שרה, אמו של גדי, מתה עליו בהיותו בן ארבע שנים. היא מתה בלדתה, והבת נשארה בחיים ונקראה על שם האם שרה. בבית השתררה עצבות. האב, אלחנן, התהלך קודר ונוגה, התינוקת שרה’לה הוכנסה למוסד לתינוקות וגדי נשאר עם אביו בבית הקודר.

גדי ידע שאמו הלכה לבית־החולים ללדת, אך לא ידע כי מתה שם. על כל שאלותיו, מתי תחזור האם, ענה אבא, אלחנן, שהיא בבית הבראה, ולכשתבריא תחזור. געגועיו של גדי לאמו גברו מיום ליום. הוא הפציר באביו שיקחהו לבית־ההבראה, למען יראה את אמו, אך אבא אלחנן דחהו בכל פעם, שידל ופייס אותו, וגדי לא נרגע. ביחוד סבל גדי בערבי־שבתות. מה אהב לראות את אמו לבושה שמלת שבת, שביס לבן עוטף ראשה, כשהיא מדליקה נרות שבת. כיצד העבירה ידיה על פני הנרות וכיסתה בהן עיניה, ברכה על הדלקת הנרות והתפללה לאלקים והביעה לפניו משאלותיה.

כשהיה גדי שואל מאמו, על מה תבקש מאלקים, היתה עונה זו ברוך ובחיבה: “בני חמודי, שאתה ואבא אלחנן תהיו בריאים ושבביתנו, ובבתי כל ישראל, יהיו אורה ושמחה תמיד”. וגדי היה עונה אמן, וכולו מלא צהלה ושמחה. עתה אין אמא מדליקה עוד נרות שבת. גדי מדליק אותם. הוא מעביר על פני הנרות ידיו הקטנות, מברך כאמא על הדלקת הנרות ומתפלל אף הוא לאלקים. על מה יתפלל גדי בלחש, שפתיו נעות וקולו לא ישמע? הוא מבקש מאלקים שאמו תחזור ואבא אלחנן יהיה בריא, ואחותו שהתקשר אליה בלב ונפש, תהיה עמו בחיק המשפחה בבית.

מיום מות האם גדי רגיש, ודבק באביו. אל כל אשר הלך האב הלך אחריו. היה מחזיק במכנסו כבסינר אמו, בפחדו שמא האב יעזוב אותו לבדו.

יום אחד ראה גדי את אביו תולה על הקיר תמונה גדולה של האם במסגרת שחורה. עמד גדי והסתכל בתמונה ועיניו דומעות. “אבא, למה במסגרת שחורה?” שאל הבן. והאב לא עצר עוד ברוחו, תפס את גדי בשתי ידיו, חיבקו ואימצו אל לבו ונשקו על מצחו. “גדי שלי”, אמר האב, “האמא היקרה שלנו מתה, איננה עוד”. התפרץ גדי בבכי מר ומאז ידע שיתום הוא.

בין הערביים, כשאבא היה מחזיק את גדי על ברכיו, היה גדי ממטיר על אביו שאלות משאלות רבות. הוא היה משתוקק לדעת על הרבה דברים שהיה צמא לדעתם. אבא אלחנן היה משיב לבנו ברוך ובעדינות, כשהוא מחבקו ומנשקו.

פעם בשעת ארוחת־ערב, פנה גדי אל אביו ושאלו: “אבא, מתי תחזור אלינו אמא?”, והאב ענה: “כשיבוא המשיח, בני. אז יקומו כל המתים ושוב כולם יחיו”. “ומתי יבוא המשיח?” שואל הבן. “לכשכולם יהיו צדיקים וישרים, ישמרו דרכי השם, יקיימו מה שכתוב בתורה וישמרו לקיים כל מצוותיו של האל”. “הלואי וכבר יבוא המשיח, אז תבוא גם האמא, ושוב יהיה לנו שמח בבית” – מלמל גדי ונרדם על יד השולחן. אבא אלחנן לקחו בזרועותיו והשכיבו במיטתו. “נומה בני, מלאכי” סח לעצמו, ויצא בלאט מהחדר.

קרבו ימי־החנוכה, הראשונים ללא אמא. גדי היה כולו נרגש. זוכר הוא כיצד ערב ערב מערבי חנוכה הדליק אבא אלחנן נרות חנוכה קטנים צבעוניים, ואמא עמדה מהצד, החזיקה בידיו הקטנות של גדי והסתכלה בנרות. אבא אלחנן היה שר “מעוז צור ישועתי” ואמא עזרה לו. כמה שמחה ואורה היו בבית, כמה נחמד היה. גדי הסתכל חליפות בפני אמו ואביו והנרות, והיה מאושר, מדלג ומקפץ בבית, רץ מפינה לפינה, כשהוא קורא בקול: “סביבון, סוב, סוב”, ומפעיל סביבונו שאביו קנה לו על גבי הרצפה החלקה.

ועתה, כיצד יקבל פני חג החנוכה? אמא איננה. שרה’לה אחותו – במוסד. ואבא תמיד עצוב. מי ישיר “מעוז צור”?

גדי, שמלאו לו חמש שנים, החליט, שהוא ידליק את נרות החנוכה, ולא אבא אלחנן. יש לו רעיון: כשהוא ידליק בעצמו נרות־החנוכה, ידע מה לבקש מהאלקים. גדי הפציר באביו שיקנה לו חנוכיה קטנה ונרות צבעוניים. אבא אלחנן מילא בקשת בנו וקנה לגדי חנוכיה קטנה ונרות צבעוניים קטנים. ערב ערב הדליק גדי נרות חנוכה, שר בקולו הדק “מעוז צור”. אבא אלחנן קבע את החנוכיה ליד החלון הפונה לרחוב, לא רחוק מהתמונה הגדולה של האם. גדי הדליק ערב ערב את נרות־החנוכה כדין, לפי מספר הימים, אך אחרי הדליקו את הנרות ואחרי ששר “מעוז צור”, התכנס כלו בשתיקה ועמד לפני תמונת אמו שותק ושומר על סודו. ברם, לא כן היה הדבר בערב הנר השמיני. גדי הדליק את כל שמונת הנרות, וכששלהבת הנרות היתה אחידה וגדולה, לבש לפתע טליתו של אביו, התייצב בדחילו ורחימו לפני נרות החנוכה והתפלל בקול.

“נרות חנוכה יקרים וטובים, האירו כולכם, אור גדול וחזק, אתם נרות המכבים הגיבורים. לאורכם אני מתפלל לאלקים שיבוא המשיח, יבואו המכבים ותחזור גם אמא יקרה שלי. עשה, אלקים, שכולם יהיו צדיקים, ישרים וטובים, לבנים וטהורים כנרות החנוכה, ואז יהיו שוב אורה ושמחה בביתנו”.

כשגמר גדי להתפלל, לקח כסא, עלה עליו ונשק לתמונת אמו. כשירד – קרנו פניו מאושר. גדי בטוח שהאלקים ישמע לקול תפילתו, בזכות נרות־החנוכה שהדליק.