בחורשה הקטנה שעל הגבעה, באחת ממושבות השומרון, עמד בית לבן בן שתי קומות, בו נמצא בית החולים למהגרים מיפו ותל־אביב. הימים ימי מלחמת העולם הראשונה. השלטון התורכי שעמד בפני התמוטטות, גירש את יהודי יפו ותל־אביב לפנים הארץ. מאין דירות במידה מספיקה למהגרים, הם שוכנו במרתפי היקב. הצפיפות גרמה להתפשטות מחלת טיפוס הבהרות. יום יום מתו אנשים, נשים וילדים, ולא עבר יום בלי לוויות.
בראש בית החולים עמד רופא ידוע ואדם בעל לב טוב, שהקדיש עצמו להצלת החולים מצפורני המוות. הוא עשה ימים כלילות, לא נתן תנומה לעפעפיו, היה שוכב בבגדיו על הספה שבמשרד בית החולים, מתנמנם מעט ומוכן תמיד לכל קריאה. הוא לא עזב את בית החולים אפילו לשעה קלה.
מספר המיטות בבית־החולים היה מועט והחולים מרובים. באין ברירה, היו מורידים את החולים שאפסה כל תקוה להצלתם בעודם בחיים לקומת המרתף, לחדר שעל יד חדר־המתים, ובמקומם הובאו חולים חדשים. לא אחת קרה, שמבין חולים אלה, היו שהבריאו והועלו שוב לקומה העליונה. עין האחות הראשית היתה פקוחה גם על החולים שהורידום למרתף. במשך היום היתה עולה ויורדת מקומה לקומה, ובהיווכחה שהחולה ששכב במרתף עבר את המשבר ויצא מכלל סכנה, לא היה גבול לשמחתה.
לבית־חולים זה הובאו כשבועיים לפני ראש־השנה, יהודי זקן בעל הדרת־פנים, שנתגלגל מירושלים למושבה ונער כחוש וצנום. מיטת הזקן עמדה ליד מיטת הנער והזקן והנער התיידדו ביניהם. כשעברו הימים בהם שכבו בחום גבוה, והרופא התיר להם לרדת ממיטותיהם, היו השניים יושבים יחדיו בגזוזטרה הגדולה של בית־החולים, ממנה אפשר היה לראות את הים בכל הדרו.
היה בין הדמדומים. הזקן והנער ישבו ושוחחו ביניהם. לפתע ירדה עצבות על השניים. הזקן נאנח אנחה עמוקה שוברת לב.
– היודע אתה – פנה אל הנער – בעוד ימים אחדים ראש־השנה ועלינו יהיה להשאר ביום־הדין בבית־החולים. הה, כמה מאושר הייתי לחזור אל ביתי לירושלים ולהתפלל בימים־הנוראים בבית־הכנסת בו התפללתי כל השנים, ולהיות יחד עם אשתי וילדי.
הנער הוריד את ראשו ובעיניו נקוו דמעות.
– אתה – הוא אמר אל הזקן – לך יש בית, בני משפחה, ואני? לאן אני אלך לאחר שאעזוב את בית־החולים? הן יחידי נשארתי, בודד וגלמוד מאדם.
– ואיפה הוריך? – שאל הזקן.
– הורי – השיב הנער – כבר אינם בחיים. כשגורשנו מיפו לכפר־סבא, באחד הלילות, יצא אבי מפתח חדרנו, ששימש קודם אורווה לסוסים, כשפנס קטן דלוק בידו. אותו רגע עבר אווירון אנגלי, הטיל פצצה שהרגה את אבי במקום. ואמי מתה במגפת טיפוס הבהרות בבית־חולים זה יומיים לפני שהובאתי לכאן. ועוד הספקתי ללוותה לבית עולמה ולומר קדיש על קברה. בן יחיד הייתי להם.
הנער נשתתק, ניגש אל מעקה הגזוזטרה והביט אל האפקים הרחוקים. לפתע תפס ראשו בשתי ידיו ומירר בבכי חרישי, כששפתיו ממללות: “לאן אלך, אי אמצא קורת גג לראשי. אבי ואמי היקרים, אייכם?”
בעודו בוכה, הרגיש בידו האבהית והמלטפת של הזקן.
– אל תבכה, נערי – אמר כשהוא מלטף את ראש הנער – לא אשאירך בודד וגלמוד, כשאצא מבית החולים אקחך עמי לירושלים ותהיה בבית היתומים שאני מייסדו ומנהלו. אנוכי אדאג לכל מחסורך. ועתה התאושש והיה בן־חיל.
הנער תפס את ידו של הזקן ונשקה, לאות תודה והוקרה לאיש שאומר להיטיב עמו.
למחרת ישבו כדרכם בגזוזטרה.
– היודע אתה – אמר הזקן – בימים הנוראים הייתי עובר לפני התיבה בבית הכנסת שלי בירושלים, כשמקהלת נערים מלווה תפילתי, ועתה? צר לי להשאר פה.
– ואני – השיב הנער – הייתי עוזר ליד אבי בעברו לפני התיבה בימים הנוראים. כמה נעימה וחמימה היתה תפילת אבי. הוא לימדני לשיר את רוב פרקי התפילה.
– אנא – הפציר הזקן בנער – אם כן, השמיעני מזמירותיך…
הנער שהיה חלוש לאחר מחלתו הקשיב ולא יכול היה לסרב לזקן, והוא שר לפניו ברגש רב מ"ונתנה תוקף" עד “בראש השנה יכתבון וביום צום כפור יחתמון”. הזקן הקשיב קשב רב לזמרת הנער וכשהוא סיים, עמד ונשק על מצחו, כשהוא קורא בשמחת־התפעלות:
– הלא מיטיב אתה לשיר, וקולך ערב מאד, נחמד ונעים. אם ירצה השם בשנה הבאה תהיה עוזרי.
הנער התאושש, חיתה עליו רוחו. הוא שר פרקי תפילה נוספים והזקן התמוגג מרוב נחת.
הגיעו ימי ראש־השנה ודאגה חדשה הדאיגה את הזקן, איך ישמע תקיעת שופר, מי יבוא ויתקע בבית־החולים. הוא התעניין ונודע לו שהשמש של בית־הכנסת הגדול במושבה נוהג לבוא לבית־החולים ולתקוע בשופר. נרגע הזקן ושם מבטחו בשמש. ברם, ביום ראש־השנה חיכו לשווא לשמש. הוא חלה ונפל למשכב. הצטער הזקן צער רב. קשה היה לו להשלים עם העובדה שלא ישמע תקיעת השופר. הנער שראה בצער הזקן, אמר לו:
– אני אתקע בשופר. ישלחו שליח לבית השמש ויביאו לכאן את השופר, אני אתקע.
השליח נשלח והשופר הובא. עמד הזקן וקרא באזני הנער: “תקיעה, שברים־תרועה, תקיעה”. והנער תוקע והתקיעות יצאו מפיו להפליא. למחרת היום חזר הנער על התקיעות כבקי ורגיל ולשמחת הזקן לא היה גבול. הוא לחץ את הנער אל לבו ואמר לו:
– נערי הטוב, כאחד מילדי תהיה, אהיה לך לאב, כי יקרת בעיני.
נרגש עמד הנער ובעיניו שוב נקוו דמעות, אך הפעם לא היו אלה דמעות עצב, כי אם דמעות גיל.
כשיצא הזקן מבית החולים קיים את הבטחתו ולקח עמו את הנער על מנת לדאוג לקיומו ולחינוכו. וכל השומע על הדבר, אמר שזכות תקיעת שופר עמדה לו לנער.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות