א    🔗

להקת צפרים ירדה לפתע בערב קיץ על אדמת ישראל. צפרים אלו צהובות והיו דומות מאד מאד לנחליאלים.

ראה אותם לראשונה יורם הקטן שהיה מטייל בסביבות הפרדס. היה יורם מתפלא מאד למראה ציפורים אלו המשונות.

צפורים אלו מה הן? שאל עצמו הילד. האם אלה הם נחליאלים? ולמה איפוא הם צהובים?

שעה ארוכה היה יורם מסתכל בתשומת לב רבה אל אלה האורחים ולבסוף החליט: בודאי שאלה הם נחליאלים, כי הלא זנב ארוך להם והם מניעים אותו בלי הרף ממש כמו הנחליאלים.

אבל בכל זאת אין הללו נחליאלים רגילים, החליט הילד, ודאי שונים הם מן הנחליאלים הלבנים, אין ספק כי הם בני מין אחר.

אספר על זאת למורה. הוא ודאי יסביר לי את הדבר, החליט יורם והלך לו לדרכו.

ובאמת היו אלו הצפורים נחליאלים צהובים. נחליאלים אלה באים לארצנו מארצות הצפון הרחוקות. שם באירופה הולכים הימים ונעשים קצרים והנחליאלים המסכנים העסוקים כל היום ברדיפה אחר יתושים וזבובונים, לפתע מתחילים הם להרגיש כי בא הלילה ובטנם ריקה והם רעבים מאוד מאוד.

וככה קרה לקבוצת הנחליאלים שלנו אשר אותם ראה יורם. כאשר הרגיש ראש קבוצת הנחליאלים כי המצב קשה וכי חבריו וידידיו רעבים הם ומתגעגעים למעט יתושים, הבין זה כי בא החורף וכי עוד מעט לא יהיה אוכל בארץ מולדתו.

ידידי, פתח ואמר ראש הקבוצה. הנה זה לנו ימים אחדים שאנו הולכים לישון והבטן שלנו ריקה. אין כבר להשיג יתוש שמן ואף הזבובים הקטנים שהיו כה טעימים, גם הם עוד מעט ייעלמו.

אמא שלי סיפרה לי, אמר נחליאלי קטן אחד, כי צריך למהר ולפרוח מן המקום הזה. היא אמרה כי שמעה מפי אמא-הסבתא שלי, כי פעם אחת נשארו כמה נחליאלים שם באחת מן הארצות אשר בצפון. לימות החורף אז החל פתאום יורד שלג לבן. השלג כיסה את הארץ כמו בסדין לבן ועבה.

השלג כיסה תחתיו את הכל והנחליאלים המסכנים קר היה להם ולא היה להם מה לאכול, סיפר בן הנחליאלים הצעיר.

ומה היה עם הנחליאלים האלה?, מיהר ושאל אחד הצעירים.

מצבם היה יכול להיות רע מאוד. הם ודאי שהיו מתים אחד אחד כי לא היה להם מה לאכול, אולם קרה להם נס ובני אדם ריחמו עליהם, השיב הנחליאלי המספר:

בני אדם ריחמו עליהם?, התפלאה נחליאלית ירקרקה חמודה. אף פעם לא שמעתי שבני אדם ההולכים על שתים יהיו רחמנים. אמא שלי הזהירה אותי כל הימים לאמור: הזהרי והזהרי, בתי, אל תתקרבי לבתיהם של בני האדם! ראית בן אדם – הסתלקי תיכף ומיד וברחי מפניו. הוא יכול להרוג אותך ואז די! חסל יתושים. חסל סדר הימים היפים והטובים על פני האדמה.

וכיצד עזרו האדם לנחליאלים?, חזר ושאל נחליאלי אחד את הציפור המספרת.

שוב פנו העינים אל הנחליאלית המספרת וזו החלה לדבר; הצפורים היו עיפות, נפלו ארצה בקושי יכלו לזוז מן המקום. הדבר היה ליד כפר אחד השוכן לרגלי ההרים. תושבי הכפר הרגישו במחנה כבד של נחליאלים וראו כי אלו מסכנות הן ואין בהן כוח לעמוד על רגליהן. מיד צלצלו בפעמונים. כל אנשי הכפר יצאו אל השדה והחלו אוספים את הצפורים המסכנות. הם הכניסו את הצפורים לתוך כלובים ענקים, האכילו אותן, השקו אותן וחממו אותן היטב ולעת בוקר העבירו אותן לשדה אחד גדול. שם חכתה צפור נודדת ענקית, הנחליאלים הוכנסו לתוך בטנה של הצפור, נשמע רעש ופתאום הרגישו הצפורים כי הן מתרוממות גבוה גבוה מעל פני האדמה. לאחר שעות אחדות, החלה הצפור הענקית יורדת על פני האדמה, הכלובים הוצאו מן הבטן של הצפור ובני אדם טובים פתחו את הכלובים והנחליאלים פרשו כנף ועפו להם לאור קרני השמש שהיו מחממות וטובות. שם היה מזון רב והצפורים הקטנות שהיו כמעט מתות מקור, התעוררו ושבו לחיים.

זהו סיפור מוזר מאוד! אמר ראש קבוצת הנחליאלים. מעולם לא שמעתי שבני אדם עשו טובות כאלה לאחינו ולאחיותינו.

בודאי שישנם גם בני אדם טובים, התערבה נחליאלית זקנה, שהיתה מצייצת בקולה הדק והצרוד.

אבל בכלל אני מיעצת לכם להזהר מפני בני אדם, ביחוד צריך להזהר מפני אנשים אשר להם מקלות שמשמיעים רעש גדול. במקלות אלה הם מפזרים אש ועשן והרבה צפורים נופלות מן האש והרעש והן מתות.

חבריה! הפסיק ראש הקבוצה את המדברות. למה לנו להרבות בפטפוט. הלא אנחנו התאספנו כאן כדי להחליט מה לעשות. הנה עוד מעט יבוא הערב ועל כן הנה אני מציע לכם זאת: הבה נצא מחר בבוקר השכם לדרך. בשנה שעברה יצאתי עם הורי, הם יצאו בתוך מחנה כבד ועזבו את הארץ הזאת. הם טסו רחוק רחוק. הרבה ימים נמשכה הטיסה עד אשר הגיעו אל ארץ כמה וטובה ושם היו יתושים לרוב, ואנחנו מילאנו את כרסנו בבשר טוב וטעים. אף אתם היו מוכנים, מחר אנו יוצאים לדרך. אני זוכר את המסע ואני אהיה המדריך שלכם.

מוכנים ומזומנים, קראו הצפורים. אנו רעבים כאן ואין לנו מה לעשות בארץ זו. השמש כמעט ואין רואים אותה יותר, קר לנו ואנו רועדים מקור, אנא, ראש קבוצתנו, שא אותנו מכאן. אנו מוכנים לטוס אחריך לכל אשר תוליך אותנו.

למחרת הבוקר החל מסע הנחליאלים הצהובים.

בשמחה וגיל יצא המחנה. הם התרוממו באויר ונופפו בכננפיהם במהירות רבה. דומה כאילו אמרו הצפורים: שלום שלום לכם, היערות, הנחלים והיתושים. אנו הולכים אל ארץ חדשה, מקום שם נמצא אוכל לרוב.

תחילה היה המסע מעניין. מפעם לפעם היו הטייסים יורדים לנוח על פני האדמה. יש והאדמה היתה מקבלת את פני האורחים בסבר פנים יפות, יש והם מצאו יתושים לרוב, מים טובים ובצל העשבים היבשים מצאו הצפורים מנוחה טובה. אך יש והנוסעים לא היו מוצאים מנוחה לרגליהם. הם לא מצאו מזון והיו מוכרחים לברוח מן המקום מהר מהר כל עוד היה כוח בכנפיהם.

מתי כבר יבוא קץ למסע זה? שאלו הצפורים את המנהיג. אנו עיפות ואין לנו כוח להמשיך לטוס.

הלא אתה הבטחת לנו כי תוליך אותנו אל ארץ טובה, ארץ אשר בה זורמים מעיינות מים טובים ומתוקים ושם ישנם יתושים לרוב, שאל ברוגז נחליאלי אחד.

מחר, מחרתיים!, השיב המנהיג בעצב. דעו לכם כי הדרך הקשה ביותר עודנה לפנינו, עליכם לאסוף כוח ומרץ, זכרו כי סוף כבוד לבוא. אתם עוד תזכו לראות שמש יפה, מים רבים ומזון בשפע.

ואכן: יום אחד בשעות הצהרים, כאשר היו הצפורים עייפות, החליטו כמה מן הצפורים לרדת מטה.

המנהיג! פנו ואמרו הצעירים שבחבורה: הבה נרד לנוח קצת.

לרדת? השיב המדריך, היכן לרדת? השתגעתם? הסתכלו למטה ותראו מה מתחת לכם.

מה זה?, שאלו הצפורים והסתכלו אל מה שנעשה ממש מתחת להן. הלא אין לראות שום עץ ושום עשב, הכל כה כחול למטה ואין שום זכר לירק.

מה זה נוצץ שם מתחתינו? שאלה נחליאלית צעירה.

והמנהיג השיב: אנו טסים עכשיו מעל פני הים.

מים! צעקה נחלירלית אחת בשמחה; הרי זה מצוין, נרד ונשתה מן המים האלה ונשיב את נפשנו.

לא נרד, השיב המדריך באנחה. מים אלה מלוחים הם ומי שישתה מהם ימות תיכף ומיד. עלינו לאסוף כוח ולמהר, למהר לעבור את הים. אם לא נצליח הערב לעבור את הים ולהגיע אל היבשה כי אז אבדנו כולנו.

שמעו הטייסים הקטנים את הדברים הקשים ולבם נפל בקרבם.

עברה שעה, עברו שעתיים ועדיין השטיח הכחול לא נעלם.

אנו רוצים לשתות! נאנחו הצפורים.

אני מתעלפת, צרחה נחליאלית, מים תנו לי.

אנחנו יורדים ארצה, הודיעו צפורים אחדות.

לא לרדת! עוד מעט נראה את היבשה ונרד – צוח המפקד.

לא נשמע בקולך! נרד!, צעקו כמה צפורים.

אז התחלקה הקבוצה לשנים. כמה צפורים היו עייפות, החליטו לרדת ולנוח קצת כי לא היה להן כוח להמשיך במעופן.

רדו אם אתם רוצים למות, אבל אני לא ארד. הודיע בתוקף המנהיג.

ככה נפרדה קבוצה קטנה מעל הנחליאלים ולא חזרה עוד.

עוד זמן רב היו הצפורים עפות בשמים וחשבו כי הנה הנה יפגשו עם חבריהן, אך אלה לא נראו יותר… גלי הים בלעו את הצפורים המסכנות והן נעלמו לעולמים.

הנה! רטן המנהיג, זהו העונש של אלה אשר לא יאמינו לי, שלא ישמעו בקולי.

מי יודע מה היה בסופם של הנוסעים אילו לא הרגיש פתאום ראש הקבוצה כי הנה היבשה נראית כבר מתחת לרגליהם.

חבריה! צרח המנהיג, אנו יורדים! הנה אנו רואים כבר את היבשה.

הבשורה כי עברה הסכנה וכי רואים את היבשה, הביאה שמחה ללבותיהם של המסכנים הקטנים.

אמת דברת, המנהיג? שאלה צפור קטנה. אנו נוכל לרדת לנוח קצת ולשתות מעט מים? בחיי שכבר אין לי כוח לטוס, נאנחה הקטנה.

עייפים ויגעים ירדו הנחליאלים על פני האדמה. הם לא שמו לב לנעשה סביב להם. הם שכחו אפילו כי יש לפחד מפני האדם ההולך על שתים. רבות מן הצפורים השתרעו על פני העשב הירוק וככה שכבו זמן מה עד אשר היה להן הכוח לקום ולעמוד על רגליהן. היו צפורים אשר מיהרו לגשת אל ברז המים להרטיב את לשונן היבשה ואחר הן מיהרו למצוא להן מחסה אי-שם בפינה, בצל העצים שגדלו בקרבת מקום, ליד ברז המים.

היו צפורים אשר מיהרו לעצום עיניהן אף כי היו רעבות וצמאות כי בא הלילה והן היו יראות מאוד מאוד את החושך. ככה עבר הלילה הראשון על הנחליאלים אשר ירדו על אדמת ישראל.

זו היתה קבוצה אשר ראה יורם הקטן לעת ערב.

 

ב    🔗

למחרת בבוקר כאשר התעוררו הנחליאלים הצהובים משנתם, ראו הנוסעים האורחים והנה נמצאים בפרדס אשר עצים ירוקים נושאי תפוזים גדלים בו.

הפרדס התמלא מיד שאון צפצופים וציוצים של בעלי הכנפיים הצהובות. הם עפו הנה והנה וחפשו להם מזון להשיב את נפשם.

להקה קטנה של נחליאלים גילתה תעלת מים העוברת בתוך הפרדס בין העצים. חיש מהר החלו בעלי הרגליים הארוכות מנתרים, אצים רצים לאורך המים הנוצצים לאור השמש.

הנה ראה אחד הנחליאלים יתוש זעיר במרחק מה ממנו. הוא מיהר לרוץ אל הטרף, פתח לרוחה את מקורו ואחר סגר אותו חיש מהר. הוא תפס בפיו יתוש ובלע אותו אל קרבו.

עד מהרה נשמעו פה ושם ציוצים המודיעים בשמחה כי באמת רב פה המזון כי טוב-טוב להתרוצץ כאן בין העצים.

אותו היום היו הנחליאלים אצים רצים והיו ממלאים את בטנם באוכל לרוב. הם הסתכלו בתמהון אחר הפועלים אשר באו לפרדס במעדריהם היו פותחים פה ושם את העוגיות מסביב לעצים. העוגיות התמלאו מהרה מים ועל פני המים נראו יתושים לרוב. לאט לאט למדו הצפורים לדעת כי אין כל סכנה נשקפת להם מן האדם ומן המעדר אשר בידו והן היו הולכות בעקבותיו ומצייצות ומשוררות לו בעבודתו.

כאשר היתה העוגיה מתיבשת מן המים אשר בלעו באדמה היו הנחליאלים מעיזים להכנס פנימה ולצעוד ברגליהם הדקות בתוך הבוץ הקריר והרך.

ולעת ערב, כאשר ירדה השמש, התאספו הנחליאלים ללינת לילה. הם מצאו להם מקלט בצל העצים והיו יושבים על הענפים הדקים העמוסים בפירות עגולים, פירות הדרים.

ומה? שאל ראש הלהקה. האם טוב המקום בעיניכם?

יש כאן יתושים לרוב! השיבו הנחליאלים.

אבל ראה נא המנהיג, הלא הכל פה כה מוזר. רק עצים לרוב גדלים פה, אבל אין לראות לא פרח ולא ירק. ראה מה שומם הוא מראה השדה הסמוך. האם חושב אתה כי כאן נוכל לבלות את הימים הבאים עלינו? ככה שאלו הנחליאלים את מדריכם הטוב.

עוד שעה ארוכה נשמע קול פטפוטם של הנחליאלים אשר סיפרו זה לזה על כל אשר ראו ואשר עשו. כולם כולם התאוננו קשה על כי אין לראות פרח בשדות.

אותה שעה עבד צמחיאל המלאך על פני השדות והגנים. הוא עמד בקצה הפרדס והקשיב לדברי הנחליאלים. הקשיב המלאך הטוב ואמר בלבו: הבה אשמח במקצת את לבותיהם של הנחליאלים המסכנים. צפורים אלו באו מארץ רחוקה, למה זה יראו אלה את אדמת ישראל והיא כה שוממה ללא פרח וללא כל צמח.

אמר ועשה.

מיד ירד המלאך על פני אדמת הפרדס. גחן לאדמה והכה עליה פעמים אחדות בשרביט אשר בידו. וכה אמר המלאך לבצלים באדמה.

פרחי! פרחי! אתם הנכם ישנים? מדוע לא תתעוררו? האם לא ראיתם כי כאן שליחי הסתיו הראשונים? הנחליאלים הצהובים באו מן הצפון הרחוק והמחנות שלהם ממלאים את הפרדסים הירוקים, הגיעה השעה שגם אתם תקומו ותקבלו בסבר פנים יפות את הורחים שלכם.

והמלאך סיפר להם לצמחים הבצלים הישנים באדמה את כל הדברים אשר שמע מפי הנחליאלים. הוא אמר לצמחים: מי מכם יצא לקשט את פני האדמה? מי מכם יראה את הנחליאלים לראשונה?

יצא הכדן! קראו הצמחים פה אחד, הילדים קוראים לו כדן בשם “פעמון-הגשם”, פעמוניו הקטנים והסגולים של הכדן הם הם מבשרי הסתיו הראשונים. כאן בשפלה בין הפרדסים יהיו פעמוניו אלה מבשרים לכל הילדים הקטנים והגדולים כי הנה קרב ובא הסתיו, הגשם מתדפק ועוד מעט והוא ירוה את האדמה הטובה. ובצל הכדן אשר היה חבוש היטב היטב בבגדיו-גלימותיו שמע כי באו הנחליאלים ומיד החליט ואמר לצמחיאל: אני מוכן לצאת מן האדמה, אני מוכן לעלות ולהיות חבר לנחליאלים הצהובים מבשרי הגשם הראשונים.

ולמחרת כאשר אך פתחו ראשוני הנחליאלים את עיניהם והנה הם ראו לשמחתם כיצד בוקעים ועולים פה ושם גבעולים מן האדמה. תחילה היו העלים אדמדמים ואחר הפכו אט אט ירוקים וצרים.

והגבעול – הוא התרומם למעלה למעלה ואחר החל מתמתח ומתפתח והוא מוציא ממנו כדים קטנים סגלגלים.

היו הנחליאלים מתרוצצים מסביב לפרחים, מתרוצצים ומסתכלים, מתרוצצים ונהנים מן הפרחים הסגלגלים והנחמדים אשר נפתחו אט אט.

האמיצים שבצפורים נגשו אל הפרחים הזעירים וראו כי הם מלאים צוף מתוק.

אין כמוהו! קראו אלה לאחר שטעמו מן הנוזל אשר בתוכו.

חברים! צהלו הקולות והודיעו למרחקים: בואו הנה, שתו, אחים, מן הצוף המתוק אשר בכדים הקטנים, שתו ותהנו.

אותו יום היתה השמחה רבה במחנה הנחליאלים. הם אצו רצו מצמח אל צמח והיו גומאים בהנאה את הצוף המתוק אשר בתוכו.

לעת ערב כאשר באו יורם וחבריו אל הפרדס לראות את העובדים כשהם משקים את הפרדס, גילה יוסי הקטן את הנחליאלים ומיהר לספר ליורם על כך.

אני ראיתי אותם כבר שלשום, סח יורם לחברו.

חבריה! קרא בשמחה יאיר הקטן; הנה גיליתי כבר את הכדן קטן הפרחים!

בודאי, השיבה דיצה שהיתה הגדולה אשר בין בני החבורה. הכדן והנחליאלי חברים הם ושניהם מופיעים בזמן אחד.

חבריה! הציע יורם, הבה נעקור כדן אחד ונביא אותו לבית הספר. המורה תשמח לראות את הצמח הזה, מבשר החורף.

למחרת בבוקר, כאשר הובא הכדן אל הכתה, מיהרה המורה ושתלה את הצמח היפה בעציץ ואמרה להם, לתלמידים.

ילדים, ימות החמה עברו חלפו. מעתה יבואו עלינו ימים אחרים. ימים של גשם וקור. ימות החורף ממשמשים ובאים. המבשרים הנה הגיעו, הנחליאלים הצהובים והכדן קטן הפרחים, שני אלה הם המבשרים הראשונים. הבה איפוא נצייר את אלה השנים במחברת ונכתוב למעלה: מבשרי החורף הראשונים הופיעו.

הנחליאלים יבלו אצלנו כל ימות החורף?, שאלה לאה.

לא, השיבה המורה, עוד שבוע, עוד שבועיים יעלמו אלה הצהובים, הם ימשיכו דרכם לעבר הדרום.

ובמקומם יבואו הלבנים – הנחליאלים הלבנים יהיו עמנו כל ימות החורף – אמר יורם.

צדקת! השיבה המורה, וזכרו ילדים: עוד היום כאשר תשובו הביתה זכרו ואל תשכחו לבשר את הבשורה כי הופיעו כבר מבשרי הסתיו – הגידו להוריכם כי עליהם להיות מוכנים כדי לקבל את פני הגשם המתדפק על דלתות בתינו.