ימים אחדים לפני חג־הסוכות נסע חכם ציון חיון עם אשתו ובנו מאיר בן החמש לבקר את אחותו במושב. בהיותם שקועים בשיחה יצא מאיר מהבית לשחק בחוץ. לפתע הגיע לאזניו קול תקיעת חצוצרה והדים של תפיפה בתופים. מאיר התרחק מהבית ורץ אל המקום ממנו נשמע קול ההמולה, והנה עדת צופים עוברת בסך תוך שירה וזמרה, הגיעו עד הנחל היבש וירדו בשביל צר בעבר השני. מאיר נשאר עומד כשמבטי עיניו מלווים את הצופים. כאשר נעלמו, רצה מאיר לחזור הביתה, אך לא ידע את הדרך, נקלע לתוך חורשת אקליפטוסים, עמד ובכה. הוא קרא לעזרה, ברצותו להגיע למושב, אך איש לא שמע לו והוא לא נענה. הוא החל לרוץ, לחפש דרך לצאת מן החורשה, אך הלך ותעה. אין אונים צנח על הקרקע עייף מבכי. הרעב הציק לו, געגועיו להוריו גברו. הוא המשיך לבכות עד שנפלה עליו תרדמה וישן.
כשחכם חיון ואשתו הפסיקו שיחתם ונתבקשו לארוחת צהרים, יצאה אמו של מאיר וקראה בקול: “מאיר, מאיר”, אך אין קול ואין עונה. יצא גם חכם חיון וקרא: “מאיר, מאיר, יא אבני מאיר” (בני מאיר), אך תשובה לא קיבל. חרדו ההורים. יצאה אחותו של חכם חיון, הלכה מבית לבית לחפשו והזעיקה את כל המושב, אך מאיר לא נמצא. הורידה האם דמעות כמים על בנה יחידה האבוד, וקראה מתוך בכי: “בני מאיר, אייך, לאן הלכת? אין חיי חיים בלעדיך, בני יחידי, מחמד־עיני”. ריחמו האנשים על ההורים הבוכים והתנדבו להזעיק את המשטרה ולסייר בסביבה ולחפש את הבן האובד. חיפשו אנשי המושב וקראו בקול לנער, אך לא מצאוהו. עייפים, עצובים ומאוכזבים חזרו למושב. חכם חיון לא התייאש מן הרחמים, שפתיו מיללו ללא הפסק, הוא התפלל מעומק לבו, אמר פרקי תהלים, והאמין בכל לבו שעוד יזכה לראות את בנו שב אליו בריא ושלם.
בינתיים נטתה השמש לערוב, אפלולית כיסתה את הסביבה. יגון קודר ירד על הורי מאיר, כל המושב חרד לגורלו, אנשים נשים וטף עמדו וטיכסו עצה כיצד לגלות עקבות מאיר. היו שאמרו, מי יודע אם תן שוטה לא פגע בילד, או נחש או צבוע. השערות שונות נאמרו על גורלו. סריקת המשטרה לא העלתה דבר, ההורים פרצו בבכי מר ואמרו: “טרוף טורף מאיר, חיה רעה אכלתהו”, ומרוב צער התעלפו. קמה בהלה, רופא המושב שהוזעק טיפל בהם והשיבם לתחיה.
