בבית־הכנסת רבן יוחנן בן זכאי בעיר העתיקה בירושלים היו מונחים על אחת הבליטות מהקיר המזרחי ליד ארון הקודש, שופר וכד־שמן. המסורת מספרת שהשופר והכד נשארו כשריד מכלי בית המקדש. איש לא העז געת בם. שמועה אמרה שכל שיעז לנגוע בשופר ובכד לא יוציא שנתו. כל המתפללים הביטו בחרדת־קודש לשופר ולכד כשרידי מחמדי בית המקדש. וכשהגיע המועד לסיוד בית־הכנסת, היו הגבאים הולכים למקוה, טובלים במים, מתקדשים ומטהרים, ורק אחר כך, בדחילו ורחימו, בידים נקיות וטהורות, מזיזים את השופר והכד, שיוכל הסייד לסייד את המקום. עד שהסייד גומר מלאכת הסיוד, היו הגבאים אומרים פרקי־תהלים וביחוד הפרק “שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'”, וחזרו כמה וכמה פעמים על הפסוק “אם עוונות תשמור יה, ה', מי יעמוד”. כשסיים הסייד לסייד, החזירו הגבאים את השופר והכד למקומם, והרבו להתפלל על נפשם לה' שיאריך ימיהם ושנותיהם, כי רק מתוך הכרח, למען יפוי היכל הקודש, בבחינת “זה ה' אלי ואנוהו” העזו לגעת בשופר ובכד.
בית־הכנסת רבן יוחנן בן זכאי, שלפי המסורת נבנה בתקופת הרומאים ורבן יוחנן התפלל בו, היה הומה תמיד מרוב מתפללים. כל הנכנס בתוכו היה מתבשם מיראת־הכבוד ומתעלה מקדושת המקום. ארון־הקודש, הבימה והמנורות הרבות היו עשויים מלאכת מחשבת. הילדים היו שומעים מפי אבותיהם על השופר והכד, את האגדות השובות־לב שנתרקמו במשך דורות עליהם. בין הבאים לבית־הכנסת היתה ילדה שחומת עור ויפת־עינים. השופר והכד קסמו לה יותר מכל. בלילה היתה חולמת עליהם. אביה סיפר לה, שלפני בוא המשיח יבוא אליהו הנביא ויתקע בו תקיעה גדולה ויבשר על הגאולה השלמה. ויש שהיתה רואה בחלומה ישיש בעל הדרת־פנים, זקן לבן יורד לו על מידותיו, הצועד בצעדים קצובים לבית־הכנסת רבן יוחנן בן זכאי. לבה הלם בחזקה. עוד מעט יקח אליהו הנביא את השופר ויתקע תקיעה גדולה, והיא תשמע במו אזניה. נפש הילדה נקשרה לשופר ולכד, ובכל עת פנאי, בבואה לבית־הכנסת, העיפה מבט בשופר ובכד והזינה בהם עיניה.
שם הילדה היה רבקה חסין, אלא שהוריה קראו לה רוביקה. אהבה רוביקה את העיר העתיקה, כל סלע מרחובותיה המסולעים היה יקר לה. יש שהיתה הולכת אל הכותל המערבי וניצבת על ידו, מהרהרת בימים הקדומים של העם, בימי הזוהר כשבית־המקדש היה קיים, והחלטה גמלה בלבה, לכשתגדל, תצטרף אל אחיה המגינים על העיר העתיקה, עמה קשרה קשר עד, לא ינתק.
עברו שנים ורוביקה גדלה ותהי לעלמה. ומאושרת היתה, כשקיבלוה לחברה ב"הגנה".
הגיעו ובאו ימים קשים לעיר העתיקה. הלגיון הערבי שם עליה מצור. לארץ ישראל פלשו צבאות שבע מדינות ערב והחלה מלחמת השחרור. תושביה היהודים של העיר העתיקה היו במצור ובמצוקה, רבו הקרבנות היקרים שלנו. קומץ אנשי־ההגנה העברים מול לגיון ערבי צמא־דמים עמד בעקשנות בקרב נואש. רוביקה העלמה מילאה תפקיד נכבד. עליה היה לספק נשק לאחינו המגינים. היהודים התבצרו בבתי־הכנסת. אחת העמדות החשובות היתה בבית־הכנסת רבן יוחנן בן זכאי. הלכה רוביקה כשמתחת לבגדיה רימוני־יד, לתתם למגינים העברים שבבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי. כשניגשה רוביקה לפתח בית־הכנסת הזדעזעה. פורעים ערבים עמדו ליד ארון־הקודש כשגבם אל רוביקה. הם הוציאו את ספרי התורה וגזרום לגזרים. רוביקה ראתה לפתע את השופר וכד השמן על הרצפה מושלכים ליד הפתח. נתכווץ בה לבה, התכופפה, טבלה ידיה בשמן ומשחה פניה ושערותיה. וראה זה פלא, היא לבשה הוד גבורה. פניה היו להבים. מבלי לחשוב הרבה, הוציאה רימון־יד אחר רימון־יד וזרקה על הערבים. הרימונים התפוצצו והערבים התרסקו והועפו אל על. דם הטמאים הציף את הקירות ורצפת בית־הכנסת. רוביקה עזבה את המקום לאחר שהפילה חללים רבים, וחזרה אל אחיה המגינים העברים. הערבים שפגשה בדרך לא נגעו בה לרעה, כי מראה־פניה היה כפני ערביה. כך נקמה רוביקה נקמתה בפורעים הערבים שחיללו את הקודש, קרעו ספרי תורה, שברו כד שמן וזרקו את השופר.
רוביקה עזבה את העיר העתיקה עם כל היהודים שיצאוה. היא גאה עד היום על הנקמה שנקמה בפורעים הערבים, אך צער ממלא את לבה על שלא לקחה עמה את השופר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות