ליד ואדי מוצררה בתל־אביב, עמד לו שנים רבות צריף קטן בן חדר אחד, חציו עצים וחציו פח ושקים. בצריף זה גר הישיש בכור נסים בן השמונים מבולגריה. בוקר בוקר היה יוצא הישיש העירה אל המרכז המסחרי ולומד או קורא תהלים בבית־הכנסת “אליהו הנביא”. עם ערב היה חוזר וסלו בידו; ובסל פרוסות לחם יבש, אותן היה משרה בחמים ואוכלן. לבכור נסים לא היו ילדים; בודד היה בארץ. אשתו מתה עליו עוד בבולגריה. וכשבכור נסים נפל למשכב, היו השכנות דואגות לו; זו מביאה לו רופא ורפואות וזו מבשלת עבורו; זו מנקה חדרו הקטן, וזו מכבסת כביסתו. היה בכור נסים שוכב במיטתו ומברך את אלקים שזיכהו לעלות לארץ הקודש, וכולו התפעלות מנדיבות לב שכניו ומאהבת ישראל האופפתו.

היה זה בערב של חנוכה, בכור נסים הישיש נפל למשכב. הוא שלח לקרוא לי שאבוא לצריפו. באתי ומצאתיו תשוש וחלוש. הוא שמח לקראתי, ישב על המיטה, הושיט לי ידו ולפתע הרגשתי כי דמעה נשרה מעיניו ותרד על כף ידי. בכור נסים היה נרגש. הוא ביקשני לשבת על ידו. עשיתי כן ופניו נהרו מגיל. “חיכיתי לך כל היום. הלילה מדליקים נר ראשון של חנוכה. כפי שתראה אין לי כל, לא אשה ולא ילדים. צריף קטן ודל ובו מיטת ברזל ישנה, ארגז המשמש לי שולחן ושני דרגשים המשמשים לי לכסאות. רק דבר אחד היקר לי מכל יקר, השמור אתי כל השנים מאז מת עלי אבי והוא – חנוכית־כסף יפה, אותה אני שומר מכל משמר מתחת לכר. כל הוני הפסדתי, רכושי ורהיטי, רק את החנוכיה הזאת, תודה לאל, לא איבדתי. אבי, עליו השלום, היה ציוני גדול ונלהב, הוא חינך אותי על ברכי הציונות ונטע בלבי אהבה גדולה לארץ־ישראל. היינו כמה אחים, הם נספו בשואה ההיטלראית. לאחר מות אבי לקחו אחי חלקם בירושה, ואני ביקשתי אך ורק את החנוכיה, בה הדליק אבי ע”ה נרות חנוכה. הוא היה יושב על ידה ושר ‘מעוז צור ישועתי’ ואחר מכן את ‘התקוה’. אז הייתי נער והתרגשתי מאד מן החוויה הזאת". ותוך כדי דיבור הוא מוציא מתחת לכרו את החנוכיה המופלאה. משני צדיה מתנשאים שני עצי תמרים, מצד ימין קנה מיוחד לשמש, ובאמצע, מגן־דוד מוחזק על ידי שני אריות. שמונת הקנקנים מוצקים מלמטה על גבי בסיס החנוכיה.

“חכה, ידידי, אראה לך משהו מעניין”. הוא הוציא מפתח וסובב את הקפיץ והחנוכיה ניגנה את “מעוז־צור” ו"התקוה".

“כן” – המשיך בכור נסים – “ציוני הייתי וציוני אמות. עמדתי בעירי בראש ועד קרן־הקיימת לישראל ובראש ועד קרן היסוד. הייתי פעיל במכבי ‘תכלת לבן’; יסדתי בית־כנסת לחובבי ציון ולימדנום בו לימודי היהדות, קבעתי חוגים ללימוד דברי עם ישראל ותולדות הציונות. אהבתי את ד”ר הרצל וראיתי בו שליח האל לגאולת ישראל.

“הזכור לך החורף שעבר עלינו? במשך אחד עשר יום ירדו גשמים בלי הרף, הואדי גאה מהמים שזרמו מהרי ירושלים. לבות התושבים הגרים על ידו הלמו ופעמו. מכבי־האש עמדו על־המשמר. ובחצות הלילה קרה האסון. מי הגשמים שטפו את כל הסביבה וניתכו לבתים. מכבי־האש הביאו סירה ואף אותי העבירו בה. נפרדתי מצריפי הקטן ומכל המעט שהיה לי בו, אך מדבר אחד לא נפרדתי והיא – החנוכיה. שמתיה מתחת לכותנתי על חזי וסגרתיה היטב בכפתורי חזיתי, למען תלך עמי אל כל אשר אלך – – – ואמנם הצלתיה. למחרת נראה החורבן. רהיטים ומטלטלים צפו על מי הואדי, אך חנוכיתי היקרה לי מכל יקר נשארה עמדי”.

השמש שקעה. אפלולית ירדה על העולם. בצריפו הקטן של בכור נסים שהוקם מחדש על ידי העיריה הודלקה עששית בכור נסים ביקשני שלא אלך עד שיברך. הסכמתי. בידים רועדות העמיד את החנוכיה על הארגז ששימש לו שולחן והדליק נר ראשון. הוא ברך ועניתי אחריו: אמן. הישיש שר “מעוז צור” ו"התקוה". מעיניו זלגו דמעות.

“החנוכיה של אבי” – מלמל – ונשא אליה ידו ונשק לה מרחוק…

כשעמדתי להפרד ממנו ולחזור לביתי, קרא לי בחזרה, ואמר: “בוא, ידידי, אלי בכל ערב מערבי החנוכה, נשב יחד ואספר לך הרבה זכרונות, כי בכל עת שאני מביט בחנוכיה מתעוררים בי הזכרונות, ויש לי אז הרבה לספר”. ואמנם באתי אליו בכל ערבי החנוכה והקשבתי מפיו על פגישותיו עם ראשי הציונות וראשי הנוער הציוני. מדי לילה הייתי מחכה עד שהנרות דעכו, כשהוא אורז את החנוכיה בנייר תכול בתוך דגל תכול־לבן ומניחה מתחת לכרו. וכשתמו ערבי־החנוכה, הניח ידו על כתפי ושח לי:

“הייתי מאושר אילו היו מורידים עמדי לקברי חנוכיה זו. הן ישיש אנוכי, זקן בא־בשנים, ושנותי ספורות, אך ידעתי שלא ייעשה כן, ומשום כך אקדיש חנוכיה זו לבית הכנסת של יהודי בולגריה, והיה, אם יברכו עליה תרחף מעליה נשמתי, ובשלהבת הנרות תהיה צפונה אש אהבתי אליה כל שנותי… ואל תדעך אש החנוכיה של אבי ושלי לעולמים”…

הדברים נגעו אל לבי… ברכתי את הישיש שיזכה להדליק את החנוכיה עד מאה ועשרים.

ובצאתי מצריפו לתוך החשכה ראיתי עוד את אורה של חנוכית בכור נסים הישיש ומלותיו האחרונות הדהדו באזני:

“ואל תדעך אש החנוכיה של אבי ושלי לעולמים”…