היתה שנה גשומה. הגשמים הירבו לרדת והאנשים התגעגעו לקרני־השמש שתבואנה ותבקענה מבעד לערפל הכבד, תארנה ותחממנה את הלבבות של הסובלים מהקור והרטיבות.
באותה שנה ירדו גשמים ברציפות במשך ארבעה עשר יום, שכללו את שמונת ימי החנוכה. תושבי שכונת מונטיפיורי במזרח העיר תל־אביב היו מלאי דאגה וחרדה, שנחל אילון (ואדי מוצררה) לא יעבור על גדותיו ומימיו לא ישטפו את השכונה. מדי פעם בפעם ירדו תושבי השכונה לראות עד היכן הגיעו המים, ובשכונה עמדו גברים ונשים בפתחי־בתיהם כשארשת־דאגה רצינית על פניהם והיו שואלים בחרדה את השבים מהואדי על מצב גיאות המים.
באותו יום זרמו מי־הגשמים מהררי־ירושלים ללא מעצור. תחושת סכנת השטפונות התקרבה. המתנדבים מעטם עירית תל־אביב וחברי מכבי־האש עברו מבית לבית ויעצו לתושבים הגרים בקרבת הואדי לא להשאר בבתיהם הלילה ולמצוא מקומות לינה בעיר או בבתי תושבים הרחוקים מהואדי, הנמצאים במקומות גבוהים יותר. בעוד המתנדבים עוברים מבית לבית, נתגלה מחזה עצוב. משפחות שלימות החלו לעבור מבתיהן למקומות בטוחים ובעיקר אל מועדון “ויצו” בשכונה, שפתח דלתותיו לרווחה לפליטים. גברים, נשים וילדים נשאו בידיהם כרים, שמיכות ומחצלות כדי לפרשם על רצפת המועדון. הם סגרו דלתות בתיהם, הוציאו מעט מזון ובגדים והלכו למקום מבטחים. חיש מהר התאספו גברים, נשים וילדים והתיצבו ברחוב סמוך לכביש והסתכלו בדאגה רבה לעבר הואדי.
אותו ערב היה נר שמיני של חנוכה. מחלקת המאור של עירית תל־אביב הדליקה את מנורת־החנוכה החשמלית על מגדל המים וזו האירה את פני כל השכונה. היתה ברכה רבה באורה זאת שהאירה את רחובות השכונה על אף הערפל הכבד. בעוד שהאנשים עמדו והתבוננו לעבר הואדי, זינקו המים כמתוך אשד ענק והתפשטו במהירות הבזק על פני רחובות השכונה ושטפו את רוב בתיה. המים חדרו אל הבתים והציפו וגרפו עמם כל אשר מצאו בדרכם. חיש מהר הבחינו האנשים בחפצים שונים השטים על פני המים, ראו כיצד רכושם יורד לטמיון ולא יכלו לעזור מאומה.
האשה שהתיפחה ביותר, היתה אשת החזן שבנה יחידה עמוס נעלם מעיניה ומעיני בעלה ולא ידעו איה הוא. האשה התהלכה וקראה בבכי מר: “איפה אתה, עמוס מחמדי, העודך חי, האם טבעת, חלילה? אויה לי, מר לי”.
הקריאה פילחה לבבות. ברם, בעלה החזן לא איבד עשתונותיו. בהחזיקו את מפתח ביתו בידו, הצטרף אל השטים בסירה על פני המים הזורמים השכונה, מבקרים בחצרות ובבתים, כדי להציל את אלה שנתקעו במקומותיהם וטיפסו על ארונות בגדים, אדני חלונות ועל עצים. בלב פועם ונרגש שט החזן בסירה על פני המים הזורמים, כששפתיו אינן פוסקות מלמלל. הוא התפלל לבורא־עולם שיעזור לו למצוא את בנו חי.
כשהגיעה הסירה ליד גדר ביתו של החזן נשמע לפתע קולו של עמוס, שישב על העץ הסמוך לחלון ביתם, כשהוא קורא: “אבא, קחני אליך לסירה”.
עמוס ישב על העץ, כשהוא מאמץ אל לבו חפץ נעלם עטוף מגבת לבנה. הסירה נתקרבה עד העץ ועמוס הורד על ידי אחד הכבאים אל הסירה ונמסר לידי אביו. כשראה האב את בנו, חיבקו, ליטפו ונשקו ואמר: “בני היקר, השבח לאל שהנך בחיים, מדוע זה נעלמת מעינינו? מדוע חזרת אל הבית בסכנת נפשות ומה החפץ שבידיך?”
“אבא” – השיג עמוס נרגשות – “ידעתי שהמים יציפו את כל אשר בביתנו, יקלקלו את כל חפצינו ואולי יצליחו גם לגרוף עמם חלק מחפצי הבית. ונזכרתי במנורת החנוכה של סבא, וידעתי שהיא כל כך יקרה לך ושהיא נשארה לך מזכרת יחידה מהוריך שניספו בשואה הנאצית שבאה על עמנו. על כן אזרתי עוז ולא מצאתי מנוחה לנפשי, עד שחדרתי לבית ולקחת אך ורק חפץ אחד ויחיד, הלא היא – מנורת החנוכה של סבא. עליתי עמה על אדן החלון שפתחתיו לרווחה וטיפסתי על העץ וישבתי עליו. הייתי בטוח שמכבי־האש יביאו סירת הצלה כמו בשטפון הקודם ונוסעיה יקחוני עמם, כשאקרא להם בעברם על פני. הייתי מוכן, אבא, לשבת על העץ כל הלילה ואפילו אם ירדו גשמים עזים ביותר, הייתי מסתתר בין הענפים, ואפילו רועד מקור, ובלבד להציל את מנורת החנוכה של סבא”.
נשק האב לבנו על מצחו ואמר: “צדקת, עמוס בני, שיקרה לי מנורת החנוכה של סבא, שהיא מזכירה לי את הורי שנשלחו אל תאי הגזים באושויץ ולא שבו יותר, אך חייך, בני, יקרים לי ביותר”. הסירה חזרה והבשורה שעמוס חי עברה מפה לפה עד שהגיעה אל האם המתייפחת, ששאפה רוח ובראותה את בנה עומד על ידה, חיבקתהו ואימצתהו ללבה, כשהיא ממטירה עליו מנשיקות פיה. וכשמוע הנאספים את דבר המעשה שעשה עמוס, היללוהו בפניו ואמרו: “אשריך, עמוס, נער אמיץ־לב אתה!”
וכשנכנסו הורי עמוס למועדון מצאו שם משפחות רבות, ורעש גובר והולך של הילדים שהתרוצצו על המחצלות כשמהם צוחקים ובוכים. נשים טיפלו בהם במסירות־נפש, הביאו תנורים וחיממו את המועדון והיו מייבשות את בגדי התינוקות הרטובים.
בתוך המהומה והמבוכה הזאת, ניגש החזן אל אדן החלון, העמיד את מנורת־החנוכה שעמוס הצילה מנחשול המים, ברך והדליק בה שמונה נרות.
לפתע הושלך הס במועדון. החזן ובנו עמוס שרו ברגש רב את “הנרות הללו” ו"מעוז צור".
פליטי השטפון שכחו את בתיהם המוצפים מים, רהיטיהם וחפציהם הנגרפים עם הזרם; מצוות הדלקת נרות חנוכה השכיחה מהם דאגותיהם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות