מדי יום ביומו בשובי מעבודתי הביתה, רואה אני את יותם יושב על גזוזטרת ביתם ומסתכל אל הילדים המשחקים ברחוב. יותם בן שבע שנים, יפה תואר ויפה מראה, פיקח ונבון. דיבורו צח. עיניו היפות המבריקות כמראות, מפיקות חכמתו. קולו ערב ונעים, כובש וממוגג לב. בהיותו תינוק חלה במחלת שיתוק־ילדים ומאז נשאר נכה. בן שבע, ואינו יכול לעמוד על רגליו. תרכיב סאלק, הזריקות שהמציא הרופא היהודי הנודע בארצות־הברית, ד"ר יונה סאלק, שעל שמו נקרא התרכיב ממנו נעשות הזריקות, – טרם היה, וכל עמל הרופאים לרפאותו לשווא היה. הוריו לא חסכו כל טרחה וכספים מצדם, נסעו עם יותם מרופא לרופא, אך יותם החמוד לא נושע. נשאר נכה. יום יום תבוא המכונית של האגודה לעזרת ילדים נכים ותסיע את יותם אל בית הספר המיוחד לילדים נכים שביפו, ואחרי הצהרים יוחזר לביתו. ובימי הקיץ הלוהטים, כשגזוזטרת הבית באה בצל, מושיבה אמו של יותר אותו בגזוזטרה כדי שיראה את הילדים במשחקם.

כל ילדי הרחוב, בו גר יותם, אוהבים אותו. הם גם משתדלים לשתף את יותם במשחקיהם. על הגזוזטרה ליד יותם עומד ילד בגילו של יותם, והילדים שלמטה זורקים את הכדור אל הגזוזטרה בזהירות רבה, שלא לפגוע חלילה ביותם. הילד תופס את הכדור ומוסר אותו ליותם, הזורק את הכדור בחזרה, כשהוא כולו צוהל משמחה וגיל. וכשיותם צוחק, כל הילדים שמחים, הם רוצים בכל לבם שיותם יצחק ולא יהיה עצוב.

יום אחד עמדתי על גזוזטרת ביתי וראיתי את יותם יושב ומחכה לילדים. אמו עמדה על ידו. לפתע הבחנתי שיותם תופס את אמו בשתי ידיו ומחבקה, כשהוא פונה אליה בשאלה:

– אמרי לי, אמא, מתי גם אני אוכל לשחק כמו כל הילדים? התמיד רגלי תהיינה חולות?

– תוכל, בני, גם אתה תהיה בריא ברגליך כמו כל הילדים. התראה, בני, שם בשמים יושב האל, נתפלל אליו שתהיה בריא והוא ישמע.

יותם שקע כולו בכסאו, כשארשת רצינית מכסה את פניו הקטנות החמודות. הוא הרים עיניו היפות לשחקים ומלמל בשפתיו. התפלל יותם לאלקים שירפא את רגליו. ניצבתי בגזוזטרה, ובשמעי את הדו־שיח בין הבן והאם, נקוו בעיני דמעות. חמלתי על יותם, הילד החמוד החולה.

יום אחד אמרה האם ליותם:

– יודע אתה, בני, ממול ביתנו גר סופר, הוא כותב הרבה סיפורים לילדים, הוא אוהב מאד ילדים, יש לו בביתו ארונות מלאים ספרים. אם תרצה אבקש את הסופר שיראה לך את ספריו. הדבר מצא חן בעיני יותם.

בשבת הביאה האם את יותם לביתי. הוא היה נתון בתוך חגורה מיוחדת ובעזרת קביים עמד ליד ארון הספרים הגדול והביט על הספרים. פתחתי דלתות הארון שלמטה לרווחה, ויותם בידו האחת ליטף את גבי הספרים והתפעל. לפתע פנה אלי בשאלה:

– נכון, דוד, שאתה סופר? האם אתה כתבת את כל הספרים האלה?

– לא, בני, – עניתיו, – סופרים רבים כתבו את הספרים האלה, כדי שהילדים יקראו בהם וילמדו אותם.

– איך כותב סופר? – שאלני יותם.

– הסופר חושב וכותב – עניתיו.

– גם אני רוצה להיות סופר, – השיב יותם. – כשאגדל גם אני אחשוב ואכתוב.

ניגשתי אליו ונשקתיו במצחו. הוא נעץ בי שתי עיניו היפות וצחק. הייתי מאושר לראות את יותם – שהגורל כה המר לו – צוחק.

התקרב חג ט"ו בשבט. הילדים הגרים בשכנות ליותם סיפרו לו שבט"ו ילכו כל ילדי בית־הספר עם שתילים ביד לשתול ולנטוע. תהיה תהלוכה, תנגן תזמורת, הילדים ישתלו שתיליהם בשירה וזמרה. כל ילד יקבל שקיק ממתקים ופירות “חמשה עשר בשבט”. כאשר יגמרו לשתול יפתחו הילדים מעגל גדול, ישירו וירקדו. המורות והמורים ימחאו כף, וגם הם ישירו וירקדו יחד עם הילדים, והשמחה תהיה גדולה.

הקשיב יותם לסיפור הילדים על חג ט"ו בשבט, וארשת עצבות גדולה עלתה על פניו.

– גם אני, – מרר בבכי, – רוצה לשתול בט"ו בשבט, לשיר ולרקוד כמו כל הילדים.

נהיתה דממה. הילדים שתקו. הם עמדו כפסלי־שיש, ולא זעו ולא נעו. הדבר נגע עד לבם.

– ומדוע, באמת, – שאלה אלישבע, – לא יוכל יותם להיות כמו כל הילדים? וכמעט געתה בבכי.

– הו, פתיה, – התערב נחשון, ישועת השם כהרף־עין, ותראו שיותם הנחמד שלנו יהיה בריא.

– אבל עד ט"ו בשבט יש רק ימים אחדים, אמרה פועה, הקטנה שבחבורה. באותה שעה הלכו הילדים הצדה, הסתודדו ביניהם, דיברו והתווכחו בחשאי, ולבסוף החליטו מה שהחליטו, לא סיפרו לאיש דבר. סוד החלטתם שמרו בלבם. רק אחת היתה שידעה את ההחלטה, והיא אמו של יותם.

הגיע ט"ו בשבט. ילדי בית הספר חזרו מהחגיגות בשירה ובזמרה. אל ביתו של יותם התקרבה קבוצת ילדות וילדים ובידיהם עציצים קטנים נחמדים, עטופים נייר צבעוני תכלת־לבן, כדגל מדינת ישראל. אמא של יותם פתחה הדלת. יותם ישב בכסאו המיוחד, לבוש בגדי שבת. אחת הילדות שמה על ראשו של יותם כתר ירק חי, משובץ פרחי־לובן. הילדים פצחו בשירה:

שרו הילדים ורקדו במעגל מסביב לכסאו של יותם. אותו יום לא שתלו ילדי השכנים ולא פתחו שקיקיהם ולא נהנו בעצמם מהממתקים והפירות. את כל העציצים והשקיקים שקיבלו נתנו ליותם. על השולחן לפניו נערמו השקיקים והוצבו העציצים. יותם שמח שמחה גדולה, הוא החזיק בידיו עציץ וליטף אותו באהבה רבה. נשק לשתיל הקטן שבעציץ.

– מה נחמד העציץ, – התרגש יותם. וראו זה פלא, יותם לא נגע בשקיקים, לא מיהר לפתוח אותם. בקול נרגש פנה אל אמו:

– אמא, פתחי השקיקים ושימי כל הממתקים שבהם על צלחות, הושיבי כל הילדים הטובים האלה מסביב לשולחן, ונערוך סעודה של ט"ו בשבט, יחד.

התפעלו כל הילדים מחכמתו של יותם. חיש מהר פורשה מפה צחוקה על השולחן, הושמו כל הממתקים והפירות שבשקיקים, וכל הילדים יחד עם יותם התכבדו בהם.

אז קמה הילדה אלישבע שבחבורת הילדים ואמרה:

– יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שחברנו היקר יותם יהיה בריא, ויוכל גם הוא כמו כל הילדים לחוג במרחב השדות את חג הנטיעות.

וכל הילדים קמו על רגליהם וענו בקול רם: אמן!

כשנגמרה החגיגה, עמדה אמו של יותם על יד הפתח, נשקה לכל ילד וילד, ואמרה, כשמעיניה זולגות דמעות:

– ישלם לכם האלקים כל טוב בעד המעשה הטוב והאנושי שעשיתם למען בני החולה – יותם.