א    🔗

הרבה דברים יפים ומוזרים ראה יורם בטיול אשר טייל עם אביו אל עמק הירדן, היא ערבת ירדן.

יורם עמד נדהם למראה הארץ החדשה אשר נגלתה לפניו. אך יותר מכך התפעל למראה העצים בנושאי פירות גדולים וירוקים אשר גדלו בשפע בערבה. יורם לא יכול היה להאמין כי באמת ישנם פירות שונים ומשונים, פירות כה יפים אבל הם ריקים מכל. אביו של יורם קרא פירות אלה בשם תפוחי סדום.

והנה סיפור המאורעות מההתחלה ועד הסוף.

השנים – האב ובנו – יצאו במכונית אל עבר בקעת הירדן. הם עברו את ארץ ההרים והחלו גולשים יורדים לעבר המזרח. כבר מרחוק הבחין הילד בהרים כחולים אשר נראו כאילו הם רועדים בצהרי היום.

אלה מה הם? שאל הילד.

הרי עבר הירדן הם אלה. הללו הם הרי הגלעד, הסביר האב.

אלה הם הרי הגלעד אשר נזכרו בתנ"ך?, ההרים אשר מתוכם התהלכו יפתח ואליהו? שאל הילד ועיניו הזהירו בברק אש עמוקה, אש של סקרנות של התלהבות לזכר הסיפורים היפים אשר שמע לא פעם מפי אביו בשעות הפנאי.

נכון מאד! השיב האב, באלה ההרים, בבקעות ובעמקים, היו מתהלכים לפנים רועים מישראל והולכים אחר צאנם. כאן היו חקלאים עבריים חורשים את אדמתם וכאן בהרים היו לפנים גדלים כרמים לרוב. אשר מן הענבים שלהם היו סוחטים מיץ ליין המשמח לב האנשים.

ובינתיים, דוהרת המכונית, אצה רצה בכביש. הכביש משונה הוא עד מאד. אין הוא מתוח בקו ישר, אלא הוא נפתל ומסתובב ממש כנחש. הנה הוא כנראה לפניך והוא משחיר בין אבני הסיד הלבנות ופתע הוא נמשך לאורך נחל חרב בין שני הרים ענקיים הסוגרים עליו מכל צד בסלעים איומים.

שעה ארוכה נמשכה הנסיעה המשונה בין הרים מוזרים שהיו עשויים בצורות משונות.

ופתע ההרים כאלו נסוגו אחור, נמלטו ונעלמו והמכונית החלה אצה רצה בכביש חלק ישר כסרגל כשהיא עושה דרכה במישור ישר אשר הרים מקיפים אותו משני הצדדים. אולם הם נראו רחוקים מן העמק בו החליקה המכונית.

ועתה הננו בעמק הירדן הודיע האב.

והיכן הוא הירדן? שאל יורם.

גם אותו תראה, חביבי, השיב האב.

ויורם – הוא לא חדל להתפלא מהמראות המשונים אשר נגלו לפניו בארץ החדשה. הוא לא יכול היה להבין מדוע כה שומם האזור כולו? מדוע אין כפרים ואין כאן מקומות ישוב? כל הכיכר היתה חשופה. לא נראו עצים, לא נראו שדות מעובדים. פה ושם נראה עץ בודד, אך גם הוא ניכר היה כי אינו מרגיש עצמו בטוב. ענפיו היו דלים. עליו היו קטנים וזעירים והוא עצמו נראה עלוב למדי.

ופתע והנה ראה יורם ליד הכביש עצים רבים והללו אינם נמוכים כלל והם מקושטים בעלים גדולים ופה ושם הבחין יורם גם בפירות גדולים ונאים.

אבא! הנה פרדס! ראה כמה עצים רבים פה! ומה הם הפירות שעליהם?

הנח! אין זה פרדס ואין אלה עצי פרי!, השיב האב אשר מיהר להגיע אל העיר הסמוכה.

אבא, עצור רגע! אני רוצה לקטוף מן הפירות. אני כבר צמא. תן לי ליהנות מן הפירות הללו – הפציר הילד.

מה? לטעום מן הפירות הללו, שטויות, בני! הלא אמרתי לך שהללו אינם ראויים לאכילה.

בכל זאת! אנא עצור! התחנן הילד.

בקול חריקה נעצרה המכונית ליד קבוצת עצים. יורם קפץ החוצה והחל אץ רץ על פני מחשוף האדמה הלבן. הוא הגיע אל העץ ונהנה למראה העלים היפים הגדולים שנדמה כאלו הם משוחים בדונג. ביחוד משכו תשומת לבו של הילד הפירות הגדולים המוארכים שנראה כאלו אתרוגים הם. בקושי רב הצליח יורם להגיע אל אחד הפירות ולקטוף אותו.

מיץ לבן דומה לחלב סמיך מילא את כפות ידיו של יורם. מיץ זה נזל מן הענפים אשר אותם שבר הילד בחפזו להגיע אל הפרי.

איזה יופי! מלמל יורם, פרי נהדר! הוא ניסה להגיש אותו אל פיו ולנעוץ בו את שיניו.

לא! חלילה לך! אל תעשה זאת! נשמע קולו של אביו, אסור לאכול פירות אלה. הם מלאים רעל.

לשמע המלה רעל, מיהר יורם להרחיק את הפרות המוזרים מעליו. בינתיים ניגש האב אל בנו, לקח מידו אחד מן הפירות וקלף את קליפתו.

נוצות, נחשונים של שערות, נוצות פרפרים זוהרים, חמקו ויצאו מן הפרי ואחדים מהם החלו נישאים באויר הלוהט של בקעת הירדן. יורם היה נדהם מן המראה אשר ראה. מעולם לא ידע שישנם פירות שהם ריקים ובתוכם שוכנים צפופים ודחוקים נוצות ופרפרים משונים כאלה.

מה זה?, תמה יורם.

אלה הם תפוחי-סדום – השיב האב.

תפוחי סדום? מה פירושו של זה? שב וחקר הילד.

פשוט מאוד, השיב האב, אלה הם תפוחים של סדום. הלא בחור גדול אתה ויודע אתה את הכתוב בספר התנ"ך. ובכן כאן בעמק הירדן, הרחק הרחק דרומה, היתה לפנים עיר גדולה. עיר של רשעים רודפי בצע, סדום קראו לה.

ואת סדום זו הפך האלוהים והחריב אותה כי אנשיה היו רעים וחטאים – המשיך יורם, אבל אינני מבין, מה זה נוגע לעצים אלה? מדוע זה נקראים פירות אלה בשם תפוחי סדום!

פשוט מאד! פירות אלה אינם פירות כלל, הם ריקים ומטעים במראם היפה את הבריות ממש כמו שהיו אנשי סדום. ונוסף לזאת היו פירות אלה גדלים בדיוק באותה ארץ בה היו מסתובבים אנשי סדום החטאים. רצונך ואספר לך סיפור ובוודאי תבין מדוע זה נקראים עצים אלה בשם זה.

סיפור! בבקשה! לזאת אני מוכן ומזומן תמיד!, השיב הילד.

חייך האב לשמע הדברים אשר השמיע בנו ואמר: לא חביבי! חכה קצת, הבה נגיע לעיר, נאכל קצת, ננוח ובגן העיר אספר לך את הסיפור אשר שמעתי לפנים על התפוח מסדום.

 

ב    🔗

לאחר הארוחה ולאחר מנוחה קצרה התישבו השנים בגן העיירה השקטה וליד פלג מים שהיה מגלגל את מימיו בשקט, החל האב לספר את סיפורו על התפוח מסדום.

סדום היתה יושבת בדרומו של ים המלח. לפנים, אמר האב, היתה סביבתה של סדום פוריה מאד ועשירה. ארץ זו היתה מגדלת עצים לרוב. ירקות לרוב והעיקר: באדמת סדום היו אוצרות של זהב ואבנים טובות. אנשי העיר היו עשירים מאד מאד. אולם במדה שהאנשים הלכו והעשירו, בה במדה הפכו האנשים להיות אכזרים, רעים וחטאים.

אמרו אנשי סדום: למה לנו לתת מכספנו אנשים זרים? למה לנו לפרנס עניים ועוברי אורח? הבה ונחליט כי אסור לאדם בן סדום להאכיל עני ולתת לחם לעובר אורח.

עדיין לא היו אנשי העיר שבעים רצון. הם חששו שמא לא יעמדו בני סדום בהחלטה זו. מה עשו: תקנו תקנה שצריך להסתיר את סדום מעין בני אדם.

איך אפשר לעשות זאת?, שיסע יורם את אביו בשאלה.

תיכף תשמע– השיב האב – קודם כל נטעו אנשי סדום עצים לרוב מסביב לגבולות העיר ושדותיה. ומרוב העצים אי אפשר היה לראות את הארץ כולה. ועתה, כיון שהעצים גדלו, אמרו אנשי העיר, הבה ונסתיר גם את הדרכים לעירנו!

אמרו ועשו. אנשי סדום הרסו את כל הכבישים שהיו מוליכים לעיר והם עצמם היו עוברים בדרכים נסתרות אשר שום אדם לא ידע אותם.

ומה יהיה אם איש סדום יגלה את הדרך הנסתרת לאחרים!

ואולי יביא אתו אורח מן החוץ?, שאל יורם.

גם על זה חשבו אנשי סדום הרשעים – השיב האב. הם הושיבו שומרים בכל הדרכים הנסתרות. והיה כאשר נראה אורח הבא לעיר, מיד היו השומרים מודיעים על כך למשטרה אשר בסדום. האורח בבואו מיד היו בני אדם מקיפים אותו, אומרים לו שלום! שואלים אותו מה רצונו? לאן הוא רוצה ללכת? ועוד ועוד מיני שאלות. רצו השוטרים לדעת: האם יש לו, לאורח, קרובים? האם יש מי אשר יעזור לו לזר?

והאורח! זה המסכן היה מסתובב בעיר ואולם איש לא רצה לקבל אותו. יש והיה האורח נכנס לאחד הבתים ומבקש: אולי יש לכם מקום ללון?

חבל! חבל מאד! אנחנו מצטערים מאד!, היו האנשים משיבים בקול מעורר רחמים. דוקא היום נשברה המטה שאנו מציעים לאורחים, כבר קראנו לנפח שיבוא לתקן, אבל הוא מאחר. אולי תבוא מחר, או מחרתיים.

אם כן – אשכב על הרצפה, הלא תוכלו בודאי לתת לי שמיכה. זה יספיק, חם בחוץ.

מה? חס ושלום! לא יעשה ככה במקומנו. האם חושב אתה כי אנו כל כך אכזרים להשכיב אורחים נכבדים על הארץ? ומה יהיה אם תתקרר חלילה? לא, אורחנו החביב. בוא מחר ותראה שאנו נסדר לך מקום טוב, רך ונוח לשינה ובינתיים נסה להסתדר במקום אחר.

ככה היו אנשי העיר הרחמנים עונים לאורח שלהם אשר היה עוזב אותם ומפיו נמלטות קללות קשות על אנשי סדום הרעים.

ואם היה מנסה האורח לבקש מעט לשתות, מה היו עונים לו? אנו מצטערים מאד. אבל רק היום חדלה הבאר לתת לנו מים. אין אפילו טפה אחת בבית, ושואב המים, זה המספק לנו מים לשתיה, התעצל ודוקא היום טרם הביא מים.

ביחוד היו השומרים משגיחים על האנשים לבל יעזרו בגנבה לאורחים באוכל או בשתיה.

פעם הגיע עני אחד לסדום. היו כל אנשי העיר סוגרים בפניו את הדלתות ולא נתנו לו לאכול או לשתות. היה העני המסכן מתהלך ברחובות והוא רעב וצמא והוא מתחנן לפני האנשים: אנשים! האם אין בכם אפילו אחד אשר ירחם עלי? האם כולכם לב אבן בכם?

אותה שעה עברה נערה וראתה את העני שוכב על הארץ ועוד מעט הוא ימות מרעב וצמא, מה עשתה? היא חזרה הביתה, לקחה את כד המים ואמרה לאמה: אמא! אני הולכת למעיין לשאוב מים חיים.

לכי, בתי, השיבה האם. בינתיים לקחה הבת בגנבה מעט לחם. מעט ירקות ופירות ושמה בכד. יצאה הבת החוצה, עברה ליד העני וקרצה לו בעינה כי ילך אחריה, אל מחוץ לעיר. כאשר יצאו השנים את העיר, מיהרה הנערה והגישה את המזונות שהיו לה לעני ותיכף ומיד נעלמה. היא פחדה שמא יראה אותה מישהו מאנשי סדום או מן השומרים.

העני אכל לשובע והודה לנערה על הטוב אשר עשתה עמו.

והנערה, היא שמחה מאוד על החסד אשר עשתה עם זה העני. מאז היתה הנערה מביאה לעתים קרובות אוכל ומים לעני ואיש לא ידע מזה.

ואנשי סדום היו מלאים תמהון והיו שואלים את עצמם: עני זה מדוע עודנו חי? מדוע זה טרם מת? מה? כלום יכול הוא לחיות בלי אוכל ובלי שתיה? בודאי מאכילים אותו? החליטו השומרים בעיר.

ובכן יצאו השומרים לרגל את העני, לראות מי הוא העובר על חוקי סדום ומאכיל עניים.

השומרים גילו את “הפושעת”. הם ראו כיצד הנערה יוצאת וכדה על שכמה. הם ראו כיצד היא נותנת לו את האוכל וכיצד היא משקה אותו מים בין העצים המרוחקים.

אותו יום נאספו שופטי סדום והחליטו לאמור: נערה זו שעברה על החוקים של העיר אחד הוא דינה: להשרף חיים.

למחרת היום נאספו כל אנשי סדום לככר המרכזית אשר בעיר וראו כיצד הנערה יוצאת להשרף.

וכאשר החלו לשונות האש אוכלות וטורפות את הנערה, פרצה זו המסכנה בקריאה: אלוהים שבשמים! זה אתה שותק? מדוע זה אינך עושה שפטים באנשי העיר החוטאים?

ורבון העולמים שמע את קול צעקת הנערה והחליט, אני ארד ואראה האם באמת כה חטאו אנשי סדום?

האלוהים ירד מכסא כבודו והחליט להכנס לסדום. התחפש הקדוש ברוך הוא והופיע לפני אחת הדרכים הנסתרות בלבוש הולך רגל לבוש קרעים.

מיד הקיפו אותו שומרים והחלו חוקרים ושואלים אותו: לאן אתה הולך, חביבי? מה רצונך בסדום. האם יש לך מכרים?

והאורח המתחפש השיב קצרות: אין לי קרובים, אין לי מכרים, רוצה אני לטייל קצת בסדום. שמא יכולים אתם להראות לי היכן אוכל ללון?

ללון בסדום? אנו מצטערים מאד! אין מלון בסדום ואנו מיעצים לך לשוב אל מקומך אשר ממנו באת, כי כאן בעיר זו לא יעזור לך שום אדם – השיבו השומרים.

ננסה, השיב האורח.

החל האורח מסתובב ברחובות ומתחנן לאנשים: אנא, תנו לי ללון בביתכם.

אין לנו מקום ללון, היו האנשים משיבים. אצלנו אין מקום פנוי ואין אנו מזמינים לביתנו אורח פורח אשר יוכל לגנוב את כלי הבית היפים שלנו.

אולי אוכל לקבל משהו לשתות, לאכול?

אנחנו לא מאכילים קבצנים, עצלנים המחזרים על הפתחים – לך לך מארצנו – היו האנשים משיבים.

ככה התהלך האורח ימים אחדים ואיש לא האכיל אותו. איש לא השקה אותו ואיש לא שאל ולא דאג לו.

השומרים בסדום עוקבים אחר האורח ומרגלים אותו. הם לא סרו ממנו אף לרגע אחד.

האורח רגליו כושלות והוא אין לו כוח עוד לעמוד על רגליו. לשונו יבשה והיא כמו בול עץ ומים אין לו להרטיב את פיו.

שכב הארח בצדי הכביש ועוד מעט והוא נופח את נשמתו מרוב צער, כאב ורעב.

הבה נחמוד לנו לצון קצת, אמרו השומרים איש לרעהו.

מה עשו? אחד השומרים לקח תפוח יפה ונאה, חתך אותו לשנים, הוציא את תוכו ומילא אותו בצמר גפן רך, לבן, ויבש. אחר הדביק את שני החלקים אחד אל השני ואמר לחבריו: ראו, הנה אני אגיש את הפרי הזה לעני. הוא ינעץ את שניו בתוך התפוח הרך, יבלע את הכתנה וזו כשרק תכנס לתוך בית הבליעה, מיד הוא יחנק וימות.

באמת זה רעיון! שמח השני ואמר: אני אביא לו כד, כד מלא חומץ. המסכן ירצה לשתות, החומץ יכנס לתוך פיו ויצרוב וישרוף את אבריו וימות מיתה משונה.

בואו ונראה כיצד יתפתל זה הקבצן ביסוריו, כיצד ימות ולא יחיה עוד! זרזו האנשים הרשעים איש את רעהו ולממציאים הם אמרו: מיהרו ועשו כאשר דברתם.

העני אשר שכב כמו מת רעב וצמא, ראה לפניו לפתע פתאום כיצד אנשים נגשים אליו. האחד מגיש לו פירות נאים על טס והשני מביא כד מים להשקות אותו והוא מתפלא ואינו מאמין למראה עיניו. הוא משפשף את עיניו ושאל את עצמו: מה זה? האם אני חולם? האם אנשי סדום החליטו להיטיב את דרכם?

למראה האנשים הבאים, אורו פניו אל המתחפש. הוא חשב, בני טובים! רק שקר העידו בכם. כנראה שלא כל אנשי סדום הם רעים וחטאים. הנה גם בעיר הזו נמצאו בני אדם טובים אשר מרחמים על העניים הרעבים.

והמשלחת התקרבה אל העני והאחד שמתוכם אמר לו לעני: אישי הטוב! רואים אנו כי רעב הנך, אנא, אכול ושתה. הנה הבאנו לך פירות טובים ומתוקים. הנה לך מים קרים ורעננים. אכול ושתה, ותרגיש את עצמך רענן וטוב.

והעני – הודה לאנשים, חטף ולקח את אחד התפוחים ומהר מהר נעץ את שניו בקליפת התפוח היפה.

ופתע הרגיש האורח את אשר עשו לו האנשים. הוא ירק חיש מהר את אשר בלע. הוא הסתכל בפרי המלא צמר גפן ואחר באנשים והבין מיד את מחשבתם של הרשעים.

ואז ראו האנשים לתמהונם מראה אשר לא ראו אותו מעודם.

מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, פשט את בגדי העני אשר היו על בשרו. הוא גדל לפתע פתאום ואחר נעלם ולא נראה יותר רק מבעד לענן אשר נראה במקום בו עמד ההלך העני, גלגל האֵל את דברו. ודבריו של האל הדהימו והפחידו את השומרים ואת לבות כל אנשי סדום.

וכה אמר האל: אכן! עתה ראיתי כי באמת רעים וחטאים אתם, אנשי סדום. עתה ידעתי כי באמת לא הוגד לי אף חצי מן הרשעות שלכם, ולכן: אתם ביקשתם להסתיר את העיר שלכם מעיני זרים, כן היה! מעתה נסתרת ושוקעת תחת גלי הים תהיה עירכם. אתם תיעלמו ולא תיראו יותר. העיר על אנשיה הרשעים תטבע ולא תוסיף להיראות עוד. זאת ועוד: את השדות הפוריים אשר לכם, אזרע מלח. גפרית ומלח יכסו את הארץ, צמחים לא יגדלו באדמת מלח זו. אש תצא מן השמים ותאכל את כל העצים אשר גידלתם.

ואל האיש הנושא את הטס ובו הפירות, פנה האל ואמר: אתה רשע, שקרן ופושע, אתה רצית להמית אותי בפרי המזוייף אשר הגשת. הנה זאת אעשה לכם. אני אצוה את האדמה הזאת לגדל עצים, עצים אשר ישאו פירות גדולים ירוקים צהבהבים אשר קליפתם תהיה נאה ויפה, אולם תוכם יהיה ריק ומלא צמר גפן. אנשים יפתחו את הפירות, יראו את אשר בתוכם ויזכרו את אשר רצית אתה לעשות לי.

ככה אמר האל פתאום ירדה אש מן השמים ואכלה את העיר ואת כל אשר מסביב לה. גלי הים עלו לפתע פתאום ובלעו את המקום שהיה כבר תל שממה. סדום נעלמה ואיננה עוד תחת השמים. גלי ים המלח מכסים על סודה של העיר. בסביבות הים רובצים גושי מלח אדירים. צמח לא יעלה עליהם. רק פה ושם לרגלי הר המלח ולאורך עמק הירדן עולים לפרקים עצים המגדלים פירות גדולים ויפים ואשר תוכם מלא צמר גפן, המון העם, הרועים בערבה יודעים את העצים הללו ויודעים מה טיבם של הפירות. הם קוראים להם בשם “תפוח-סדום” וברצון מספרים הם לעוברי דרך כיצד נוצרו פרחים אלה.

הם ראויים לעונש כזה, אמר יורם לאביו אחר ששמע את ספורו זה. ואת “תפוח-סדום”, אמר הילד, אקח עמי, אביא אותו לבית הספר ואספר לחברי את הסיפור ששמעתי מפיך על זה העץ המוזר אשר פירותיו קרויים בשם “תפוחי סדום”.