השכונה שליד נחל אילון, היתה מוקפת פרדסי הגרמנים. מפרדסים אלה היו השומרים הערביים יורים בלילות על השכונה. סכנת־נפש היתה להכנס לשכונה בלילות. הגרמנים והבריטים ידעו על יריות השומרים הערביים, אך העלימו עין. בשכונה התהלך רק נוטר עברי אחד, במדי משטרה, ולו הרשות להחזיק ברובה אחד ומספר כדורים מועט. אנשי ההגנה שבשכונה דאגו לספק לנוטר כדורים לפי הצורך. ולא זו בלבד, אלה שהיו שוכבים בלילות בואדי, מצוידים בכלי־נשק ובסתר־ליל תרו אחרי הפורעים הערביים. מלבדם נתארגנה גם שמירה אזרחית מתושבי השכונה, שהיו יוצאים בלילות לשמירה. מפעם לפעם היה הנוטר העברי מסתתר מאחורי קיר בית ויורה לתוך הפרדסים כתשובה על היריות, למען ידעו הערביים שהשכונה אינה הפקר. כעבור שעות אחדות הצטרפו אליו חברי ההגנה השוכבים בואדי וגם הם המטירו יריות בזו אחר זו לתוך הפרדסים, דבר שעצר את הפורעים הערביים מלהתקרב לשכונה. לא פעם נשמעה מקרוב יללת פצועים, שקראו לחבריהם שיבואו ויעבירו אותם למקום מבטחים. השוטרים הבריטיים שהקשיבו ליריות, היו באים אל השכונה, פונים לנוטר ושואלים אותו, מדוע הוא מבזבז כל כך הרבה כדורים, והנוטר היה משיב, כי ירה רק יריה אחת בלבד ושאר היריות הן של הערביים היורים מהפרדסים. ברם, השוטרים הבריטיים לא האמינו לדבריו והם יצאו לחפש אחר חברי ההגנה, כדי לעצרם ולהחרים את נשקם.
הימים – ימי המאורעות של שנת 1936. התנפלות הערביים על השכונות היהודיות גברה, קרבנות הדמים רבו, אך רוח הבונים לא נפלה. הם המשיכו על אף הכל בבנין המולדת. כשהגיע יום ט"ו בשבט של שנת 1936, החליט ועד השכונה לנטוע חורשה ליד הואדי ולערוך חגיגת־נטיעות בו ביום, כדי לעודד את לבות התושבים. הלילה שקדם ליום החגיגה, היה ליל זוועות. נדמה היה שטכס הנטיעות ידחה, ולא יצא לפועל. ילדי השכונה היו שוכבים ערים על מיטותיהם ומקשיבים למטר היריות הבלתי פוסקות שבאו מכל עברים. ברם, המודעות שאותן הדביק ועד השכונה על קירות הבתים קראו לתושבים לבוא לטכס־הנטיעות ביום ט"ו בשבט. למרות ליל־האימים, באו תושבי השכונה אל הטכס. ילדי בית־הספר שבמקום שתלו את השתילים, לקול שירת־המקהלה. באותו מעמד חולקו פירות חמשה עשר לתלמידים בשקיקים שצבעם תכלת־לבן. לפני שירת “התקוה” דיבר אחד התלמידים ואמר: “אנו ילדי בית־הספר נטפל באהבה ובמסירות בשתילים האלה, נבוא יום־יום ונשקה אותם, ננכש כל עשבים־שוטים ושיחי בר, למען תקום פה חורשה, שעציה יגדלו, ובצלם ישחקו ילדי השכונה בימי הקיץ הלוהטים”. אז פנה ראש הוועד אל התלמידים ושאלם מה השם שיינתן לחורשה ולנטיעות – השיבו התלמידים בקול אחד: “חורשת ט”ו בשבט".
למחרת היום, כאשר באו תלמידי בית־הספר להשקות השתילים, מצאו כי כולם נעקרו והושלכו אל כל עבר. הבינו כי יד הפורעים הערביים היתה בדבר והצטערו צער רב. בין הילדים היה ילד אחד גבה־קומה ורחב כתפים, חסון, מוצק וקולו רועם. שמו היה יהושע, והילדים קראו לו “יהושע המצביא”. ואמנם, היה יהושע מצביאם של ילדי השכונה. הוא קרא אליו את התלמידים ואמר להם: “עוד היום בשעה חמש אחרי־הצהרים, כשיפתחו את משרד־הוועד, נתאסף כולנו במקום הזה ונשא בידינו את השתילים העקורים. נצא בתהלוכה אל משרד הוועד ונקרא בקול פה אחד: אנו רוצים בחורשה, שתילינו לא ייעקרו! יד הכורתים תגדע!”