באותם הימים היתה נודעת תכונה רבה בין ילדי בית־הספר שבמושב לבניית סוכת־ילדים גדולה ומקושטת, בא יבלו בצוותא, ישירו שירי חג וישחקו. למחרת בבוקר יצאה קבוצת נערים מצוידים בגרזנים ומשורים לכרות עצי אקליפטוסים ענפים לסכך לסוכתם. הם עברו לאורך הואדי לחורשת האקליפטוסים. בהיות עמם נערים אחדים, אורחים מן העיר, חפצו להראות להם יפי החורשה והעצים העבותים, ולשם כך העמיקו חדור ללב החורשה. אחרי סיירם בחורשה החלו במלאכת קציצת ענפים רעננים לסכך. בעוד תלמידי הכיתות הגבוהות עסוקים במלאכה, השתעשעו הקטנים במשחקים. לפתע גילה אחד מהם את מאיר ישן לצדו של עץ, פניו חיוורות כסיד. ניגשו אליו וניסו לעוררו, מיששו דופקו, ונוכחו כי הוא פועל לאט. חיש מהר שלחו שני נערים להודיע להורי מאיר. מיד נזעקו בני המושבה ויצאו לחורשה יחד עם ההורים הבהולים. נער אחד נשא את מאיר בזרועותיו, והשאר גררו את הסכך. את מאיר מיהרו להביא לביתו. הובא רופא, ולאחר טיפול פקח מאיר עיניו. כשראה את הוריו ובני המושבה סובבים אותו, פרץ בבכי. הרופא ציווה לא להפריעו מלבכות, שישתחרר מהפחד והמועקה שבלבו. חכם חיון היה נרגש מאד, הוא יצא החוצה ופנה לנערים: “בנים יקרים, אודה לה' על חסדו עמי, ואודה לכם שליחיו הנאמנים. בטוח אני שבזכות מצוות הקמת הסוכה, ובזכות הליכתכם להביא סכך, ניצל בני מאיר ממוות, כי אילולא באתם בבוקר מי יודע אם היה נשאר בחיים מרעב ומאבדן הכוחות. וראו, מה גדולים חסדי ה', ששלח מלאכיו הטובים להגן על בני במשך הלילה מפני חיות רעות ומזיקים. ה' ישלם לכם כגמולכם וממני תקבלו שכר על פעלכם. היו ברוכים ותודתי נתונה לכם ולבני המושב שכל כך דאגו והשתתפו בצערנו, וזכו לשמוח בשמחתנו”.
לאחר שובו של חכם חיון לביתו בתל־אביב החליט לערוך תפילת־הודיה. ביום הראשון של חג הסוכות התכנסה המשפחה לבית־הכנסת של עולי לוב. בית־הכנסת קושט בדגלוני תכלת לבן וירק. על הכורסה המרופדת, “כסאו של אליהו הנביא”, עליה יושב הסנדק בטכסי ברית־מילה, ישב מאיר לבוש בגדי חג ועטור זר פרחים. בצהלה הביט לעבר המתפללים במעמד החגיגי. לאחר קריאת התורה נשא ספר־תורה לכורסא המרופדת. החזן שר “עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר”. מאיר הורם על־ידי הגבאי ונשק לספר־התורה. אז נישא הילד לעבר ארון הקודש הפתוח, טלית משי יקרה נפרשה מעל לראשי החזן והילד מאיר. החזן שר: “הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו”. הכהן הזקן ניגש אל הילד, שם ידיו על ראשו וברכו: “יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום”. גם הרב הישיש ברך את הילד בברכה המקובלת “ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, יחייך וישמרך בזכות רבי מאיר בעל־הנס וכל הצדיקים, זכותם תעמוד לנו לעד”. חכם חיון כולו נרגש ברך ברכת הגומל והילד חזר אחריו מלה במלה. הנשים זרקו סוכריות ובטנים לשמח את הילדים והכל שמחו. לאחר הכנסת ספר התורה דרש הרב על האמונה והבטחון בה' ובחסדיו.
כתום התפילה נהר כל הקהל לבית חכם חיון. מאיר נישא על כפיים תחת פרוכת משי רקומה חוטי זהב, בשירה ובריקודים, הנשים השמיעו קריאות שמחה, ובסוכתו הגדולה של חכם חיון נערך “קידוש רבתי”. הילד מאיר נתכבד בהגשת בשמים לכל איש ואיש, כל אחד ברך “בורא מיני בשמים” ומאיר ענה “אמן” בקול רם. הכוסות הורמו לחיי מאיר שיגדל ויהיה צדיק כרבי מאיר בעל הנס.
וכטוב לב המסובים ביין, והשירה התגברה, נשא חכם חיון את בנו בשתי ידיו, הרימו אל על ורקד עמו, כשכל הקהל מוחא כף, וחכם חיון קורא לעבר הקהל השמח: “הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו. בזכות מצוות סוכה ניצל בני ממוות ובזכות רבי מאיר בעל הנס יברכו ה' באריכות ימים ושנים”. מיד יצאו כולם בריקודי־מצווה כשמאיר עובר מיד ליד. וכשתם הקידוש, וכל אחד חזר לביתו, עוד הידהדו המלים: “בזכות מצוות סוכה”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות