עוד בדרך מן התחנה אל קבוצת נענה, אך עברנו צעדים אחדים, פנה אלי העגלון שישבתי לידו על הדוכן, נו? מה אתה אומר ליופי הזה? למחנה שלנו?" השתדלתי כפי יכולתי להתרשם מן “היופי הזה” ועלה בי בדרכי, זכר מימים שעברו שסיפרתיו מיניה וביה לעגלון שלי המתפעל.

לאחר שאנשי “הגדודים העברים” עזבו את מצרים – והם שם בהיליופוליס, יפיותה של מצרים – ועברו ארצה ונטו אוהליהם בין רמלה ובין באר־יעקב, קרה המקרה והאוהל שלי הוקם לא הרחק מערמת זבל שהיתה שייכת לאחד מאכרי באר־יעקב. יצאתי אל חברי ואמרתי: “הביטו, איזה יופי, מה היליופוליס לעומת ערמה זו!”.

ובנענה ראיתי בכל זאת משהו שיש בו משום יופי. 60–70 בחור ובחורה מכל הסוגים והצבעים רובם “צברים”, בני תל־אביב, ירושלים, חיפה, טבריה, צפת והמושבות, אך יש גם מדמשק ומדראז’נה ומעדן וממוסקבה ואפילו מארצות הברית. זה האחרון טוען, אַל תראוני ששיבה זרקה בי, אני כאחד מכם. כוחי יפה גם בפוכסטרוט החדש של נענה. בריקוד “וחיי קבוצה נטע בתוכנו”.

והבטחון הזה! התחילו בבנין בית וכבר חולמים על תכנית הקומה השניה. – מנין? – נטע הבטיח. גם המאפיה מוכנה. – איך? – מוסינזון השאיר תנור ולא חסר, כי אם קמח ועצים להסקה. יש מקום לגורן נחמדת, לו רק היה משהו בגורן. בשמיכות בלבד לא סגי.

“הנה על־ידנו בעל רכוש, שיש לו קרקע למדי. לו היה מישהו מניע את לבו להפריש לקרן הקיימת 50–60 דונם. הן מים יש לנו בשפע. גם ידים”.

60–70 בחוּוּר ובחורה, פּרי בכוּרים להפליא, רוקדים בפינה נידחת, ששים ושמחים, מחכים לקרקע, לרפת ולוּל.

לו היה מישהו.

תרצ"ג