הילדים התלהבו ובשעה חמש אחרי־הצהרים נתאספו ועברו בתהלוכה רבתי, כשהם נושאים בידיהם שתילים עקורים וקוראים “פה תקום חורשה!” “יד הכורתים תגדע!”
התושבים שראו בתהלוכה והקשיבו לקריאות מחאו כף, עודדו את הילדים בדרישתם הצודקת וליוו אותם למשרדי־הוועד. בראש התהלוכה צעד יהושע, ובידו דגל תכלת־לבן. ראש הוועד ששמע ההמולה יצא אל מדרגות המשרד, ויהושע דיבר אליו: “לא נכנע לפורעים, אנו רוצים בחורשה. צווה ויתנו לנו שתילים חדשים, נשוב וניטעם. לא נזוז מפה עד שתמלא דרישתנו”.
הקהל הרב שהצטופף מחא כף לאות הסכמה. ואז הודיע ראש הוועד, כי למחרת יקבלו הילדים שתילים חדשים, והחורשה תנטע מחדש. עוד באותו ערב נבחר ועד תלמידים שבראשו עמד יהושע. ועד זה לא נח ולא שקט, עד שקיבל מוועד השכונה שתילים חדשים. ברם, התעוררה השאלה מי ישמור על השתילים בלילות. ביום ישמרו על השתילים משמרות תלמידים, אך מי ישמור עליהם בלילות? הלך יהושע עם סגנו והתיצבו בפני ראש ההגנה במקום, וגוללו בפניו את הבעיה. יהושע הסביר: “אנו, אגודת שומרי 'חורשת ט”ו בשבט' מבקשים ממך שההגנה תקבע בסיס נוסף לשמירת השכונה והחורשה, שהיא חלק בלתי נפרד ממנה. תמורת זאת, הננו מתחייבים לשמור על החורשה ביום, ולהיות קשרים ביניכם לבין השמירה האזרחית בשעות הערב המוקדמות". ראש ההגנה הקשיב לדברי יהושע, טפח על שכמו וקרא לו: “נער אמיץ אתה, בקשתכם תמלא”.
למחרת ניטעו השתילים מחדש לקול שירת הילדים. בשעות־הערב המוקדמות ראו התושבים שהנערים יורדים לעבר הואדי, והולכים רחוקים זה מזה, כאילו אין הם מכירים איש את רעהו. היו אלה הקשרים, אותם הבטיח יהושע להגנה. בחצות ליל נשמעו יריות חזקות והפורעים החלו להתקרב אל החורשה. חברי ההגנה החליטו לארוב להם ולתת להם להתקרב. משהתקרבו המטירו עליהם יריות, והפורעים שנבהלו ברחו כל עוד נפשם בם. נשמעו גניחות הפצועים, וקריאות “אללה אכבאר” (אלקים גדול). ברם, גניחה אחת נשמעה גם מעבר מזה של הואדי, היתה זו גניחת יהושע שנפצע ברגלו. על אף הדם ששתת מרגלו, זחל אל הבסיס כשפתק בידו, בו ידיעה חשובה לחברי־הבסיס. יהושע הועבר באמבולנס לבית־החולים לחדר־הניתוחים להוצאת הכדור שנתקע ברגלו. כשנסתיים הניתוח ויהושע פתח עיניו, שאלו הרופא שעמד על ידו: “נו, נערי, כיצד ההרגשה, הכואב עוד?” אך יהושע לא ענה לשאלת הרופא, רק תפס בידו וקרא: “אמור לי, הרופא, מה נשמע, האם ניצלה 'חורשת ט”ו בשבט', הנהדפו הפורעים?"
הוא שמח כשהרגיש בידו של ראש ההגנה שליטפה את ראשו: “הרגע, נערי, החורשה ניצלה, השתילים קיימים” – אמר המפקד.
“הידד”, – קרא יהושע בקול חלוש, – “החורשה קמה, יד הכורתים תגדע”, ושקע בשינה עמוקה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות