו ירחיק אותה ותפנה לו כתף. התפלא איפוא, כאשר זו התיישבה בחשק־יתר בכורסה, חייכה בעיניה ביתר סקרנות, ופתחה פיה בשמחה, לאמור:

– הנה נכונה אני להוסיף לשמוע, כי מעניינים דבריך.

“נמצא כי מחבבת זו דווקא את הסכנה. אכן סימן לא טוב לה..” – רצה רפאלי להשיב אך נשך שפתיו בעוד מועד. כי מדוע יערפל על לא־דבר שמחה זו בפנים הצעירים ומדוע יבלבל עליה את עולמה?

– אכן, אם רוצה את לשבת, אין מי שיפריע בידך. – עונה הוא במאמץ.

– ובכן זהו. – פסקה בנעימה חורצת – חדל, איפוא, מנבואותיך. ודע, דייר, כי משעמם לי פה מאוד בבית הגדול אשר אתה רואה, בחברת העורבים הרבים האלה הבאים כל ערב ללינה ופורחים בבוקר.

– ומשעמום מה יעשה אדם? – מחייך רפאלי ושוכח את קשי־רוחו.

– יתחתן. – עונה זו בגילוי־לב ומאירה פנים.

– את צריכה לעבוד. – מתמלט מפיו.

– לעבוד? – אמרה וקמה – כבר ניסיתי לעבוד, אך אין הדעת נחה. השעמום גובר יותר, באין לעבודה תכלית. טובה העבודה לאותה פועלת, הסוחטת מיץ מתפוחי־זהב על מנת להרוויח את לחמה. טוב לה, כי עור ידיה מסתדק מהחומץ והחריפות של קליפת ההדרים ומיציהם. אך אני – פת לחם יש לי ואין הכרח לעבוד.

ניחם רפאלי בפעם ראשונה על הדרך אשר נקט עם בעלת־הבית הצעירה. דברים קרים יתר על המידה אמר, והיה רוצה בכל לבו לתקן את המעוות. מכל מקום החליט לעלות על המרפסת ולשוב להשתעות עמה. עלה וביקש רשות להיכנס, וישב כאחד מבאי־הבית.

– הנה סוף־סוף עלית. – האירה בעלת־הבית בעיניה המחייכות והגישה כוס תה.

– עליתי, כי משעמם סוף־סוף להיות לבדי בצריף. – השתמט והכריח את עצמו להצטחק.

כי ראה שהתפרץ הפעם לרשות שאינה־שלו: רהיטים נאים, כורסאות, רפידות לישיבה נוחה בפינה האחת, שולחן המרחיב את דעתו של המסב אצלו, תמונות תלויות על הקיר של קרובי משפחה, – כל אלה העידו על אמידות העוברת בירושה מאבות לבנים. ולא עוד אלא זחלה פעוטה על רצפת החדר, וליקקה בחריצות את אריחי הרצפה המבהיקים.

– חדלי לך. – היתה נוזפת בעלת־הבית בפעוטה.

וזו לוקקת והולכת בלשונה, כלהכעיס, עד היעשות שביל ארוך ומרוחץ למשעי. מתבונן רפאלי למעשה הפעוטה וצוחק, רואה את אבדן־העצה של האם ומשתתף בצערה. ובינתיים היה גומע את התה, והאשה יושבת נגדו באותה תנועת־מרץ עליזה אשר התחיל לחבב בה.

– ובכן, אם את לפעוטה, ולא ידעתי. – פותח רפאלי בהיסוס.

– כן. זה פרי משוגתי הראשונה. – עונה היא בהתגלות־לב – זו הקטנה! זו הפעוטה! זו העקשנית הגדולה, אשר אין תרופה בעולם לעקשנותה!

מתבונן רפאלי אל פרץ־האהבה העז של האם, שאינו הולם את רמיזתה קלת־הדעת, ואל ראשה המתולתל של הפעוטה, שלא כראשה השחרחר של אמה, ומסתיר את תמיהתו בחובו. אין זה נאה להיות סקרן לסודה של אשה צעירה ועומדת ברשות עצמה. ודאי עברו גלגולים בחייה ולא במקרה באה הפעוטה לעולם.

– נו ועתה מה? – מתמלטת מפי רפאלי שאלה, בשוב אליו האם, אחרי שהשכיבה את הפעוטה לישון.

– עתה אני עם הפעוטה שלי. – עונה זו באומץ וכוללת במבט עיניה את כל פרטי חייה – זו מרירת־חיי, אך זה נחמתי. זו המטרידה אותי מבוקר עד ערב ואינה מרפה ממני.

אומר מאיר רפאלי תוך כדי שיחה מובלעת:

– סלחי לי, בעלת־בית צעירה, כי אתערב בחייך. אך נראה לי כי הקדמת להתמסר לרגש אימהות. ואין זה מענייני לנחש, אך עובדה היא כי קיפחת חייך במיטב שנותיך, כאשר עוד מסוגלת האשה להתקוממות עצמית, למעשה ולעמידה ברשות עצמה.

– לא. לא. – עונה זו בשמחה שובבה – אין אני מתחרטת, אם כך אתה סבור. זו הפעוטה שלי והרחיים שלי על צווארי.

– כן, אלו רחיים. – הסכים רפאלי בכובד־ראש מגוחך לו לעצמו – מעתה אין לך ברירה אחרת אלא לשוב ולהינשא, למצוא את הגבר אשר יתעלם ממשובתך, ויוליכך הלאה בחפצו העז, לעזור לך ולהנעים את חייך.

ועדיין היא מחייכת בעינה השחורה, כמבקשת לדמוע דמע מתוכה, או להאיר במאור של ידידות, – אך רפאלי מוסיף ומדבר בשטף:

– כבר אמרתי, בעלת־בית צעירה, כי יום רע לי היום ועיני פוגעת לרעה, ולשוני חריפה. כי רואה אני ביום זה הכל באור שחור – וצר לי. ביחוד צר לי עליך, כי את חביבה ונאה וראוי לך גורל נאה בחיים, אך זו צרה שמכזבים הם.

– מנין היאוש, מר רפאלי? – שואלת זו במאור־פנים, כמחזירה לו תודה.

– היאוש? – מטיל רפאלי את עצמו לעמקי הכורסא – למקור היאוש אין לשאול, כי הוא חבוי תוכנו.

ועוד שעה ארוכה ליוותה אותו גם בצריף דמות האשה הצעירה, אשר כרבות מבנות־מינה עשויה להתחבב על גבר. אין זה סוד עוד בשבילו לשם מה מחייכות שפתיים – והוא שוכב ער על משכבו. כן לא נעלם ממנו לשם מה נפגשות עיניים – ועיניו אינן נעצמות. אף ידע מה כמוס בין שיטי השיחה של אשה וגבר בשעת־לילה מבודדת – והוא מתרעם – על עצמו, עליה? בכך אינו יכול להכריע. אחת היא – אך ברי, כי בשעה כגון זו נהרסות המחיצות, ואפילו היא אם או אשה צעירה, או רשויות אסורות הן איש לרעותו.

כועס ומלוהט קם ממשכבו בעוד שחר, כמו רדפו אחריו כל צללי־הלילה ומנגינת פחדים עוד הרעימה באזניו. הרגיש כי רע המעשה אשר יעשה היום, אך אין להימנע ממנו: אם אמת הדבר, כי יש ואין משמשים בערבוביה – כי אז יוכח נא הדבר! יוכח כי אין גדר או סייג, או רשות אסורה ומותרת.

שמש בוקר חמה ליהטה במלואה, כמו לא שקעה למשך הלילה, כאשר עלה במדרגות הבית תוך החלטה שיבצע את זממו. פתח את הדלת ונכנס כאחד העושה בתוך שלו, וכאשר ראה לפניו את אשת הבית הצעירה – לא נרתע, כי אם פתח ואמר בבהירות:

– הנה באתי אליך.

– רואה אני, כי בשעת בוקר משונה עלית. – אמרה ותמיהה בעיניה.

– וזאת לך לדעת, – המשיך בקול מוזר – כי רק בך חשבתי הלילה, עליך חלמתי בכל חושי הערים. ובאתי לקחת את אשר ראיתי בדמיון, כי אין הבדל בין מציאות ודמיון.

– לקחת? – נרתעה רתיעה זהירה אל מאחורי השולחן.

– רואה אני כי נפחדת. – סח בלשון מרירה. – והרי בכך רצית? קרבה גלוייה –

– חדל נא.. או אולי חלום ביש חלמת. – התאוששה, כשחיוכה עדיין נתמהל בפחד – או אולי הבדידות וזהרורי הפרדס השפיעו.

– ובכן את חוששת אעפ"י שהנך כה אמיצה. – נאנק ואמר כחובק אוויר בזרועותיו – ואני חשבתי כי אך אפתח את פי ותגישי את עיניך המחייכות. מרצון, משמחה תתקרבי ותאמרי – הנני!

– אכן זרים ותמוהים דבריך. – מצאה און לענות וארבה לתנועתו הרסוקה.

– לא זרים ולא תמוהים! – מיחה בתוקף והסתער בכל טרוף חושיו הכאובים אחריה – את נאה, ולכך חיבבתיך מאז בואי הנה. את גלוייה וראיתיך כבר קרובה לי. עתה הגיעה השעה, כי ממילא כבר חיבקתיך בזרועותי בחשק משונה בלילה הארוך והמוזר.

חייכה אליו ואמרה בפשטות:

– אתה שוטה, מר מאיר רפאלי, ולא תדע את אשר תדבר בלשונך. לשם מה התאבקות זו – האמנם תרצה אך נשיקה או תסתפק בלטיפה, או אולי ראשך המלוהט רואה איזה דמיון ולא אותי כלל תחפש? – חשוב נא בדבר, ועתה כאשר הבוקר כבר מאיר ופניך מועדות לעבודה. חשוב נא בדבר ויישאר בינינו –

– ואינך כועסת או מאשימה אותי אף במקצת? – שאל ונתפכח תוך עלבון.

– לא, איני כועסת. – נדה לו בראשה מרחוק.

ולא התפלא לראות, כי הוקירה את רגלה מבוא עוד אל הצריף. תהה וחשב אולי חלתה, אך עברו יום או יומיים, והבין כי זו אינה עוד בחצר. הוגף הבית, ועל המרפסת לא יישמעו עוד קולות בערבים, אף לא צלצל טסי התה. הציץ לאור היום על המרפסת וראה, כי הולכת ומתגבבת עליה לשלשת העורבים מאין יד מנקה, וחבילות של מכתבים ועתונים חתומים מתאספים לסף הדלת.

– נסעה. – הגה בפני עצמו והסיח את דעתו ממנה.

“אף־על־פי־כן שלום יכולה היתה לומר”… – היה מרגיש מעין טינה.

והיה שמח בלבו, כי שומה עליו ללכת לפרדס. קם עם אור־בוקר, אוסף את יצועו אל הספה, מקלח את ראשו מצינור ויוצא לדרך, חוזר לאיטו עם ערב, מזוודת־היד תחת בית־שחיו, שואף רוח לרווחה באין נפש בחצר. כמו נשכח מלב היה מקיים את קיומו. ומעבר לחצר פרדס, אשר רגל איש אינה עוברת בו. בחצר עצמה מתארחות להקות העורבים, המתקינות את לינתן ברוב תכונה, קרקור ורעש, כמימים־ימימה…

– עברה הזיעה “הרעה”? – שב ושאל אותו תימני “מארי” חכם מתחת לעצים.

– עוברת… – הפטיר רפאלי בשפה רפה והתבייש על שום אגלי הזיעה המבצבצים בעור פניו מבעוד שעה מוקדמת.

– ברוך־השם… ברוך־השם.. – כרכר ה"מארי: בפזיזות – אף אני זיעה היתה לי ועתה נשאר איזה מיחוש. הרופא אומר “לא כלום”.

– או אולי חולה אתה? – חוקר רפאלי ומתבונן אל פניו הסחוטים של זה, אל עיניו הכבויות.

– לא, וכבר שאלתי ברופאים. – החזיר התימני נכאים – אך תמיד כמו “בלב” איזה דבר..

– זה יש לו “רעה” חולה. – נטפלים הנערים הזריזים, מבריקים בעיניהם ומפטפטים בלשונותיהם המהירות – זה "מארי חכם גדול – ול–ול– היו נוגנים משום־מה בחשק.

– כלכו לכם, נערים, אין יש בכם שכל. – מגרשם התימני ברפיון.

– מה רעה חולה יש לו, נערים? – שואל רפאלי.

– יש אשה.. ויש ילדים.. ברוך־השם.. חי־חי – צוחקים הקונדסים המהוללים משכונת “צעננים” – אך האשה מרה ממוות… ומכה במטאטא.. והחמות רודפת.. והוא בורח כמטורף… כאחד לא יש בו שכל..

– נו.. נו.. – הגה ה"מארי" נכאים, מדוכדך עד קצה.

– והוא מסכן.. – נוגנים הפרחחים – כעני בביתו העומד בפתח.. והאישה אינה מניחה להיכנס.. והחמות מגרשת בחימה – חי־חי –

– אמת? – שואל רפאלי.

– אמת ויציב ונכון וקיים.. – מלהגים הללו בחשק – משו־גע..

ובעוד רגע והנה שכחו את הנושא, ומתגוללים הם איש על גבי רעהו, נפתלים אחד עם חברו ומתפלשים, שולחים בתנועות נואשות איש את ידיו בבשר רעהו, צובטים ושורטים ומחנקים בידיהם. נדמה כי לא רק להיאבק רוצים הם, אלא גדולה מזו: נותנים הם מוצא ליצרים החריפים והערומים כנחשים, אשר יטופחו במשכנותיה הדלים והצפופים ל שכונת “צעננים” עוד משחר הילדות.

– משכב זכר טמא.. – נוגנים הם, נחנקים ונאבקים בשארית כוחם.

– ומשכב בהמה אסור.. – מפטירים הם בגרונותיהם החנוקים ומשותקים כמו מלאו עפר.

– והבא על אשת־איש ארור ובאבנים י־רגם… – מתבלים הם את המכות והחבלות במשפטים על דרך התורה.

מהגדולים אין ממחה בידם, הקשישים שבהם שוחקים חרש אל פיאות לחייהם השחורות; הערבים רוקקים הצידה במבטי איבה ובריטנה של מיאוס. ורפאלי מהרהר אותה שעה, מה גדולים ועזים היצרים המקננים בגופות הרזים והזריזים הללו – יצרים שהורתם בשרב של תימן הברוכה ולידתם בחשיכה הגדולה והמרה של הגלות.

עתה מרצד הכל לעיני רפאלי ומשתזר שיזור משונה עם כתמי הפז העגולים של אור־שמש מתגנב בין סבכי העפאים, עם הנופים המנמיכים לארץ, עם המלבנים הטחובים אשר מסביב לגזעי העצים ועם שלחי המים הזורמים מפי המשאבה ומגיעים עד הלום. היש והמדומה משמשים במוחו בערבוביה: מתחת לנופו של הפרדס רוחשים חיים, אך הם רחוקים מפה כרחוק העולם מהפרדס. –

– – מדוע נסעה?" – שואל הוא לפתע את עצמו, ומרגיש כי יש בכך ענין ונגיעה מיוחדת לעצמו.

לאותו יחס־לא־יחס אשר התקשר בינו לבין האשה הצעירה, הטילה הנסיעה נופך מיוחד. משמע שברחה על נפשה או הרגישה כי דבר־מה איננו כשורה, או רצתה לשחרר את עצמה מנטל שלא היה לרצונה. מה היה עושה עתה אחר במקומו? ממהר לעזוב – וכן עליו לעשות. יצא את החצר הריקה ויעזוב את משכנו בצריף. אז לא יראה עוד את עצמו שותף ללהקות העורבים אשר בראשי הצמרות או לביקורי צללים בחצר, או להתחברות של היש והאין בלילות שאין בהם חפץ. אז יאמר: קלני מראשי, קלני מזרועי – אם רציתי להפריע במאום, או רציתי לגנוב את דעתה של בעלת־בית צעירה ונוחה לחיים שבחופשה. – –

“י־או!” נשמעה לפתע יבבה מתחת לכף־רגלו ועוררה אותו מהרהוריו.

יבבה מקוטעת זו התמלטה בקצרה, אחריה הרגיש מעין נגיעה שורטנית בבשר רגלו, עד אם ראה את הכלבה של הפרדס מנתרת על שלוש רגליה ואוספת את רגלה הרביעית. ומשהרכין את עצמו ובדק את שוק רגלו, הבין לנעשה: הוא דרך בלי משים על הכלבה הרובצת, וזו החיה השקטה נתרגזה ושילמה לו כגמולו – שלחה את שינה ברגלו, ונטף־דם מבצבץ מהנשיכה.

כשלעצמו היה הענין פעוט־ערך. הכלבה שרגזה ונשכה, כבר הסתלקה ואיוותה לה מירבץ בפינה אחרת, או אולי התפלאה גם היא לא־מעט על ההתנגשות הפתאומית עם אחד מעובדי הפרדס השקטים – דבר שלא אירע לה בחייה. אף רפאלי רחץ במים את מקום השרטת, חבש במטפחת ולא ידע אם ידאג למקרה או יחדל.

– תקלה שכזאת… – היה מנענע בראשו כלפי עצמו וכלפי התימנים הקשישים והנערים.

– אין דבר. זו שקטה. אנו מכירים אותה יפה. – הרגיעוהו חבריו לעבודה.

– ודאי שקטה ונבונה. – גרד את פדחתו המכונן, שיצא שחור ומשומן מבית־המשאבה – זו אינה נושכת ואינה באה במגע עם כלבים אחרים. בפרדס היא מבלה את ימיה.

נטה רפאלי לקבל את דבריהם. אף הוא ראה את הכלבה בוקר־בוקר מדי בואו לפרדס, וערב בערב מדי צאתו משעריו. כלבה שחורה ונבונה, המחליפה את רבצה במשך שעות היום – מירבץ־צל, במקום זה שחיממה אותו השמש. או יש וקמה להשתתף עם האוכלים בכל אחת משתי הארוחות בפרדס. ואף־על־פי־כן הרי נשכה.. ושלחה את שינה בשוק.. והימים שלהי הקיץ.. מי יערוב כי לא באה במגע עם הכלבים השוטים שבסביבה ולא הוטל בה ארס של תנים?

– רבו עתה גם רבו הכלבים. – מסיחים התימנים.

– ומסממים אותם במושבה. – מודיעים הנערים – באו אנשי שרד במיוחד, עוברים מפרדס לפרדס, ומדי יראו כלב משולח, מיד חורצים את דינו למות.

ואילו הכלבה שוכבת אותה שעה ממולם, שולחת במסיחים עין משונה. נדמה, כי כבר נשתכח כאבה, אך הד התקלה עוד חי בזכרונה. היא באה בהתנגשות… היא עשתה איזה מעשה נדיר… אם טוב המעשה אם רע אינה יודעת.. אך רגש אי־מנוחה מפעם אותה לשמע השיחה ופליטות הפה בין הניצבים, המשתהים שלא־כדרכם בשערי הפרדס, לפני שובם לשכונתם.

ולמחרת, כאשר חזר ובא רפאלי עד שערי הפרדס ורגלו חבושה, ראה מיד כי צדקו הנערים: במרחק־מה ובצד היתה שכובה הכלבה השחורה דוממה, כי סיממוה כסמם שאר הכלבים המשולחים, שהם בחזקת סכנה בשלהי הקיץ. ודבר אחד היה ודאי: אפילו אם יבקש לדעת האם בריאה או נגועה היתה – לא יוכל, כי מתה.. ופחד החל לבלבל את מוחו.

– סיממוה. – באו, אמרו והתייצבו מסביב פועלי הפרדס, בין אותם הבאים משכונת “צעננים”, ובין הבאים מכפרי הערבים.

– אך זו שקטה היתה. – עמד בשלו וטען בקרירות המכונן השחור שיצא מבית המשאבה.

– אף־על־פי־כן אשרי המפחד תמיד. – הורה הוראה “מארי” זהיר, תלמיד־חכם מיושב.

גונבו הדברים ללב רפאלי. תחילה חייך, כאומר בביטול: “שומר פתאים ה'”… אחר־כך נזכר בעולם הצללים שחי בו ורצה לנחם את עצמו בשם הפטאליזם הפועל בחיים, דהיינו: אך אצבע־אלהים היא לגבי אדם, הרואה גם מעבר־ליש" – ואשר נגזר יקום ממילא ואין מנוס ממנו.. אחר־כך החל מתעורר בו רגש הפחד הפשוט – חוש הזהירות השמיע את קולו.

“על כל פנים יש לנסוע ולקבל זריקות”. – צילצלה בקרבו האזהרה הראשונה.

“אך בהלת־שוא”. – ניסה להצטחק.

“אם לא תסע”, – רגנה האזהרה – “כי אז יקטעו את הרגל, אף הקיטוע יהיה במאוחר. תחלה באותה מחלה נמבזה, אשר סופה מות־בהמה”.

הרגיש את עצמו לבסוף רפה־אונים מהתנגד לשיקול־הדעת הבריא. אדם מיושב אינו חוכך או מפקפק, אלא משנושך ע"י כלב, מיד הוא נזקק מאליו לזריקות. זו חובה ראשונה לו לאדם התרבותי, שחושיו בריאים ושכלו עמו. לכך קיימים מוסדות מועילים, זריקות ונסיובים. כך עבד פעל והקדיש את ימיו גדול החוקרים ואבות המדע החדש – פאסטר –

נפלאה בעיניו מאוד־מאוד התהפוכה שהתחוללה בו פתאום, בשל מקרה פעוט־ערך – נשיכתה־שריטתה של כלבה. הולך ושב רפאלי אל הצריף שגר בו, ותכלית אחת ויחידה עמו: למהר, לברוח ולהציל את עצמו. שוב לא מעולם הצללים הוא בורח, אף לא מאורח לא־קרוא הולך־על־ארבע שניסה לשטות בו בליל־קיץ, אף לא מהחצר הריקה אשר יצאה אותה אשה צעירה בלי נטילת פרידה ממנו. – על עורו הוא בורח ונמלט, כי את נפשו רוצה הוא להציל. לא משאלות “יש” ולא מספקות ה"אין" – אלא מסכנה שהספק מרובה בה על הוודאי – –

– שלום, בעלת־בית צעירה. – דיבר בחיוך אליה כעבור ימים, והם נפגשו ברחוב – הרי ברחתי ממך בלא ברכת־פרידה. אף בלא תודה על המשכן שנתת לי. אף בלא הודאה מפורשת על האהבה אשר כמעט רחשתי לך – ח –

הביטה אילו האשה הצעירה מלמטה למעלה, ואמרה בנעימות:

– ולא אמרת לי זאת..

– מה יכולתי לעשות? – מקל רפאלי את ראשו – אז היה הכל משונה: אותה חצר ריקנית, והאקאליפטים הגבוהים. הבית המוגף ולשלשת העורבים – הרי בעולם של צללים נאנקתי… בר־מינן של העולם־הזה הייתי, וחיי שם־מעבר…

– האמנם? – חייכה.

– ודאי “מעבר”.. – חייך גם הוא – מעבר לחושים הייתי. במקום שם העץ פוסק מהתקיים ואפס הממש, והמציאות נעדרת. רק קולות תשמע ולא תדע מאין. רחשים תחוש ולא תדע של מי. כנפיים תרגיש על פניך ואינך יודע אם עוד רוח־חיים באפך..

– האמנם? – ואני לא חשדתי כלל, כי הדייר בצריף הוא שוכן עולמות עליונים? – אמרה זו והביטה אל פניו בעין מבודחת.

– הרי משום כך פחדתי ומשום כך טענתי, כי עין רעה לי. – צחק עתה רפאלי בידידות אל האשה – כי לא טוב אשר יביא האחד ידיעות מ"עולמות עליונים", לאלה החיים עמו בכפיפה. די לו בידיעותיו לעצמו ובנבואתו לגופו… נו, ואצלך מה? – שאל לבסוף כמגולל מעליו אבן כבדה.

– אותו דבר כשהיה. עוד לא באה הרפאות מהרגשת השעמום. “התכלית” עוד ממני והלאה. – השיבה ודוק־עצב אמיתי נח על פניה הנבונים.

– והרי נסעת ופיזרת את דעתך? – חקר רפאלי בזהירות.

– נסעתי, אך בכל מקום אותו דבר בלי שינוי. אין תרופה לאדם המבקש בריחה מנפשו. אחרים בוודאי לא יועילו.

– זהו. – טילטל רפאלי את ידה ברגש וחזר בו מקלות־הנעימה הקודמת – לא יועילו ואולי להיפך: יזיקו. אין ברירה לאדם הבורח אלא כי ישוב אל עצמו. ואוי לו לזה, אשר לא ימצא את הדרך לשוב: צללים יבלעוהו, ה"אין" יבלע, קולות ורחשים לא מעלמא הדין יכסו עליו ולא יוודע מקומו.. אלא אם כן יבוא וינשוך אותו כלב.. אך גם זאת תעשה רק השגחה משמים או ככל שנכנה לה “יד המקרה”.