בּעית הפּלח המצרי היא אחת הטרגדיוֹת האיוּמוֹת בּיוֹתר בּתוֹלדוֹת מצרים. שאלה זוֹ קיימת מיוֹם שבּאוּ לעוֹלם החיים בּעמק הנילוּס, מיוֹם שהתחילוּ המצרים חיים על החקלאוּת וּמנצלים את האוֹצרוֹת הטמוּנים בּמי הנילוּס, זה היאוֹר המפרנס את בּקעת מצרים השאננה.

רצה הגוֹרל, שהפּלח יהא מכשיר משוּעבּד לניצוּל זה, שיהא אוֹתוֹ היצוּר הממַזג את מי־הקסם של היאוֹר בּאדמת מצרים כּדי ליצוֹר ממזיגה מוּפלאת זוֹ גן־עדן פּוֹרח בּלב מדבּר, ציה וישימוֹן. אוּלם על מזיגה זוֹ הוּא מוֹסיף מדמוֹ, זיעתוֹ ואוֹנוֹ – כּל אשר שוֹאלת מעִמוֹ האדמה למען חוֹלל את פּלא מציאוּתוֹ של גן־העדן המצרי בּין שתי זרוֹעוֹת לוֹהטוֹת של חוֹלוֹת המרתיחים את הדם וּמפוֹררים את העצמוֹת.

שליטים ושׂרים בּאוּ זה אחר זה למצרים, אך הפּלח הוּא אוֹתוֹ קרבּן אוּמלל ושתקן, נוֹשׂא לניצוּל בּידי מצרים וכוֹבשיה. ערוֹם למחצה הוּא עמל בּשׂדה בּלהט שמש יוֹקדת וּבאכזריוּת הקוֹר האוֹכלים את הגוּף. וּתמוּרת כּל זה אינוֹ מקבּל זכוּתוֹ הטבעית לחיי אנוֹש.

"בּתקוּפת מלכי פּרעה חי הפּלח בּבקתוֹת רעוּעוֹת וּבזוּיוֹת עם צאנוֹ וּבקרוֹ. אז היה העם המצרי מחוּלק לשלוֹשה מעמדוֹת: מעמד הכּוֹהנים, מעמד הצבא וּמעמד העוֹבדים. מעמד הכּוֹהנים ידע לרכּז בּידיו זכוּיוֹת רחבוֹת־היקף. על שפע נכסיהם, שהיוּ פטוּרים מכּל מס, הוֹסיפוּ לעצמם הכנסוֹת עצוּמוֹת משׂכר הטקסים בּהלויוֹת המתים. רוֹדפי בּצע אלוּ אחרי שמצצוּ את הדמים מן החיים, סחטוּם מהמתים, שכּן הטילוּ על קרוֹבי המת מס שנתי בּשׂכר חניטה וּקבוּרה. אם בּא רעב לארץ והעם היה בּמצוּקה, מכרוּ הפּלחים איש את אחיו כּדי להחיוֹת נפשם בּפת לחם, ואילוּ הכּוֹהנים חיוּ בּעוֹשר וּבכבוֹד.

המעמד השני הוּא מעמד הצבא. הממשלה היתה מוֹציאה על מעמד זה בּיד רחבה וּנכסיו היוּ פטוּרים ממסים וארנוּניוֹת.

המעמד השלישי, מעמד העוֹבדים, היה מקוּפח כּל זכוּת. “זכוּתוֹ” היחידה היתה לכַלוֹת את הגוּף לטוֹבת כּרסם של העירוֹנים, אנשי הכּהוּנה והצבא¹".

חלפה תקוּפת מלכי פּרעה ועל מצרים בּאוּ חליפוֹת כּוֹבשים מכּוֹבשים שוֹנים. כּל אחד ואחד נדחף לכבשהּ על־ידי גוֹרם אחר, אוּלם התוֹצאוֹת לגבּי הפּלח לא נשתנוּ: נכבּשה בּידי קמבּיזוּס מלך פּרס, כּדי לעשׂוֹת בּה נקמוֹת; הרוֹמאים כּבשוּה, כּדי להקים בּה כּסא־מלוּכה; כּבש אוֹתה עַאמר אבּן אִלְעאץ² מתוֹך שאיפת תהילה וּפרסוּם לעצמוֹ וּכדי להבטיח את כּיבּוּשי הערבים בּארצוֹת סוּריה ואת נכסיהם בּחיג’אז; כּבש אותה נפּוֹליוֹן, כּדי להקניט את האנגלים – וּבכל אוֹתן התקוּפוֹת נמק הפּלח בּיסוּרי העוֹשק, החוּרבּן והבּערוּת. וידוּעה אִמרתוֹ של קיסר רוֹמי לאחד מנציביו, שגבה בּשנה אחת מסים מעוֹבדי מצרים בּסכוּם שעלה על מסי השנים הקוֹדמוֹת: “רצוֹני, כּי תגזוֹז צמר כּבשׂי, אבל אַל תפשיט את עוֹרם”.

ואיך היה המצב בּימי המַמְלוּכּים³? מספיק לציין, כּי חיל פרשיו של כּל אחד מהם היה כּחמישה־עשׂר אלף וכל פרש עלה אלף לירוֹת לשנה. מחיר פּגיוֹנוֹ של אחד משליטיהם, עַלי בֶּק הגדוֹל, עלה מאתיים אלף לירוֹת. מסעם־מלחמתם על סוּריה עלה למצרים בּמיליוֹן לירוֹת.

וּבתקוּפה האחרוֹנה לשלטוֹנם לא היה להם למַמלוּכּים כּל מעשׂה אלא להשליט את גוֹבי המסים על הפּלחים העלוּבים. הללוּ היוּ שוֹדדים את תבוּאתם וּמוֹציאים לחמם מפּיהם של אוֹתם האוּמללים העוֹבדים וּמַפרים את האדמה.

משבּא מוּחמד עלי⁴ הפקיע את נכסי המַמלוּכּים, והקרקע חוּלק לפּלחים המעבדים אוֹתוֹ משלוֹשה עד חמישה פֶדאנים⁵, אוּלם המלחמוֹת אילצוּ את מוּחמד עלי להטיל מסים, שכָּבדם לא היה פּחוֹת מבּזבּזנוּתם של המַמלוּכּים. הגוֹבים לא השאירוּ בּכיסוֹ של הפּלח פרוּטה לפוֹרטה. גיוּס הפּלחים לצבא היה אכזרי ממגלבם של גבּאי המסים. תקוּפת איסמַעיל⁶ הצטיינה אמנם בּתנוּעתה הלאוּמית המזהירה, אוּלם הפּלח הוֹסיף להיוֹת קרבּן עלוּב ואוּמלל. מפעליו הכּבּירים של איסמַעיל תבעוּ כּספים יוֹתר משיכוֹל הפּלח לסַפּקם.

מימי השליטים המפַתחים והמתקנים, מימים קדוּמים ועד היום, קיים קו מדיני אחד: תיקוּן ושיפוּר היִצוּר והזנחת המיַצר. מנהיגי הבּירה בּימינוּ נוֹתנים דעתם על המלחמה בּתוֹלעת הכּוּתנה יוֹתר מאשר על חידקי המחלוֹת העוֹשׂים שַמוֹת בּזוֹרע הכּוּתנה. היד הקצרה, כּביכוֹל, להוֹציא פּרוּטה להגנת המיַצר, מוֹציאה מיליוֹני לירוֹת להקמת סכרים וּבריכוֹת וּתעלוֹת.

מצרים ראתה בּתוֹלדוֹתיה הארוּכּוֹת תכניוֹת הרבּה לתיקוּן החקלאוּת. זוֹ היתה מדיניוּת יסוֹדית אצל רבּים ממלכי פּרעה: בּמאה הל"ג לפני המנין הרגיל שוּנה ליד מוֹף זרם הנילוּס וּבמאה הי"ט בּנה אמנמחעת השלישי את סכר אגם מוֹריס. מוּחמד עלי הכניס בּשנת 1820 את זריעת הכּוּתנה והקנבּוּס למצרים. בּסוֹף ימיו התחיל בּהקמת סכר.

וּמאז ועד היוֹם נעשׂה הרבּה מאד בּשטח ההשקאה, בּהכנסת תרבּוּיוֹת צמחים וּבשיפּוּר זניהם. אוּלם כּל אלה נעשׂוּ על חשבּוֹן הפּלח. בּין התכניוֹת והמפעלים, שהוּגשמוּ בּחמשת אלפי השנים האחרוֹנוֹת, כּמעט שאין תכנית רצינית אחת, שתכלוֹל גם את הפּלח בּכלל התיקוּנים והשיפּוּרים, להעלוֹתוֹ לרמה אנוֹשית. ההוֹצאה, שהוֹציאה מצרים על תכניוֹת־ההשקאה האחרוֹנוֹת בּשנוֹת השלוֹשים למאה זוֹ, הגיעוּ ל־45 מיליוֹן לירוֹת, והאוֹצר המצרי שילם סכוּם זה בּרצוֹן וּבנדיבוּת. וּמוּבן, שיפה עשׂה. אוּלם מה גדוֹל התמהוֹן בּהכרזת האוֹצר על קשי מצבוֹ משבּאים לדרוֹש ששה־עשׂר מיליוֹן לירוֹת להתקנת מי־שתיה הגוּנים לכּפר המצרי, שתשעה מיליוֹנים מתוֹשביו שוֹתים מי־רפש, המביאים עליהם כּל מיני מחלוֹת וּמפּילים בּהם חללים רבּים־רבּים. הגשמת תכניוֹת־ההשקאה הקיציוֹת מגדילה לפרקים את מספר חוֹלי הבּילהרציה והאינקלוֹסטמה⁷ בּצוּרה מבהילה. בּמקוֹמוֹת שוֹנים בּמצרים העליוֹנה עלה מספּר החוֹלים מ־5% עד 80%, כּפי שמוֹכיחה הסטטיסטיקה הממשלתית. אילוּ היה מחיר לנפשוֹת הפּלחים בּעיני הממשלה, היתה מעכּבת בּידי מיניסטריוֹן־העבוֹדה להגשים את המפעל עד שמיניסטריוֹן הבּריאוּת לא יעשׂה את המוּטל עליו למניעת הסכּנה הצפוּיה לכּפריים מהגשמת תכניוֹת־השקאה אלוּ – להקים בּתי־חוֹלים בּכּפרים בּעת וּבעוֹנה אחת עם מכוֹני־ההשקאה.

דוּגמה מאַלפת וּמחרידה: כּפר אחד בּמחוֹז קַליוּבִּיה, שמספּר תוֹשביו 9000 נפש – רוֹב תוֹשביו, בּיחוּד הצעירים שבּהם, מתים בּשל תעלה שנחפּרה על־ידי מיניסטריוֹן העבוֹדה. התוֹשבים חוֹלים בּמחלוֹת מעיִם הנמשכוֹת חדשיִם וּמסתיימוֹת בּמיתת החוֹלה. מיניסטריוֹן־הבּריאוּת בּדק וּמצא, שאין תקוה אלא בּשינוּי כּיווּנוֹ של אפיק התעלה. לאחר דין וּדברים ארוּכּים הוּסכּם לעשׂוֹת כּן, אלא הדבר הצריך 2400 לירוֹת וּמכּל המשׂא־וּמתן לא נשתיירוּ אלא תיקים גדוּשים בּמשׂרדים. וכך הוֹלכים וגוֹססים בּני־אדם יוֹצרי העוֹשר לארץ ואין מי שיציל את חייהם בּאלפּיִם לירה!..

זוֹהי דוּגמה אחת מרבּוֹת על הזלזוּל וההפקרוּת האכזריים שבּשיטה של שמירת היִצוּר והיסח־הדעת מהמוֹני הכּפר, רוֹב מנינה וּבנינה של האוּמה, אשר להם החלק המכריע בּעוֹשר הלאוּמי.

 

מאכל וּמשתה, בּית וּלבוּש    🔗

לשוא נחפּשׂ זכוּיוֹת, שנהנה מהן הפּלח המצרי. אין הוּא יוֹדע אלא חוֹבוֹתיו לאחרים: לבעל הקרקע, לתוֹשבי הערים ולממשלה. הפּלח חי היוֹם אוֹתם חיי מִסכּנוּת, שחיוּ אבוֹתיו ואבוֹת אבוֹתיו בּימי פּרעה. כּל חטאוֹ הוּא, שמשלח־ידוֹ הוּא החקלאוּת, שאנוּ, המצרים, בּזים לה ודוקא היא מקוֹר גדוּלתנוּ ותפארתנוּ. הפּלח חי בּכפר נידח, שאין הממשלה מכּירה אוֹתוֹ אלא בּזמן שהיא שוֹלחת גוֹביה לגבּוֹת את המסים, כּלוֹמר, להוֹציא את הלחם מפּיוֹתיהם של חוֹלים וּרעבים אלוּ.

מאכלוֹ של הפּלח מהוּ? – פּת חרבה, עתים מלוּפּתת מי־גבינה־מלוּחה, המוֹרישה לוֹ מחלוֹת ממאירוֹת, בּעיקר הפַּלאגרה, וּמחלישה את רוּח התנגדוּתוֹ למחלוֹת. אין הוּא טוֹעם בּשׂר אלא בּחג וּבמוֹעד, אם הפּרוּטה מצוּיה בּכיסוֹ. וגם אז אין הוּא קוֹנה אלא את הבּשׂר הזוֹל, בּשֹר בּהמוֹת חוֹלוֹת וּמוּרעלוֹת, שמביאים למכבּיר לכּפרים וּמזכּים בּוֹ את החקלאי.

רבּים הם הקרבּנוֹת בּין אוֹכלי־בּשֹר אלוּ. ואלה שהצליחוּ לעמוֹד בּרעל זה ולא מתוּ, הרי לא ניצלוּ ממיחוּשים וּמחלוֹת המוֹצצים את דם התמצית והוֹרסים את בּריאוּתם עד היסוד בּה.

מִשְתֵּהוּ של הפּלח מהוּ? – הוּא שוֹתה מהתעלה כּדרך ששוֹתוֹת הבּהמוֹת והחיוֹת. הפּלחים שוֹתים מים עוֹמדים, שכּל טיפּה וטיפּה מכילה מיליוֹני חידקים ותוֹלעים הנבלעים בּדמם וּבחלבּם והם לוֹקים בּמחלוֹת כּגוֹן: בּילהארציה ואינקלוֹסטמה, המחלוֹת הרוֹוחוֹת בּכּפר המצרי, לפי עדוּת מחלקת־הבּריאוּת. יוֹדעים הם, הפּלחים, שכּל לגימת־מים מכניסה לתוֹך גוּפם את המחלוֹת הקשוֹת, אוּלם אין עצה ואין תבוּנה. עוֹד לא נוֹצר אדם שימוּת בּצמא ולא יִגע בּמים הרעים שלפניו.

בּמים עכוּרים וּדלוּחים אלה רוֹחצוֹת עיני הילדים ועם מכּת הזבוּבים וענני האבק, שאינם פּוֹסקים בּשבילי הכּפר, הם פֹּוגעים בּעין. הגרענת אוֹכלת והמוּגלה טוֹרפת ואת אשר הוֹתירוּ שתי אלה בּאים וּמכלים מי־התעלה שמכבּסים בּהם בּגדים צוֹאים – וכך בּא העיוָרוֹן. מצרים היא ארץ־העיורים הקלַסית. עַם מצרים עיור, אין־עינים, לראוֹת חיי הפּלח. הבּילהארציה והאינקלוֹסטמה טוֹרפוֹת מיליוֹני מצרים חזקי־גוּף, שבּכוֹחם לשרת את הארץ, משוּם שאנוּ חוֹסכים מפּיהם לגימת מים צלוּלים.

בּיתוֹ של הפּלח מהוּ? – שוֹכן הוּא עם בּני־בּיתוֹ וּבהמתוֹ בּבקתוֹת־חוֹמר נמוּכוֹת המקוֹרוֹת קש וקנה, בּקתוֹת רעוּעוֹת וּמתמוֹטטוֹת, גבוֹהוֹת מעט מעל פּני השטח, והשמש והאויר אין להם דריסת־רגל בּהן, חוּץ מקרני־אוֹר זעוּמוֹת, שנכנסוֹת דרך חוֹר שבּקיר. קוי־אוֹר אלוּ לא בּאוּ, כּנראה, אלא כּדי להבליט את החָבוּי בּין כּתלי בּקתה זוֹ: עוֹני, דלוּת, מחלה, שהפּלח נוֹשׂא אוֹתם בּדוּמיה מבּלי להיאָנח אוֹ לשאוֹג שאגת מחאה. הפּלח זוֹהי פּרה חוֹלבת, שתקנית, השוֹפעת חלב וּממלאה וּמגדישה את אוֹצר הממשלה כּסף ואת השוָקים – כּל טוּב.

כּך חי הפּלח העמל כּל ימיו. אין הוּא יוֹדע מאכל אלא מה שממלא קיבתוֹ, וּמשתה – מה שמרַווה צמאוֹנוֹ, ולוּ גם יכילוּ הנוֹזלים השוֹברים צמאוֹנוֹ חרקים וחידקים המביאים עליו מחלוֹת מתישוֹת וּממיתוֹת.

וּבגדוֹ מהוּ? – קרוּע וּבלוּי וּמלוּכלך לכסוֹת את ערוָתוֹ.

בּענין חוֹבתוֹ למדינה הריהוּ, כּאמוּר, הראשוֹן בּתוֹר. לדוּגמה תשמש לנוּ חוֹבת הגיוּס. הכּפר המצרי מספּק שמוֹנים למאה מכּלל הצעירים המגוּיסים בּשנה⁸, משוּם ששיטת הפּדיוֹן, כּלוֹמר תשלוּם כּוֹפר מעבוֹדת־הצבא, נוֹתנת שעת־כּוֹשר לעשירים ולאמידים לפדוֹת את בּניהם מחוֹבתם הלאוּמית. ואילוּ הפּלח העני אוֹ הפוֹעל החקלאי העוֹבד בּשׂכר זעוּם של שנים־שלוֹשה גרוּשים ליוֹם⁹ – וּלואי והיה מוֹצא עבוֹדה לכל ימוֹת השנה! – הפּלח, שמסי הממשלה וחוֹבוֹת המַלוים הנוֹשכים מנצלים וּמריקים את המעט שבּידוֹ; הפּלח, שחדשים תמימים עוֹברים עליו ואין הוּא רוֹאה צוּרת מטבּע – פּלח מסכּן ודל זה שוֹלח את בּניו לעבוֹדת־הצבא בּדוּמית־כּאב, כּי אין בּידוֹ להסתייע בּקוֹמדיה של “פדיוֹן החייל”.

וכך מקוּפּח איש הכּפר בּכל אשר יפנה. מדיניוּתה של מצרים מכוּונת אך ורק לתיקוּן העיר והזנחת הכּפר, כּאילוּ חוּקת מצרים נוֹתנת זכוּיוֹת לתוֹשבי העיר וּמטילה חוֹבוֹת על תוֹשבי הכּפר. בּתי־הספר, אספּקת מים צלוּלים לשתיה, שקידה על הבּטחוֹן הציבּוּרי, סלילת דרכים וההקפּדה על הנקיוֹן – כּל אלה טוֹבים ויאים לבני־העיר, וּבני־הכּפר אינם צריכים להם.

 

השלטוֹן והנציגוּת בּכּפר    🔗

הדבר הראשוֹן הבּוֹלט לעין – חוֹסר נציגוּת ממשלתית בּכּפר. אין מיצג בּה את השלטוֹן למחלקוֹתיו אלא גלב מחלקת־הבּריאוּת¹⁰, איש בּער, מתרברב, החוֹטא לפּלחים וּבמשך הזמן נהפּך למנצלם, וּפקיד המשׂרד להוֹצאה לפּוֹעל, הנכנס לבקתוֹת הפּלחים ועמוֹ המַלוים בּריבּית, וּנציגי הבּנקים לאפּוֹתיקאי. הללוּ בּצאתם ממעוֹנוֹ של הפּלח משאירים אחריהם צללי הרס וחוּרבּן.

אשר למנגנוֹן הממשלתי עצמוֹ – הרי המדינה בּרצוֹתה לפרוֹק מעליה הנהלת עניני הכּפר העמידה בּוֹ את ה"עוּמְדֶה"¹¹, העוֹשׂה בּוֹ כּחפץ לבּוֹ, לשלוֹט וּלהשתלט. על הישוּב הכּפרי הוּטל משטר, שהוּא פּלא המשטרים של מאת העשׂרים.

הפּלח נתוּן למרוּת של משטר יוֹצא מן הכּלל: אין לוֹ כּל דעה, בּמישרים אוֹ בּעקיפים, בּבחירת השוֹלט עליו. ואין לוֹ כּל זכוּת לחווֹת דעה בּעניין סילוּק שליט זה אם השתמש לרעה בּסמכוּתוֹ. היחס בּין הפּלח ל"עוּמדה" הוּא יחס שבּין עבד לרבּוֹ. ה"עוּמדה" הוּא מוֹשל אבּסוֹלוּטי: מחייב וּמזַכּה, מעניש וקוֹנס, אוֹסר וּמתיר, דן יחידי בּסכסוּכים מכּל המינים ורוֹדה בּעניי הפּלחים כּאדוֹן קשה הרוֹדה בּמשרתיו ועבדיו.

לגבּי ה"עוּמדה" אין השלטוֹן המחוֹקק והשלטוֹן המוֹציא לפּוֹעל שתי רשוּיוֹת, כשם שנהוּג בּמיניסטרים וּמוֹשלים. ה"עוּמדה", בּידוֹ סמכוּת ההאשמה, השיפוּט, ההוֹצאה לפּוֹעל וחקיקת חוּקים. הממשלה אינה יוֹדעת על הנעשׂה בּכּפר. הפּלחים הזעירים אינם מעיזים לקבּוֹל ולצעוֹק מפּחד דיכּוי ועלבּוֹנוֹת והחקלאים האמידים אין להם מה להתאוֹנן ולקבּוֹל. ה"עוּמדה" מחייב את הפּלחים הנבערים לשלם לאמידי הכּפר שׂכר שתיקתם. העוֹבדים בּניקוּי הכּוּתנה מתוֹלעים בּשׂדוֹת ה"עוּמדה" והנכבּדים הם הפּלחים העניים; והם שמחוּיבים להאיר סימטאוֹת הכּפרים בּפנסים; לתרוֹם לטוֹבת אגוּדוֹת שוֹנוֹת, לקנוֹת כּרטיסים להצגוֹת לטוֹבת מוֹסדוֹת. והנכבּדים־האמידים מתנדבים לאסוֹף וּלהפיץ. וּמי הם הגוֹרפים את תעלוֹת ההשקאה של הנכבּדים? וּמי הם המתקנים את הדרכים כּדי להקל על נסיעת מכוֹניוֹתיהם של האמידים? וּפוֹעלי בּניניהם וּמשרתי בּתיהם ואחוּזוֹתיהם מי הם? כּל אלה הם הפּלחים האוּמללים, שאין לגוּפם טוֹב משתיקה.

אחד מגוֹרמי המצב הירוּד בּכּפר היא זכוּת ה"עוּמדה" לשׂררה תמידית, זכוּת שאין לנשׂיא רפּוּבּליקה אוֹ לציר פּרלמנט, כּאילוּ אין כּל פּקפּוּק בּיָשרוֹ, וּצדקתוֹ היא למעלה מכּל חשד. המפליא בּמשטר זה הוּא, שאוֹתוֹ שליט אַבּסוֹלוּטי אין עליו כּל תנאי אוֹ סייג. העיקר, שיהיה בּעל עשׂרה פֶדאן קרקע. אמנם לא כּל ה"עוּמדים" הם אנשי עוֹשק ופשע, אוּלם הכּל מוֹדים, שעוֹלם זה אין בּוֹ מלאכים, שלא טעמוּ טעם חטא. לפיכך יש להרבּוֹת בּסייגים וּבערבוּיוֹת מספּיקוֹת, כּדי לשמוֹר על זכוּיוֹת הפּלחים האוּמללים. כּל היוֹדע מה עצוּמה השפּעתוֹ של ראש־הכּפר על הנתוּנים למרוּתוֹ, יוֹדע ומוֹדה, כּמה וכמה יכוֹל “עוּמדה” נבוֹן וּבעל־לב הדוֹאג לעניני קהלוֹ לפעוֹל לטוֹבת הישוּב הכּפרי בּמצרים.

פּתרון־מה לבעיה זוֹ הוּא בּמוֹעצוֹת כּפריוֹת הבּוֹחרוֹת בּ"עוּמדה" לשָנים מסוּימוֹת, שבּהן יתנסה, אם ראוּי הוּא לכהוּנתוֹ אם לאו. וּ"מעשׂיו יקָרבוּהוּ ומעשׂיו ירַחקוּהוּ".

עניני חינוך

אם הכּפריים מעדיפים את חשכת הבּערוּת על אוֹר לימוּד־החוֹבה, כּשגוּר בּפיוֹת רבּים, הרי אין בּזה משוּם מרד וּמלחמה בּחדש וּבהשׂכּלה, אלא משוּם שהפּלחים רוֹאים בּשיטת־הלימוּד איבּוּד זמן ונזק לילד.

וכך הוּא מצב הענינים: הילד גדֵל בּסביבה חקלאית עניה וּמשגדל מביאים אוֹתוֹ אנשי השלטוֹן לבית־הספר של חוֹבה. אם האב מתנגד, קוֹנסים אוֹתוֹ. בּבית־הספר מבלה הילד חמש שנים, מבחר שנוֹת הגידוּל, בּקפּאוֹן על הספסל. אני אוֹמרת “בּקפּאוֹן”, מכּיון שהוֹפכים את הילד למכשיר המוּפעל בּשיטה לא טבעית וּמלאכוּתית הגוֹזלת את ילדוּתוֹ וּמחניקה את סגוּלוֹתיו הכּפריוֹת החיוּביוֹת בּלחץ תכנית עיוּנית, שמטילים על בּית־הספר הכּפרי. מוֹריו מפטמים את מוֹחוֹ ולבּוֹ בּידיעוֹת וּבמדעים, שאין כּל מגע וקשר בּיניהם לבין הסביבה הכּפרית, שהוּא חי ועתיד לחיוֹת בּה. משסיים את לימוּדיו הוּא יוֹצא אל החיים מזוּין בּהתרברבוּת המכשילה אוֹתוֹ בּמקוֹם לתמוֹך בּוֹ וּלסייע לוֹ: “הריהוּ מלוּמד, יוֹדע היסטוֹריה וגיאוֹגרפיה ודקדוּק”. הוּא רוֹאה את עצמוֹ ראוּי למעמד גבוֹה יוֹתר, מסתלק ממשלח־היד של אבוֹתיו ואבוֹת־אבוֹתיו. הוּא וּשכּמוֹתוֹ מהווים יסוֹד מסוּכּן, שעדיין אין הדעת נתוּנה על סכּנתוֹ, משוּם שהיא עדיין נמצאת בּשלב הנביטה. בּחוּר זה תוֹבע מהוֹריו מה שאין ידם משׂגת, כּמוֹ לשלחוֹ לבתי־הספר בּעיר, כּדי להיוֹת “אפנדי”. הרי חרפּה וּבוּשה היא לאדם, שלמד הנדסה והיסטוֹריה, לאחוֹז בּמכּוֹש, לחרוֹש, לזרוֹע וּלהשקוֹת. ואם הוֹריו מנסים להעמידוֹ על מצב הדברים וּלהחזיקוֹ בּמקוֹם, הרי תש כּוֹחוֹ מבּחינה גוּפנית וּמבּחינה נפשית לעסוֹק בּחקלאוּת שלא הוּרגל בּה. שכּן החקלאוּת יש בּה מרירוּת, שלא יעכּלהּ אלא מי שהתרגל בּה; זוֹהי מלאכה מפרכת עד לאכזריוּת. ואם הילד לא התאַמן בּה, לא יוּכל לעמוֹד בּה.

חינוּך לקוּי וּפגוּם זה מוֹציא מדי שנה בּשנה בּכּפרים כּמה אלפים נבערים, מתרברבים וּתשוּשים המשוּלים כּאוֹתוֹ עוֹרב המתימר להיוֹת טוָס, מתקשט בּנוֹצוֹת הדוּרוּת וּמתערב בּין הטוסים. וסוֹפוֹ, שהטוסים מגרשים אוֹתוֹ מקהלם, ולשוּב לקהל העוֹרבים אינוֹ יכוֹל משוּם ששכח הליכוֹת העוֹרבים והריהוּ תלוּי בּין השמים והארץ: להתרוֹמם למעלת הטוסים תש כּוֹחוֹ והדרך לקהל העוֹרבים שכח. זוֹהי תוֹצאת חינוּך החוֹבה בּכּפר. הילד נגמל מפּשטוּת חיי הכּפר, כּי מוֹחוֹ מפוּטם דמיוֹנוֹת וּמוּפשטוֹת, שאין להם כּל זיקה למציאוּת. זכוּרתני, פּעם אחת שאלתי כּמה ילדים בּשנה השניה ללימוּדם בבתי־הספר של חוֹבה הכּפריים בּנפת קליוּבּיה מה חוֹשב כּל אחד מהם לעשׂות לכשיסיים את בּית־הספר. תשוּבה אחת היתה בּפיהם: אַלבַּס אֶפנדי וַאַרוּח מַצְר", כּלוֹמר, אתלבּש כּאֶפנדי ואלך לקהיר…

בּית־ספר זה יוֹצר סילוֹן חדש בּזרם ההגירה לעיר, והוּא עלוּל להחריף בּעיה זוֹ, שחריפוּתה גדוֹלה כּבר. לקהיר בּלבד היגרוּ בּעשר השנים האחרוֹנוֹת כּמאתים אלף נפש.

אכזריוּת היא להטיל על ילדי הכּפר חינוּך הפּוֹתח תהוֹם בּינם לבין סביבתם וּמכניסם לתוֹך היאָבקוּת מרה בּין אשליוֹת החינוּך הפּגוּם וּבין חיי הדלוּת, הצפוּיים להם בּכּפר. להניח את המצב כּמוֹת שהוּא, הוֵה אוֹמר – להביא על הכּפר המצרי סכּנה גדוֹלה, כּלוֹמר, הדוֹר הצעיר בּכּפר יחשוֹב על הגירה משיקבּל מקצת מן המקצת בּהשׂכּלה. הממוּנים על החינוּך צריכים להתעמק בּשאלה נכבּדה וּגדוֹלה זוֹ, להמציא לה פתרוֹן על ידי התאמת תכנית הלימוּדים לחיי החקלאוּת והכּפר. כּל ילד ונער החוֹבש תרבּוּש לראשוֹ עם סיימוֹ את בּית־הספר מסרב לאחוֹז בּמחרשה וּבמכּוֹש. ואין זוֹ נבוּאה לעתיד, כּמה וכמה עוּבדוֹת אימתוּ את ההנחה הזאת.

אחת הפּגימוֹת הניכּרוֹת בּבית־הספר הכּפרי – שהוּא עשׂוּי לפי מתכּוֹנת ותכנית אחת, מדֶמְיאט עד אַסוּאַן, בּהיסח־הדעת משינוּיי הסביבה והתנאים המקוֹמיים בּכל חלק מחלקי מצרים. וּמן המפוּרסמוֹת, שמַה שיאֶה לבן־עיר אינוֹ יאֶה לבן־כּפר. החינוך ההוֹלם את בּני האיזוֹר התעשׂיתי בּדמיאט וּב"מַחַלָה אל־כּוּבּרא"¹² אינוֹ הוֹלם את בּני מחוֹז מַנוּפיה, שהוּא מחוֹז חקלאי טהוֹר. גם קיימים הבדלים לא קטנים בּין איזוֹר חקלאי אחד למשנהוּ. אוּלם לפי ההגיוֹן של שלטוֹנוֹת החינוּך התכנית אחידה לכל ארץ מצרים.

משעיינתי בּתכנית בּית־הספר של חוֹבה בּכּפר המיוּסד על אוֹתוֹ הגיוֹן, הריני מוֹדה ומתוַדה, שסלחתי לפּלחים את איבתם לבית־הספר הזה והתרחקוּתם ממנוּ. חינוּך זה אינוֹ נוֹשׂא פּרי. ולא עוֹד אלא שתוֹצאוֹתיו שליליוֹת. בּשנה השלישית לכניסת הילד לבית־הספר מלמדים את הנוֹשׂא “מצרים האוּמה התרבוּתית העתיקה בּיוֹתר”. כּל מוֹרה רשאי להרבּיצוֹ לפי הצוּרה והכּמוּת שנראוֹת בּעיניו. בּשעת בּיקוּר בּבית־ספר אחד הראה המוֹרה למבקר מחקר ארוֹך, עשׂרה עמוּדים של מכוֹנת־כּתיבה, על הנוֹשׂא: “אלכּסנדר הגדוֹל וגבוּרתוֹ”. אוֹתוֹ מוֹרה סיפּר בּגאוה ויהירוּת, כּי מחקר זה הכין בּשביל תלמידיו על מנת שיעתיקוּהוּ וילמדוּהוּ על־פּה. כּמה כוֹבד וטמטוּם לילד בּן שמוֹנה ללמוֹד על־פּה עשׂרה עמוּדים על אלכּסנדר מוּקדוֹן! כּמה יש כּאן ממיתת החיבּה ללימוּדים! אילוּ היוּ שלטוֹנוֹת החינוּך מסַפּקים לבתי־הספר ספרים מתאימים, לא היינוּ נתקלים בּהוֹפעוֹת משוּנוֹת כּאלוּ.

ונשאלת שאלה פשוּטה: מה היה מזיק לפּלח אילוּ היוּ פּוֹטרים אוֹתוֹ מלימוּד תוֹלדוֹת העוֹתוֹמנים, גבוּרת הסוּלטנים ותפארתם של צלאח־אִד־דין וּמעיז־לדין אללה¹³? האם יהיה חקלאי גרוּע אם לא ילמד את כּל המוּנחים של חלקי הירח? גם בּמקצוֹע החשבּוֹן קשה להבין מה קשר בּין החוֹמר הנלמד וּבין חייו היוֹמיוֹמיים, שמלמדים אוֹתוֹ פּרטים וּפרטי־פּרטים על מטבּעוֹת־חוּץ וערכּם, המבלבּלים עליו את עוֹלמוֹ וּמעוֹררים בּוֹ אשליוֹת להיוֹת נספּח אל אחת ממשלחוֹת התלמידים, ששוֹלחת הממשלה על חשבּוֹנה לצרפת, אנגליה ואמריקה.

וכמה מצַער לראוֹת כּיצד מלמדים בּבית־הספר את תוֹרת הבּריאוּת וּשמירתה. תחת ללַמד את הילד לשמוֹר על נקיוֹן גוּפוֹ וּבגדוֹ, מלמדים אוֹתוֹ דברים “עיוּניים”, כּגוֹן: לשם מה נחוּץ לנוּ הבּגד אוֹ אברים שוֹנים. אילוּ היוּ מלמדים את הילד את החמרים המזינים והזוֹלים שכּדאי לאכלם, מדריכים אוֹתוֹ לשטוֹף את הפּרי והירק לפני האכילה; אילוּ הוּדגש הצוֹרך בּאִורוּר המעוֹן וכדוֹמה, הרי היוּ הדברים מוֹעילים פּי כּמה מהלימוּדים על קנה וּושט, וכדוֹמה. מה תוֹעלת, למשל, בּלימוּד שמלמדים את הילד הכּפרי, כּי הג’מוּס הוּא חיה הוֹלכת על ארבּע וגוּפה מכוּסה עוֹר שחוֹר, יש לה ראש גדוֹל ועינים ואזנים, אף וּפֶה וּבוֹ שינים וּמלתעוֹת, גוּפה גדוֹל וּזנבה ארוֹך וכדוֹמה; או כּשמלמדים אוֹתוֹ, שהסוּס הוּא מהוֹלכי ארבּע וּמשתמשים בּוֹ לרכיבה וּלהסעת משׂאוֹת וּלמלחמה, צבעוֹ כּך וכך, אבריו כּך וכך.

זוֹהי תכנית־הלימוּדים בּמשך חמש השנים של ישיבת הילד הכּפרי בּבית־הספר. מתקבּל על הדעת, שענין הבּהמה והחיה והעוֹף והטיפּוּל בּהם אפשר להוֹרוֹת אחרת וּבצוּרה הוֹלמת וקוֹלעת, שהילד לכשיגדל יוּכל להפיק את התוֹעלת הרצוּיה. מוּבן שיש ללמד הלכה למעשׂה גידוּל העוֹף, תוֹלעת־המשי והדבוֹרה ויתר ענפי החקלאות, וּבטוּחתני, כי ההוֹראה המעשׂית נקלטת יוֹתר מלימוּד מעשׂה מוּכני על־פּה, ויהיה החוֹמר נבחר שבּנבחר.

בּית־הספר הכּפרי מטרתוֹ להעמיד אכּרים תרבּוּתיים והדרך היא חיזוּק הקשר בּין הילדים לשׂדה ולכּפר, הכשרה יפה לחקלאוּת החדישה והעלאת הלך־מחשבתם ותפיסת־עוֹלמם של התלמידים על ידי שיפוּר תנאי בּית ההוֹרים והדרכתם בּדרכי הניצוּל החקלאי. ואילוּ בּית־הספר של היוֹם מַמאיס על תלמידיו את החקלאוּת וּכאילוּ משדלם לברוֹח מן הכּפר החשוּך והנידח. את שיטת הדצנטרליזציה בּחינוּך אפשר ללמוֹד מארצוֹת־הבּרית וממדינוֹת תרבּוּתיוֹת אחרוֹת המעמידוֹת את החינוּך על צרכי הילד בחייו העתידים ועל נטיוֹתיו למקצוֹע זה אוֹ אחר הטבוּעוֹת בּוֹ. את הנערה הכּפרית צריך ללמד את המקצוֹעוֹת המיוּחדים למשק הבּית, פיתוּח התעשׂיה הבּיתית והטיפוּל בּתינוֹק. לימוּד אחרוֹן זה יש להדגים על ידי סיוּרים בּמרפאה הקרוֹבה לכּפר, הטלת חוֹבה על התלמידוֹת הגדוֹלוֹת לטפּל בּתלמידוֹת הקטנוֹת, בּיקוּר בּבתי־הכּפר וּמתן הוֹראוֹת וכדוֹמה. בּיחוּד יש להרבּוֹת בּלימוּד הלכה למעשׂה של ההיגיינה, שהזנחתה עוֹשׂה שַמוֹת בּרבבוֹת רבבוֹת של המוֹני העם היוֹשבים בּכּפר. אוּלם לימוּד היגיינה אינוֹ אוֹמר, שהתלמיד בּבית־הספר זוֹכה לציוּן מעוּלה בּתוֹרת הבּריאוּת כּשהוּא טוֹחן את הכּללים והסעיפים וּבה בּשעה ידיו מלוּכלכוֹת בּתכלית הלכלוּך, בּגדיו צוֹאים וּנחיל זבוּבים מתעוֹפף מסביבוֹ…

דרך אגב, בּכל עם תרבוּתי, בּיחוּד עם הקם לִתחיה, ממלא המוֹרה תפקיד חשוּב בּין המוֹני הכּפר, להשׂכּילם וּלהדריכם וּלהכניס תוֹכן לחגי הטבע, כּגוֹן חג הכּרם בּצרפת, חג התפּוּח בּקליפוֹרניה, חגי קציר וּנטיעת אילנוֹת אצל עמים קרוֹבים וּרחוֹקים. אף בּמצרים יכוֹל המוֹרה המשׂכיל האוֹהב את עמוֹ, את חוּט השדרה שלוֹ, את העם היוֹשב בּכּפרים, להכניס תוֹכן לחגים הישנים, ליצוֹר חגים חדשים, כּגוֹן חג אסיף הכּוּתנה, אסיף האוֹרז וכדוֹמה. חגים אלה אפשר לנצלם להטפה לחיי נקיוֹן ותרבּוּת בצוּרוּת שוֹנוֹת על ידי הרצאוֹת פּוֹפּוּלריוֹת, הצגת מחזוֹת מוֹשכים, שתכנם הוֹלם לרוּחוֹ של הכּפרי הפּשוּט.

כּל המתבּוֹנן בּעין פּקוּחה אל בּתי־הספר החקלאיים בּמצרים יראה, שכּל תכניתם ואוֹפן לימוּדם אינם עשׂוּיים כּדי לחבּב את החקלאוּת על לוֹמדיה, אלא לגדל משׂכּילים מהסוּג הידוּע, הדוֹפקים על דלתוֹת משׂרדי הממשלה וחוּגי בּעלי־האחוּזה, להיספח למשׂרה ולפקידוּת ולא כּדי לשוּב לבתי הוֹריהם וּמשפּחוֹתיהם בּכּפרים וּלהוֹעיל להגבּרת הפּריוֹן של אדמת המשפּחה.

 

פּוֹעלי החקלאוּת וּמעמד החקלאים הזעירים    🔗

ניַחד את הדיבּוּר על ציבּוּר הפּוֹעלים החקלאיים שאין להם מקרקעים. הללוּ מספּרם כּחמישה מיליוֹנים נפש. אחריהם בּא החקלאי הזעיר, שיש לוֹ פּחוֹת מפֶדאן אחד. מעמד זה מספרוֹ 1,618,499 נפש. אחריהם בּאים 559,518, שכּל אחד מהם יש לוֹ בּממוּצע שנים וחצי דוּנמים.

מעמד פּוֹעלי החקלאוּת נתוּן בּתנאי מסכּנוּת חמרית שמוֹרידים אֹותם פּשוּט לדרגת בּהמת־עבוֹדה. פּוֹעל זה המחוּסר כּל רכוּש – שׂכרוֹ מגיע עד כּדי שלוֹש לירוֹת לשנה. בּסכוּם פּעוּט זה הוּא מפרנס משפּחה שלמה. כּיצד – האלוֹהים יוֹדע! הוה אוֹמר, המוֹן עצוּם זה של עוֹבדי־אדמה אין לוֹ כּמעט בּמה לכלכּל את נפשוֹ. בּוֹ בּזמן אנוּ מוֹצאים כּ־12,000 נפש מבּין התוֹשבים, שבּרשוּתם כּחצי שטח מקרקע העם, שתשעים למאה מבּניו חיים על החקלאוּת בּמישרים או בּעקיפים.

החקלאים הזעירים עוֹבדים אדמתם ומעבידים את בּני־בּיתם ובהמתם, כּדי להכניס מחצית הכנסתם לאוֹצר המדינה. ואם לקה היבוּל בּפגעים התלוּיים בּטבע, אין הממשלה פוֹטרתם ממס הקרקע, אלא משלחת בּהם את גוֹביה המוֹציאים בּלעם מפּיהם, כּדי למלא את אוֹצר המדינה החקלאית, וּמוֹציאה 40 אחוּז מהכנסוֹתיה על משׂכּוֹרת לפקידיה. כּל זה נעשׂה בדוֹרנוּ. נעיר, כּי לפני מאה שנה (1833) פּטר מוּחמד עלי את החקלאים ממס הקרקע בּשנוֹת בּצוֹרת. נוּסח הפּקוּדה ידוּע לכל מעיין בּספר.

תארוּ לכם פּלח בּעל פדאן אחד קרקע (וכאלה הם שני מיליוֹנים בּמצרים), שהוּא וכל בּני־בּיתו עוֹבדים כּל השנה. פדאן זה נוֹתן יבוּל של שלוֹשה קנטאר וּמחצה כּוּתנה, מידת היבוּל בּמקוֹם הפּוֹרה בּיוֹתר בּמצרים, וכמוּת מספּוֹא, מאכל לבהמה. את הכּוּתנה הוּא מוֹכר בּתשע לירוֹת, מחיר יפה מאד. שלוֹש לירוֹת הוּא משלם מחיר הזרע והזבל, לירה אחת שׂכר מלחמה בּתוֹלעת־הכּוּתנה והוֹצאוֹת ההשקאה וכוּ'. נשתיירוּ בּידוֹ חמש לירוֹת, שמהן הוּא מוֹציא שתים על מסי קרקע וּשאר מסי ממשלה; יוֹצא, שנשתייר בּידוֹ רוַח נקי שלוֹש לירוֹת שׂכר־עבוֹדה לוֹ וּלבניו, שׂכר שהממשלה רוֹאה אוֹתוֹ יפה וּמקוּבּל, בּה בּשעה שהיא משלמת חמישים לירה לחוֹדש לפּקיד, שׂכר כּמה שעוֹת עבוֹדה לשוּלחן־הכּתיבה בּמשׂרד!

נאמר, שהחקלאי יכוֹל לעמוֹד בּרעב, שהוּא מנת חלקוֹ, אילוּ היוּ שאר גוֹרמי חייו מניחים את הדעת. אוּלם הפּלח שוֹתה, כּאמוּר, מים עכוּרים וּדלוּחים ומחלוֹת קשוֹת מוֹציאוֹת אוֹתוֹ מן העוֹלם; מחלוֹת הבּאוֹת מחמת תזוּנה פּחוּתה וּבחלקן – מחמת המים הרעים, והממשלה עסוּקה בּמאוֹרעוֹת מדיניים.

מה אוֹמר דין־וחשבּוֹן רפוּאי אחד על מחלת השחפת בּמצרים? אין נקי משחפת. עשרים אלף מתים כּל שנה בּמצרים בּמחלה זוֹ ורוּבּם כּפריים. פּי עשֹרה ממספר זה הם הנגוּעים בּמחלה זוֹ מתוֹשבי הכּפר.

על מחלוֹת הבּילהארציה והאִינקלוֹסטמה אוֹמר דין־וחשבּוֹן זה: “התחלוּאה בּמחלוֹת אֵלוּ היא בּעליה מַתמדת, בּיחוּד בּשנים האחרוֹנוֹת. שהגיעה בּמצרים העליוֹנה למעלה מ־80%”.

לפי ההערכה הרשמית של מחלקת הבריאוּת הגיע מספּר חוֹלי המלריה ל־65% וּבאחדים מכּפרי הצפוֹן ל־90%¹⁴. והרי מספרים מחכּימים: מספּר הפּוֹנים לבתי־החוֹלים מבּין נפגעי הבּילהארציה והאינקלוֹסטמה הגיע ל־759,735 בּשנת 1935, כּלוֹמר עליה בּ־14% לגבּי השנה שקדמה לה. בּחלק מהכּפרים הגיע מספּר הנפגעים ל־95%. מספּר חוֹלי גרענת בּין הכּפריים שפּנוּ לבתי־החוֹלים הגיע ל־1,034,988 בּשנת 1935 – תוֹספת 11% על השנה שקדמה לה. מספּר העיורים בּמצרים, ארץ העיורים, היה אוֹתה שנה 6%¹⁵.

אין לשכּוֹח, שהמספּרים הללוּ אינם ממַצים את כּל החוֹלים. מוּעטים שבּמוּעטים יכוֹלים ורוֹצים להקריב את פּרנסתם לשם ריפּוּי. רוּבּם של הכּפריים אינוֹ עוֹזב את הכּפר ותהיה מחלתוֹ מה שתהיה. כי מי ירצה לנוּס מהמחלה אל הרעב?

בּתנאים כּאלה מתענה הפּלח בּכל מיני תלאוֹת, כּדי לשמוֹר על הקרקע מסחפוֹן ואת הזרעים – מחוֹרב וּמרמשׂים מזיקים. הוּא שוֹמר אדמה לא שלוֹ ושׂוֹרף את עצמוֹ ואת גניו, כּדי למסוֹר את עשרה החקלאי של מצרים לאחרים, למען יתענגוּ על רוֹב דשן בּעלי־האחוּזוֹת העשירים, קבוּצה קטנה וּזעוּמה של מצרים מבּחינה מספּרית. האם שוֹנים הם חיי הפּלח המצרי היוֹם מחיי אבי־אבי־אביו לפני אלפי שנים בּימי מלכי פּרעה? נפתח ספר היסטוֹריה על מצרם העתיקה ונקרא על חיי עוֹבד האדמה: “(הפּלחים חיוּ) חיים ירוּדים בּבקתוֹת רעוּעוֹת יחד עם בּהמתם. רהיטי מעוֹנוֹתיהם מעטים היוּ ולא עברוּ את גבוּל ההכרחי בּיוֹתר. הם היוּ רחוֹקים ממהלך החיים הציבּוּריים והמדיניים, כּל מעינם היה בּנילוּס וּבמימיו המַפרים. בּעניני הממשלה, בּהשתלשלוּיוֹת המדיניוֹת וּבהעברת המלוּכה משוּשלת אחת לחברתה לא היה להם כּל ענין”¹⁶.

לא הוּבא מראה־מקוֹם זה אלא כּדי לוֹמר לאלה המצדיקים את המצב ואוֹמרים, כי הפּלח המצרי קרוּץ מחוֹמר אחר משקוֹרצנוּ אנוּ, שאר תוֹשבי המדינה: אסוֹנוֹ של עוֹבד־האדמה המצרי הוּא שנוֹלד בארץ שאין אדם מתעוֹרר לחוּמלה על מדוּכּאים ועשוּקים; ארץ שתוֹשביה מסיחים דעתם מהפּלח. הרי עד לפני זמן קרוֹב מאד לא נשמע קוֹל אחד, שיעוֹרר את הציבּוּר על הפּלח הנמק בּמחשכּי הדחק, המחלוֹת ושפל המדרגה דוֹרוֹת על דוֹרוֹת, עד שנעשׂוּ לוֹ “טבע שני”. כּבה בּלבּוֹ זיק של קנאה לכבוֹדוֹ, אם גם יעוּנה אוֹ יוּשפּל. והפּקידים וּמעמד העשירים והמשׂכּילים מפתחים בּוֹ את תכוּנוֹת הכּניעה והשפלוּת, מוֹרשת דוֹרוֹת השעבּוּד. התנאים ההיסטוֹריים בּאלפי שנים הם שעיצבוּ את דמוּתוֹ של הפּלח ועשׂוּהוּ מה שהוּא בּהוֹוה.

מה שחרוּר וּמה ערכּוֹ אם גם אחרי החוֹזה¹⁷ וּביטוּל הקפּיטוּלציוֹת הרוֹב המכריע של העם משוּעבּד למשוּחררים מבני עמוֹ. עלינוּ להתחיל את פּעוּלת תחייתנוּ מן הישוּב הכּפרי וּלהרים את הפּלח מאשפּוֹת הדלוּת והשפלוּת. נוֹציאהוּ ממחשכּים אל האוֹר ויהי אוֹר לכל מצרים.

אִבּנַת אש־שאטי (בנת א־שאטי)