א    🔗

לאבי אבי נשארה ירושה מאביו. מלבד הבית, החצר, המרתף, קצת מטלטלים, קצת מטבעות של כסף, גם “מזרח” מצויר, ולמעלה כתוב באותיות מסולסלות בכתב רש"י: “מצד זה רוח חיים”. מזה ומזה שני אריות תוקעים בשופר גדול, ובאמצע המלים “שויתי”…

ה"מזרח" הזה הוא מעשה ידי אבי אבי, בהיותו בן שתים־עשרה,

לפני שנכנס לחוּפה.

ב    🔗

אבי אבי השאיר בירושה לאבי מלבד נכסי דלא ניידי גם את ה"מזרח", אבל הוסיף עליו עוד תמונות של גדולי ישראל, כגון הרמב"ם, הגאון מוילנה, בצירוף תמונת הקיסר והקיסרית ירום הודם ועל ידם יורש העצר אלכסנדר השלישי.

ג    🔗

מאבי ז"ל נפלו לי בירושה, חוץ מעשרים שנות “הצפירה” מכורכים (כל חצי שנה לחוד), נוסף על התמונות שקיבל מאבותיו, גם התמונות: אחד־עם, הנדיב הידוע, משה מונטיפיורי, ד"ר הרצל, הרב רייניס והרב קאלישר. (את תמונת הקיסר והקיסרית עם יורש העצר ביער עוד בחייו).

ד    🔗

אני מסרתי לבני, בבואו לשבת בביתו החדש, נוסף על תמונות הירושה משלושה דורות, גם את תמונותיהם של קארל מארכס ואנגלס, בוסל, טרומפלדור, א. ד. גורדון, וי. ח. ברנר.

ה    🔗

בני קשט את חדר עבודתו ואת חדר הילדים בתמונות חדשות, לפי רוח הזמן ואלו הן:

פסל ונוס קטועת ידים. תמונת “חוה” אם כל חי, בטרם טעמה מעץ הדעת. היא עודנה בגן עדן, יושבת על אבן ועושה לעצמה “פדיקור” על צפרני אצבעות רגליה.

בחדר המיטות מעל הספה תלויה תמונה של בחורה לא מכוערת שוכבת, פחות מחצי גופה עטוף בעביה והיא קוראת בספר.

ו    🔗

בכל דור ודור שואלים הקטנים את הגדולים: מה זאת? ודור אחרי דור רגיל להסביר את מהותה של כל תמונה ותמונה.

נכדי הקטן, אף הוא יודע לשאול ושואל:

אבא, מפני מה הדודים והדודות ערומים? מדוע לא ילבשו בגדים? האם מחוסרי עבודה הם? ולמה – מוסיף נכדי לשאול – אין לה לדודה ידים?

ובני, בן הדור הזה, מקמט מצחו וחושב, מה לענות לבנו הקטן, הוא נכדי, לבסוף הוא מוצא מענה: “אמנות”, “יופי”…

ונכדי הקטן פוקח את עיניו, שומע, שומע, והשאלה אינה מניחה ללבו הרך: מה זאת?

ת"ש.