חסן חלבי רוכל של הדר הכרמל היה. לפעמים סוחב ולפעמים דוחף את עגלתו (או כמו שרגיל היה לומר: את “חנותו”) בכל רחבי הדר הכרמל. עגלה זו, אשר בסכום של לירה וחצי אפשר היה לקנות את כל הסחורה אשר עליה, מלאה היתה כל טוב: גרעינים, “פיסטוקעס” חמים, קטנית מבושלת וקלויה, ממולחת ובלתי ממולחת. מדי יום ביומו היה מספק את סחורתו לצרכני הדר הכרמל, בין בשבתות ובין בימי החול, בין בחגים שלנו (מלבד יום־כפור ויום ראשון דראש השנה) ובין בחגים שלהם. הוא היה בא בעוד בוקר ומעמיד את חנותו לא רחוק מבית הפועלים והאמפיתיאטרון אשר ברחוב “החלוץ”. וידע חסן להכריז על הסחורה בעברית, לנקוב את מחירה בעברית, לחשב את חשבונה בעברית.

באותה השבת, כ"ז באב תרפ"ט בא כדרכו להדר־הכרמל למכור סחורתו והיה מוכן כבר לתפוס את מקומו ליד הקולנוע. תרבוש לא חבש לראשו מיום שהתחיל לסחור בין יהודים. וכך ידעתיו מכבר, כי אני הייתי אחד מלקוחותיו הקבועים בכל ערב שבת וחג, בוחר מכל טוב, 12 מינים ב־12 פיסות נייר בסכום העולה ל־60 מא"י ל"כבוד" השבת. ולא ידע חסן שהערב יתרחש דבר מה. עומד הוא ומכריז על סחורתו ולתמהונו רואה הוא מעין תמורה במקום. מסתכלים בו יותר מדי. צעירים רצים לא לאשנב הקופה של הקולנוע לקנות כרטיס, אלא ישר לבית הפועלים. הכל לא כתמול שלשום. עוד מעט קט והשבת חלפה ועוד אין לו אפילו פדיון ראשון. והנה, גם אני נחפז לבית הפועלים ומבטי נתקל בחסן העומד במקומו. לקחתי את חסן והובלתיו לביתי. על שאלתו: מה קרה? סיפרתי לו שבני־אמונתו רוח רע עברם היום – מכים, מציתים, יורים. בשמעו זאת התחיל רועד. “מה עלי לעשות?”, הוא שואל, “אצלכם אני ערבי ואצלם, שם למטה, חושבים אותי ליהודי. אני כעת בצרה גדולה, בין הפטיש והסדן. אתם תהרגו אותי ואפילו לקבר בני־עמי לא אבוא. ואם תשלח אותי לשם, יהרגו הם אותי”. הרגעתיו. “לא יקרה אותך שום רע. אצלי תהיה עד יעבור זעם”. והוא שהה יומים בביתי. לא יכולתי להחזיקו יותר כי הייתי טרוד. השגנו תרבוש אצל יהודי ספרדי, חבש אותו לראשו ושוטר הוביל אותו לביתו, בקרבת כנסיה של נוצרים. שם ישב ימים אחדים ובכה על גורל הלקוחות שלו. הוא פחד שמא יחריבו את הדר־הכרמל, והיכן ימכור את סחורתו? 

ה"הדר" לא נחרב. לאחר חודש מאסר בעכו חזרתי למעוני. ובלכתי ברחוב זה, ימים אחדים לפני ראש־השנה, והנה חסן חלבּי דוחף את “חנותו” ברחוב “החלוץ”. בראותו אותי התחיל לבכות, נפל על צוארי בקריאות: “או יה־דאוד, יה־דאוד, חשבתיך בין המתים, בכיתי עליך. – אותי הצלת, ואותך הרגו. לא אוכל לשכוח אותך כל עוד אחיה. ונשבע אני באַללה שאזכור את הטובה שגמלת עמדי כל ימי חיי”.

לא נשארתי זמן רב בחיפה. כשביקרתי בחיפה לא פגשתי בחסן. הוא כבר איננו סוחב עגלה. הוא עלה למדרגת חנוני מכולת בשכונה הקרובה ליהודים ולשאינם יהודים.

לפני כמה שבועות סרתי להדר־הכרמל ופוגש אותי ידיד זה, מושיט לי ידו לשלום ומבקש ממני את כתבתי בתל־אביב. היות והוא יודע שבתל־אביב מסדרים, “אינשאללה” תערוכה – רוצה הוא לבקר שם וברצונו להיות אורחי. נתתי לו את כתבתי ונפרדנו בברכת “להתראות בתל־אביב”.

והנה ערב אחד כשאני מתכונן ללכת לפתיחת התערוכה – מצלצלים. לתמהוני אני רואה על סף החדר את חסן חלבי, אתו מזודה, לבוש אירופית. קבלתיו בסבר פנים יפות ואמרתי לו: “אינך מפחד לבוא לחגיגות שלנו בימים אלה”. ענה ואמר לי: “לא באתי לפתיחת התערוכה. אצלנו אומרים, כי אינכם פותחים אותה כלל, וכל מה שהעתונים שלכם מודיעים על פתיחה הוא כזב, רק כדי לסנוור את עיני העם הערבי. קורא אני בעתונותנו על המצוקה בה אתם נתונים ועל הרעב אשר העם הערבי מרעיב אתכם בתל־אביב. נזכרתי בטובה אשר גמלתני והנה הבאתי לך במזודה נקניק כשר (המלה “כשר” ביטא בעברית), 25 ביצים, חמאת “תנובה”, וגם מעט דברי מתיקה מחנותי. חשבתי, כי אתה ואשתך יושבים בתענית ומקבלים מנה דלה של אוכל. אך מה השתוממתי והנה אני רואה בכל תנועה וחיים. ברדתי מהרכבת ובלכתי ברחובות, רציתי לראות במו עיני מה עושים האנשים במסעדות. ניגשתי והסתכלתי, והנה – אוכלים מכל טוב־הארץ. ביקשתי גם אני מנת אוכל וחששתי שלא יספיק לי כספי מפני היוקר. אבל לתמהוני נוכחתי שהמחירים לא עלו כלל. והם כמו בחיפה והדר הכרמל”.

בדרך ליריד סיפר לי כיצד הגיע הנה: לקח אתו שתי חליפות בגדים. כל הדרך עד אחרי לוד, נסע בבגדי ערבים. בלוד החליף את בגדיו. חשש לשאלות הנוסעים, על כן התרחק גם מיהודים וגם מערבים.

הגענו ליריד, הוא מסתכל במוצגים, בביתנים, שמע את הנאומים מלונדון, הודעות הנציב. בערב הלכנו לקפה ולקולנוע. למחרת טיילנו ברחובות תל־אביב. חסן היה מוכה תמהון ואמר: “יסכר פי דוברי שקר”.

תרצ"ב.