כשציווה השלטון התורכי לתפוס תושבי־הארץ לעבודת “סוכרה” (עבודות־כפיה), נתפסו גם יהודים. ציידי השלטון יצאו לרחובות, וכל מי שנקלע בדרכם נתפס, ובהצלפת שוטים הובאו הנתפסים אל ה"קישלה" ביפו ומשם נשלחו למקומות שונים בארץ לעבודות קשות ומפרכות, שהיו דרושות לשלטון. רע ומר היה גורלם של אלה, מזון לא ניתן להם פרט לפת קיבר וכמה זיתים. עובדי ה"סוכרה" לא קיבלו אוכל מבושל ובהיותם בשממות־חולות, לא יכלו להתרחץ, והלכלוך והזוהמה גברו מיום ליום. בתנאים בלתי היגייניים אלה חלו רבים במחלת הטיפוס, ומהם מצאו מותם בישימון.

בימים ההם נתפסו יהודים תימנים והובאו לסביבות העיר הערבית ג’נין לזיפות כביש שהיה דרוש לצבא התורכי. ליד הכביש הוקמו אהלים ובתוכם שוכנו היהודים הללו. היה זה מחזה נוגע ללב לראות יהודים תימנים, כחושים וצנומים, בעלי זקן ופיאות, עובדים בעבודות קשות ומפרכות כשה"זאבטים" (הקצינים התורכים) מצליפים על גבותיהם מפעם בפעם, כשאחד מעובדי־הכפיה קורא ברגש “מחה תמחה” וחבריו עונים לעומתו “זכר עמלק”. האחד הזה היה סעדיה מארי, תלמיד־חכם שהיה בעל אמונה גדול באלקים, שלא ידע רפיון־רוח והיה מלהיב את חבריו, מחזק את רוחם בדברי תורה ומשפיע עליהם להתגבר על כל הצרות שמצאו. כששמע ה"זאבט" הגדול, הממונה על קבוצת העובדים, את סעדיה מאי קורא “מחה תמחה” וחבריו עונים לעומתו “זכר עמלק”, ניגש ה"זאבט" לסעדיה וביקשו שיסביר לו פירוש המלים. סעדיה לא נבוך וענה לו, שזהו שיר עתיק של עם ישראל שבו מובעת האמונה שהאלקים יביא שלום לכל המאמינים בו. ומאז היו ה"זאבטים" מוחאים כף לשמע השיר. סעדיה מארי זה הפך מנהיג הקבוצה, הוא דאג לתפילה בציבור בהשכמת הבוקר ולתפילת מנחה ומעריב תוך כדי עבודה. בידעו את כל ספר התהלים בעל־פה, היה אומר פסוק פסוק וחבריו מחזיקים אחריו. וכך עודד את רוח חבריו לבל יתמוטטו עצביהם.

ימי אלול התקרבו לקצם, ודאגתו של סעדיה מארי היתה רבה. מה יהא על תקיעת שופר? כל הנסיונות שנעשו להשתדל אצל השלטון התורכי לשחרר יהודים אלה לימים הנוראים היו לשווא. השלטון התעקש: שעת מלחמה, האויב בשערי־הארץ ואי אפשר לשחרר איש מעובדי הכפיה. לבסוף הסכים השלטון לשחררם מעבודתם, לשני ימי ראש השנה.

בליל ראש השנה עמדו ארבעים יהודים מתימן והתפללו בשברון־לב, כשעיניהם זולגות דמעות. הם עמדו לפני קונם בבגדי העבודה הבלויים והמזופתים, כשידיהם ופניהם מלוכלכות מהזפת השחורה. מחזורים לא היו, פרט למחזור אחד שהיה בידי סעדיה מארי. עמדה קבוצת היהודים בין האהלים ברחבה, וסעדיה קורא את התפילות כשחבריו ממללים אחריו. לאחר התפילה התיישבו על הארץ ואכלו את פת הקיבר והזיתים. סעדיה הרגיש בדכאון שתקף את חבריו. בוודאי הם מהרהרים עתה על משפחותיהם ועל בית הכנסת שהורחקו מהם ביד רשעים. ומעת לעת אנחה היתה מתפרצת מהלבבות. ואז נתעורר סעדיה והשמיע ל"עדתו" דברי מוסר, תשובה והתעוררות שירדו על צחיח לבם כסם־חיים.

כל אותו לילה הרהר סעדיה הרהוריו הבלתי פוסקים: מה יהיה על תקיעת שופר? עם בוקר הרהיב עוז בנפשו וניגש אל ה"זאבט" הגדול והסביר לו את מהותו של יום־הדין ומצוות תקיעת שופר. ה"זאבט" הקשיב, הרהר קצת ולבסוף אמר לסעדיה: “אני מבין לרוחך, הייתי רוצה לשאת פניך ולהרשות לך לתקוע בשופר, אך הלא תבין שאנו נמצאים עתה בעיצומה של המלחמה, ואם תתקע בשופר, ייחשב הדבר כאילו נתת סימנים לאויב ותתחייב למלכות. יראו אותך כמורד, ואתה עלול לעלות על עמוד התליה”. נסתתמו טענותיו של סעדיה.

ברם סעדיה לא השלים בלבו עם המחשבה שהוא וחבריו לא ישמעו תקיעת שופר. הוא נזכר שיש ברשותו בקבוק אראק (יין שרף) ובקבוק קוניאק.

כתום תפילת שחרית הסביר לחבריו את אשר הוא עומד לעשות, וכולם קראו לעומתו: “ישמרך ה'”! הוא הלך אל ה"זאבט" הגדול והזמינהו לבוא ולשתות עמו “לחיים” לכבוד חג היהודים. ה"זאבט" נענה. הביא סעדיה את שני הבקבוקים ועיני ה"זאבט" אורו. הוא נעשה רך וגמיש וגילגל בלשונו טובות על היהודים. סעדיה מארי מזג לו כוסית אחר כוסית ולעצמו רק כוסית אחת. הכוסיות הורמו וכל הנוכחים ברכו את ה"זאבט" ואיחלו נצחון לשלטון על אויביו. ה"זאבט" הפליג בשתיה עד שהתפרקד על הארץ ונרדם. היה ה"זאבט" נוחר נחירה עמוקה, כשסעדיה סותם אזניו בצמר גפן. לאחר מכן קפץ סעדיה ותפס השופר וברך את הברכה, והתחיל לתקוע עשר התקיעות הראשונות בחטיפה רבה, כאילו כפאו שד. התקיעות נתקעו והוא היה מאושר ופניו קרנו מרוב שמחת עשית המצוה. אך ההצלחה לא האירה פנים במלואה לסעדיה. כשתקע “תקיעה גדולה” פקח ה"זאבט" עיניו ויבן את הנעשה. הוא רתת כולו מכעס, ובשוט שבידו הצליף לסעדיה על פניו ללא רחם. וסעדיה קיבל באהבה את הצליפות ולא דיבר דבר. “עתה” – צעק ה"זאבט" הגדול כשהוא חורק בשיניו – “תלך אל עמוד התליה”. רק אז השיב סעדיה ל"זאבט" בקור־רוח: “אם זה יהיה רצון האלקים, אמות על קידוש שמו ושמירת מצוותיו”.

סעדיה נלקח והובא אל בית הכלא הצבאי בדמשק. הוא הועמד לדין בבית הדין הצבאי ויצא פסק־דינו: מוות על־ידי תליה. האשמה היתה – שהוא אותת לאויב וכי הוא מרגל ובוגד בשלטון.

ברם סעדיה מארי לא נתלה. הוא נשאר בחיים והוחזר אל חבריו לעבודה. החכם־באשי (הרב הראשי של יהודי סוריה) התייצב בפני ג’מל פאשה, והפציר בו שיחון את סעדיה מארי, שהוא אזרח נאמן לשלטון, ותקיעת שופר אינה איתות לאויב. דבריו השפיעו ושכנעו את ג’מל פאשה והגזרה בוטלה. וכשבא סעדיה חזרה למחנה־האהלים קיבלוהו חבריו בשמחה, חיבקוהו ונישקוהו וכלם אמרו: עמדה לו לסעדיה זכות מצוות תקיעת שופר שקיימה במסירות־נפש.