צלאן תואר לעתים קרובות כסימבוליסט מאוחר, כלומר, כמשורר הפונה עורף למציאות ומבקש לברוא, כמלארמה בשעתו, עולם אוטונומי של מוזיקה ורבאלית טהורה. אבל לעומת הגישה ה"אוטונומיסטית" הזאת טענו אחרים, שצלאן רואה עצמו בראש ובראשונה כמשורר־עֵד, משורר שמטרת שירתו להעיד על אֵימי השואה, כלומר, לדבר על המציאות. זוהי גישה שאפשר לקרוא לה “רפרנציאליסטית”.

ארבעת השירים המובאים כאן נחלקים (במקרה) סימטרית לשני שירים מטאפיזיים ושני שירים פוליטיים, ומתוך כך הם מראים את שני הצדדים גם יחד. כלומר, הם מראים שלשירת צלאן שני צדדים, אוטונומיסטי ורפרנציאליסטי, ושהקונפליקט ביניהם הוא אולי המאפיין את השירה הזאת ומזרים בה את האנרגיה העזה המאפיינת אותה.

“גביש”, שיר מוקדם מתוך ספרו ה(כמעט) ראשון פרג וזכרון, נותן את מעמד־הבכורה המוחלט לטרנסצנדנטי. לא על השפתיים, על השׂיער ועל העין הממשיים יש לחפש את האמיתי, אלא “גבוה מזה”, “עמוק מזה”, “מאוחר מזה”. הגביש (או הבדולח) שבשם השיר הוא הצורה המלארמית השקופה שצלאן המוקדם מחפש. לימים יחפש את “גביש הנשימה” (ר' השיר “קורצף” בסורג־שפה, שירי צלאן בתרגומי, עמ^' 72) – כלומר, את השילוב הבלתי אפשרי של הצורה השקופה עם הבל־הפה של האקטואליה.

“רוֹאִים אֶתְכֶם, שָׁמַיִם” לקוח מקובץ שראה אור שלוש שנים אחר־כך, מִסף אל סף (1955). השמים והנצח, שתחומם לכאורה הוא שוב הטרנסצנדנטי, בוקעים הפעם כמין מחלת־עור נוראה, כיבים ומורסות, כשם שהאדמה מהותה זניחת האנושי. שמים ואדמה, נצח וזמן, נפגשים בחולי ובשריפה.

כמה שנים לפני־כן, בנובמבר 1952, מת פול אלואר, מעמודי התווך של האינטליגנציה הקומוניסטית העולמית, ושלושה ימים אחרי מותו כתב צלאן את “לזכר פול אלואר”. שיר הקינה הוא בעצם שיר התקפה: “הַמִּלָּה שֶׁסֵּרַב” אלואר לומר היא סירובו, בשנת 1950, להיענות לבקשת אנדרה ברטון ולהתערב לטובת המשורר הסוריאליסט הצ’כי קאלאנדרה, שנידון למוות על־ידי בית־דין סטליניסטי. אלואר, מתוך נאמנות לקומוניזם הסובייטי, סירב להתערב, והמשורר הצ’כי הוצא להורג.

“אַתָּה מֻטָּל” אף הוא שיר המתייחס ישירות לאקטואליה הפוליטית. נכתב בברלין בשעת ביקור שם בחג המולד, 1967 (השפריי וההפל הם נהרות העוברים בברלין), והוא משלב את נופה המושלג של העיר הלובשת חג (התפוחים עם הקיסמים, שולחן המתנות) עם אנקולי־הבשר ששימשו לתליית המתנקשים בחיי היטלר, דירות־הפאר “עדן” שהוקמו במקום שם נורו למוות ב־1919 המהפכנים קרל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג, והתעלה, לאנדוורקאנאל, אשר לתוכה הושלכה גופתה של “הבהמה” (כלשון אחד מרוצחיה).

המלים החותמות את השיר, “דָּבָר אֵינוֹ / חָדֵל”, מתייחסות לדבריה של לוסיל ב"מות דנטון" של ביכנר (הממלא תפקיד מרכזי בנאומו של צלאן לרגל קבלת פרס ביכנר, “המרידיאן”; ר' סורג־שפה, עמ' 127–141). לוסיל, הסופדת לדנטון המת, מוחה על שחרף מותו הכל מוסיף לנוע, מוסיף לחיות. היא תשב על הארץ ותצרח, כדי שהעולם המבועת ייעצר, יחדל לנוע. תשובתו של צלאן: “דָּבָר אֵינוֹ / חָדֵל”.

ש.ז.