דני יתום מאב. אביו היה סדר בדפוס. בוקר בוקר היה יוצא לפעלו עדי ערב, רכוב על אופניו. אביו של דני היטיב לרכב על אופניים, ובכל־זאת היו לו כמה תאונות־דרכים בחייו. לא אחת נפגע וניצל ממוות, ואמרו עליו שהמוות רודף אחריו. ואף על פי שאשתו וקרוביו ביקשוהו שלא ימשיך לרכב על אופניו, המשיך לרכב, באמרו בחיוך, שאם המוות צריך לבוא, הוא בא מבלי לרכב על אופניים דווקא. הוא היה איש לבבי, מחייך תמיד, שתקן ונימוסי מאד. אהב חיי־רוח. את דני בנו יחידו אהב אהבה ללא תחומים. בשבתות היה הולך עמו לבית־הכנסת “בילו” כדי שיקשיב לתפילת הנערים הערבה. לקח את דני ל"עונג שבת" כדי שיקשיב להרצאות ולשירה־בצוותא. האב היה מאושר בבנו דני, קנה לו ספרים וסידר לו ספריה יפה. אף דני היה קשור לאביו בכל נימי לבו, דבק בו ולא היה זז ממנו. בבואו הביתה לאחר יום עמל קשה, היה האב משוחח עם בנו, מתעניין בלימודיו ובהכנת השיעורים. ברם, אושר זה לא נמשך שנים רבות. יום אחד, כשיצא אביו של דני מביתו רכוב על אופניו, בדרכו לבית הדפוס, פגעה בו משאית ודרסה אותו למוות. עצב רב ירד על דני שנשאר עם אמו החולה. לפתע הועמד יחידי במערכת־החיים הקשה. דני החליט שעליו לצאת לחיי־עבודה, לפרנס את אמו החולנית החלשה, אך יחד עם זה לא רצה להיכנע לגמרי לגורל ולהפסיק את לימודיו. אותה שנה סיים דני את בית־הספר היסודי. הוא פנה למקצוע המסגרות, ובלילות למד בתיכון־ערב, מתוך עקשנות והתמדה, על־אף כל היסורים שאפפוהו. לדני היה רצון להיות מוסיקאי, כי היטיב לנגן בכינור, אך הוא הבין שבגלל הגשמת שאיפתו זו, לא יוכל להפקיר את אמו החולה, שעליו לדאוג לה. דני החל להרוויח ממקצועו. את רווחיו, עד הפרוטה האחרונה, מסר לאמו וכשהיה זקוק לכסף, היה פונה אל אמור ומבקש ממנה שתתן לו מבוקשו.
בחצר הבית בו גרו דני ואמו, גר זוג זקנים בני שמונים שנה. הזקן היה חולה־כליות, תשוש־כח ורפה־אונים. על־פי רוב היה מרותק למיטתו. הזקנה, על אף זקנותה המופלגת היתה הולכת מבית לבית ומוכרת נרות, סבון ועוד מיני סידקית, ובפרוטות שהרוויחה כילכלה את בעלה ועצמה. בחדר קטן ודל בצריף רעוע היה מתגורר הזוג. אביו של דני היה נוהג מפעם בפעם לדאוג לזוג הזקנים ולעזור להם במידת יכולתו. בכל חג ומועד היה מכניס לזקנים יין וחלות ומזומנים. כשהיה מגיע חג־הסוכות, היה אביו של דני, נוסף על כל אלה, מכניס לזקן לולב ואתרוג. דני ידע את הדבר. כשאביו של דני מת בכו הזקנים מרה והתאבלו מאד, הם ידעו כי הלך ללא שוב איש חסדם ומיטיבם.
כשהתקרב חג הסוכות, הראשון לאחר מות אביו של דני, נזכר דני כיצד היה אביו מביא לזקן לולב ואתרוג. דני, שזכר את השמחה הגדולה שאפפה את הזקן, החליט להמשיך במסורת אביו. אף הוא יגרום נחת־רוח לזקן. כשני חדשים הפריש דני מרווחיו וצבר פרוטה לפרוטה. כששאלה אותו האם על מעשהו שחרג ממסגרת התנהגותו עד כה, היה אומר לה: “אמא, רוצה אני לעשות זכרון טוב לאבא, לעילוי נשמתו”. מחתה האם דמעותיה והחרישה.
שלושה ימים לפני סוכות הלך דני אל ר' נחמן, שמש בית־הכנסת, וגילה לו סודו. הוא מסר בידי ר' נחמן את הסכום הדרוש וביקשו שילך העירה ויקנה לולב ואתרוג מהודר בעבור הזקן. את הלולב והאתרוג ביקש דני למסור לידיו. למחרתו בא דני אל ר' נחמן וקיבל את הלולב על ההדסים והערבות עם האתרוג הירקרק. בשמחה־שבלב צעד דני כשהלולב והאתרוג בידיו אל דירת הזקנים. אותה שעה ישב הזקן ולמד משניות. מאז מות אביו של דני לא פסק מללמוד משניות לזכרו. דני עמד בפתח והקשיב ללימודו של הזקן, כשהלולב והאתרוג בידו, לא נע ולא זע.
כשהרים הזקן עיניו והרגיש בדני, ניגש אליו דני והגיש לו את הלולב והאתרוג, כשהוא אומר: “סבא, את הלולב והאתרוג שבידי הבאתי בשבילך, והם יהיו שלך, למען תברך עליהם”. “ומניין לך אלה?”, שאלו הזקן, “ממי לקחת אותם?” ודני שהיה נרגש על מעשהו הטוב, השיב כשקולו רועד במקצת: “סבא, חסכתי פרוטה לפרוטה, לא קניתי לי גלידה, לא שתיתי מי־סודה ברחוב, כדי לקנות עבורך לולב ואתרוג, למען תוכל לקיים את המצוה, כי ידעתי שאין לך כסף ואם אני לא אקנה בעבורך לא יהיו לך לולב ואתרוג וצערך יהיה גדול”.
הזקן קיבל בידיו הרועדות את המתנה של דני, הלולב והאתרוג, כשהוא מחבק את דני ומנשקו על מצחו, ואומר לו: “ירבו כמותך, דני, בישראל”.
דני יצא מהזקן כשלבו טוב עליו, מתוך הרגשה שעשה מעשה טוב, שמנע מהזקן השבתת חגו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות