ספר זה הניתן לקוֹרא העברי מטרתוֹ לספּר על הליכוֹת חייהם של מיליוֹני עוֹבדי־האדמה בּמצרים, שכנתנוּ הגדוֹלה, כּפי שצוּירוּ בּעטם של סוֹפרים מבּני העם המצרי. בּמרכּז הספר – הסיפּור “יוֹמנוֹ של תוֹבע בּכּפרים”, פּרי עטוֹ של הסוֹפר תוּפיק אל־חכּים, התוֹפס מקוֹם נכבּד בּין הסוֹפרים הבּלטריסטיים החדישים בּארץ הנילוּס.

מראשית המאה הזאת, בּעיקר משנוֹת העשׂרים למאה זוֹ, התחילה הפּרוֹזה הערבית משתחררת מכּבלי המסוֹרת הספרוּתית הישנה, שסימניה הם: העדר עלילה ריאַלית, לשוֹן מליצית עמוּסה וּמגוּבּבת, צחצחוֹת־לשוֹן ללא תוֹכן וגוֹדש של מוּסר־השׂכּל רדוּף משלים וחרוּזי־שיר משל קדמוֹנים ואחרוֹנים. אוּלם בּתהליך של התקדמוּת, בּהשפּעת ספרוּיוֹת המערב (תחילה – צרפתית ואחר־כּך גם אנגלית), עברה הספרוּת הערבית החדישה לפסים אירוֹפּיים, כּביכוֹל, אלא ששלבּי ההתפּתחוּת נתלוו וּמתלוים תוֹפעה שלילית של חיקוּיים שטחיים לספרוּת הבּלטריסטית המערבית. וכך אתה מוֹצא, שמסַפּרים ערבים ממצרים כּתבוּ וכוֹתבים נוֹבילוֹת וסיפּוּרי־סרק, ללא עיבּוּד וּללא ליטוּש, ללא מבנה וּללא שלימוּת כּלשהי. נסיוֹנוֹת של סיפּוּרים גדוֹלים ורוֹמנים נידוֹנוּ לכשלוֹן מוּחלט, שכּן הנשימה הסיפּוּרית של הסוֹפר הערבי היא קצרה מאד ותחת הסיפּוּר בּאה רגשנוּת מתקתקה, אוֹ קפיצוֹת פּוּבּליציסטיוֹת. ההתמַערבוּת של הספרוּת היפה הערבית פּגעה קשה בּסגנוֹן הלשוֹן. בּמקוֹם עוֹמס המליצה וגיבּוּב צחצוּחי־לשוֹן, לקתה בּשדפוֹן וחיורוֹן וּפג טעמה ונמר ריחה מחמת אי־הקפּדה על רוּח הלשוֹן, פּעמים עד כּדי זלזוּל והכנסת זמוֹרוֹת סגנוֹניוֹת זרוֹת משתי לשוֹנוֹת המערב הרוֹוחוֹת בּחוּגי המשׂכּילים בּמזרח הערבי. ואם כּי בּשנים האחרוֹנוֹת ניכּרת התאמצוּת לנַצל את המקוֹר הלשוֹני לטוֹבת היצירה החדישה, הרי לא נוֹצרה עדיין המזיגה בּין הישן הבּריא והטוֹב לבין החדש, שלה מטיפים תלמידי־חכמים והוֹגים בּין אנשי ההשׂכּלה בּמצרים, שהיא המרכּז בּה"א הידיעה ליצירה הרוּחנית לדוֹברי ערבית בּמזרח.

תוּפיק אל־חכּים העוֹמד בּשוּרה הראשוֹנה של יוֹצרי הפּרוֹזה החדישה בּספרוּת הערבית נוֹלד בּמצרים בּשנת 1898. את השׂכּלתוֹ הערבית קנה בּמצרים ואת הכּללית – בּצרפת. פּתח יצירתוֹ – טרילוֹגיה בּשם “הרוּח שָבה”, שענינה תחיית הרוּח הלאוּמית בּמצרים עם סיוּם מלחמת העוֹלם 1914–1918 וּמלחמתה של מצרים על חירוּתה. מסיפּוּר ריאַלי זה, שלא נסתיים עד היוֹם (החלק הראשוֹן תוּרגם לצרפתית ורוּסית), פּנה לסימבּוֹליקה וניסה כּוֹחוֹ בּמחזוֹת בּעלי מגמה סמלית, כּגוֹן “אנשי־המערה”, על יסוֹד אגדה קוֹראנית (מקוֹרה נוֹצרי קדוּם) על ישֵני מערה בּמשך מאוֹת בּשנים; “שַהַרזאד” גיבּוֹרת “אלף לילה ולילה” (תוּרגם לצרפתית); “מוֹשב־נשים” בּרוּח הקוֹמדיה של אריסטוֹפניס וּמערכוֹנים אחדים, שאחד מהם “בֹּוקר בּמחלקת־הבּריאוּת”, נכנס בּספר שלפנינוּ.

מיצירוֹתיו יש לציין את “אלה תוֹלדוֹת הקיבה”, שנוֹשׂאה הוּא סיפּוּר מחיי הוֹללים ונוֹדדים עממיים, חריפי־לשוֹן וּבעלי־דמיוֹן, מהעבר הערבי הרחוֹק, הנטפּלים לכל שוּלחן ערוּך, וכן הספר “אמר לי חמוֹרי”.

“יוֹמנוֹ של תוֹבע בּכּפרים” היא היצירה הבּלטריסטית המעניֶנת והשלימה בּיוֹתר של סוֹפר זה, ואפשר לוֹמר – של ספרוּת הפּרוֹזה החדישה הערבית בּכלל. אמנם משוּללת פרטנסיוֹת אמנוּתיוֹת יתירוֹת, אך רוֹקמת בּפשטוּת, בּצוּרת יוֹמן, תמוּנה ריאַלית, בּהירה וּמוֹשכת מחיי רוֹב מנין ורוֹב בּנין של עם־מצרים היוֹשב בּ"ריף" – מוּשׂג מצרי הכּוֹלל את הכּפרים ואת העיירוֹת, הגדוֹלוֹת והקטנוֹת, שרוּבּן אמנם מזוֹנוֹתיהן על הישוּב הכּפרי, אבל גם – שלטוֹנן עליו, שכּן בּהם ה"מוּדיריה" (שלטוֹן המחוֹז) וה"מרכּז" (שלטוֹן הנפה), וּמכּאן בּאוֹת לכּפרים הפּקוּדוֹת וההוֹראוֹת של “עשׂה” ו"לא תעשׂה" והן־הן המכוונוֹת את הכּיווּן המדיני והחברתי הנקבּע בּקהיר.

בּספר זה מעביר הסוֹפר לעיני הקוֹרא תמוּנוֹת חייו היוֹם־יוֹמיים של איש־האדמה המצרי, סבלוֹ ויגוֹנוֹ, החיים הציבּוּריים והמדיניים, שבּמרכּזוֹ עוֹמד ה"עוּמדה" (המוּכתאר) השליט בּכּפר מטעם ה"מרכּז" וה"מוּדיריה" שלטוֹן יחיד, הסכסוּכים והקטטוֹת לצוּרוֹתיהם הקלוֹת והקשוֹת כּפי שהם משתקפים בּערכּאוֹת, שהסוֹפר בּקי בּהם מימים ששימש בּמשׂרת תוֹבע בּאחד ממחוֹזוֹתיה של בּקעת הנילוּס.

“יוֹמנוֹ של תוֹבע בּכּפרים” מעביר שוּרה של טיפּוּסים אָפייניים מהמנגנוֹן הממשלתי בּאוֹתה עיירה, שבּה ה"מרכּז", מוֹקיע את הסדרים של מנגנוֹן התביעה, טיפּוּסים של שוֹפטים, האישיוּת הדתית בּחיי המעשׂה ועוֹלמה הרוּחני, ראש־דת, פּקידים ממשלתיים משׂכּילים והשׂגוֹתיהם, נשי פּקידים, וּמסכת הדיבּוֹת והריבוֹת הפּרוֹבינציאליים וכיוֹצא בּהם. וכל זה מסוּפּר לפי תוּמוֹ וּמתרכּז מסביב לרצח בּכּפר, שגוֹרמיו האֶרוֹטיים סתוּמים ויוֹצרים עלילה מתוּחה, אך לא אוֹתה מתיחוּת זוֹלה של ספרוּת הבּלשים. אגב ניתנת לסוֹפר האפשרוּת עם ההרצאה על מעשׂי החקירה לתאר מחזוֹת הוָי מעוֹלם, שהוּא בבחינת חידוּש לקוֹרא העברי.

המערכוֹן של אל־חכּים “בּוֹקר בּמחלקת־הבּריאוּת” משלים בּמידה מרוּבּה פינה טרגית אחת מחיי הכּפר המצרי והוּא “טיפּוּל” המדינה בּבריאוּתם של המוֹני הפּלחים הנוֹפלים בּרבבוֹתיהם קרבּן לשיני מחלוֹת וּמגיפוֹת מחמת העדר מי־שתיה נקיים בּכּפר, תנאי השיכּוּן הקשים. הבּערוּת השׂוֹררת בּקרב ההמוֹן בּכל הנוֹגע לבריאוּת והיגיינה וכיוֹצא בּהם.

מתרגם הספר ומוֹציאיו ראוּ לתת, בּמקוֹם מבוֹא על מצרים, מצבה וּבעיוֹתיה החברתיוֹת, כּמה פּרקים מהספר “שאלת הפּלח” של אִבּנַת אש־שאטי (“בּת־החוֹף”), שמה הספרוּתי של עאישה בּנת עבּד אר־רחמן, סוֹפרת מצרית, בּת ההמוֹן המצרי, שקנתה לה פּרסוּם בּמוֹלדתה וזכתה להוֹקרה על מאמריה בּעתוֹנוּת המצרית החשוּבה וּספריה המוּקדשים לחיי הפּלח המצרי, שמטרתם להכריז בּאזניהם האטוּמוֹת של אנשי הרשוּת והציבּוּר על חיי הניווּן של מיליוֹני פּלחים, יוֹצרי הרכוּש הלאוּמי הרב, שנידוֹנוּ לחיים־לא־חיים וּלכליוֹן גוּפני וּמוּסרי בּמחלוֹת, רעב וּבערוּת. המתרגם העדיף הרצאה מצרית, ואפילוּ אם היא נראית כּבלתי מוּשלמת, מהרצאה מדעית של נכרי מוּכשר וּבקי בּענין. נאמנה עלינוּ צעקת הכּאב העוֹלה מגרוֹנה של בּת העם המצרי וגם ערכּה חשוּב יוֹתר מבּחינת הכּרת הענין ממבוֹא של איש לימוּדים, שעטוֹ מהיר וּכתיבתוֹ גדוּשה עוּבדוֹת וּמספּרים מחכּימים.

להשלמת הספר ניתנוּ כּמה נוֹבילוֹת מפּרי עטוֹ של הסוֹפר המצרי הנוֹדע מחמוּד תימוֹר (נולד ב־1894) הנחשב לנוֹביליסטן המעוּלה בּיוֹתר בּספרוּת הערבית החדשה. נוֹשׂא הנוֹבילוֹת – טיפּוּסים של מצרים מהשכבוֹת הכּפריוֹת והבּינוֹניוֹת של העם המצרי.

המתרגם