בימי המלחמה העולמית הראשונה גרשה הממשלה התורכית את תושבי תל־אביב ויפו לפנים הארץ. חלק מהמגורשים נשלחו לגליל וחלק למושבה כפר סבא. באין די בתים במושבה לקלוט את כל המגורשים, הקימו סוכות מענפי אקליפטוסים.
סוכות האקליפטוסים הוקמו גם עבור בית הספר. הן עמדו על הגבעה, בכניסה למושבה, ליד חורשת האקליפטוסים הגדולה. סוכה רחבה הוקמה במרכז המושבה לבית־הכנסת. היה זה בית־כנסת מיוחד. כולו – הגג, הקירות, ארון הקודש, הספסלים, הבימה – בנוי עצי אקליפטוס. את ספר התורה לא היו משאירים בבית־הכנסת, כי אם בבית איכר סמוך, ורק לפני התפילה, היו מביאים את הספר ומעמידים אותו בארון־הקודש. וכך התפללו ולמדו המהגרים בבית־כנסת זה.
עם התקרב הימים הנוראים, היו ראשי המהגרים מלאי דאגה. איך יתפללו בליל יום־כפור בבית־הכנסת הפתוח לכל עבר? בלילות אסור היה להעלות אור, כי אם יראה האויב את האור יוריד על המקום המואר מפצצותיו. וכך קרה במושבה, שבאחד הלילות יצא אדם מפתח סוכתו לאור פנס־כיס קטן, ומאווירון האויב שעבר מעל המקום, נזרקה פצצה שפגעה בו והרגתהו במקום. אעפ"י כן החליטו ראשי המהגרים, שעל אף כל התנאים הקשים והמצב המיוחד תערך התפילה כהלכה. הם מצאו בעל תפילה ירושלמי ידוע, הבטיחו לו את שכרו. הוא אסף אליו מילדי המהגרים וסידר מקהלה.
הגיע ערב יום־כפור. בתפילת הבוקר הודיעו ראשי המהגרים, שמכיוון ואסור להדליק אור בלילות ובכדי שיוכלו להתפלל בליל יום־כפור, מתבקשים המתפללים להקדים באכילת הסעודה המפסקת, ולבוא לתפילה מבעוד יום, למען יוכל החזן להתפלל מתוך המחזור. וכך היה. קהל המתפללים התאסף לבית־הכנסת בעוד השמש בקצה השמים. אחד מראשי המהגרים נאם בפני הקהל, ובנאומו עודד את המתפללים שלא יפלו ברוחם.
לאחר מכן החל החזן ב"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". הוא היה בעל קול ערב והתפלל בנעימות רבה, כשמקהלת הילדים עוזרת על ידו. היה זה מעמד מופלא ורב רושם. מי שם לב לימי מלחמה, מי חשב על מוות, תותחים ואווירונים זורקי פצצות? כולם עמדו והתפללו ברגש ובתום, כאילו עמדו בתפילה בבנין מפואר של בית כנסת, כאילו לא קרה כלום. והתפילה היתה יפה להפליא – תפילת מעמקים. קולות הילדים השתפכו כקולות הזמירים ביער. לבם של המהגרים התרחב, הם שכחו את כל הצרות והדאגות.
התפלל החזן “כל נדרי” והצלילים בקעו מבין עצי האקליפטוסים והתפזרו במרחב. נדמה היה שללא מעצור הגיעו לשמים עד כיסא הכבוד. וכך התפללו עד ששקעה השמש ונטו צללי־ערב, וכשאי אפשר היה עוד לראות את האותיות שבמחזור, תמה התפילה המיוחדת במינה, כשהחזן, המקהלה בלווית הקהל שרו “אדון עולם”. בלב כבד, אך מתוך הרגשת סיפוק שהתפללו תפילת ליל יום כפור, התפזרו המהגרים לסוכותיהם, באחלם זה לזה שיזכו לבוא למחרת לתפילות יום־הדין. וכשרק יצאו מבית הכנסת והתרחקו ממנו, עבר אווירון וזרק פצצה, שנפלה בקרבת בית־הכנסת.
למחרת, כאשר באו לתפילה, מצאו את בית הכנסת הרוס כולו מרסיסי הפצצה. כולם הבינו מה גדול היה הנס שהתחולל: אילו נשארו עוד בבית־הכנסת ולא הקדימו בתפילתם, לא היו נשארים בחיים. אין זאת – אמרו – שבזכות עקשנותם להתפלל תפילת “כל נדרי” בכל התנאים ובכל המצבים, ניצלו ממוות בטוח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות