רקע
חיים ארלוזורוב
יומן ירושלים
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים

יומן ירושלים – ספטמבר 1931 / חיים ארלוזורוב


 

יום ג', 1 בספטמבר 1931

יום-עמל קשה בחיפה. הגעתי בבוקר במכונית מעין-חרוד, והלכתי מיד לישיבה מועצת פועלי חיפה, כדי לדון על מצב העבודה ועל שאלות שעה הכרוכות בתכנית העבודות הציבוריות בחדשי-החורף הקרובים, ביררתי את שאלת העברתם של בתי-המלאכה של הרכבות מקנטרה לחיפה ואת מצב העבודה העברית בחברות “של” ו“קום אויל”.

ביקרתי ביקור גומלין אצל כהן 1מפיק“א. הוא סיפר לי על שיחתו עם פרנץ' אתמול. בין השאר שוחחו על המצב באיזור בית-שאן. פרנץ' שאל אם אמת הדבר שפיק”א התענינה בזכיון החולה. בתשובה לכך סיפר לו כהן את האמת על בעלי-הזכיון של עכשיו ועל אי-יכלתם המוחלטת לטפל בענין גדול כפיתוח החולה.

פרנץ' אמר שהוא עומד לחקור את הענין בעצמו בימים הקרובים. הוא דיבר בלעג על מדינאים כלויד ג’ורג' 2, שהתעלמו מכל הצדדים הטכניים והכלכליים והעיר על השארת מקורות הליטאני מחוץ לגבולות ארץ-ישראל. מקורות-מים אלה היו יכולים לשמש מקור לאפשרויות גדולות בשביל ארץ-ישראל. בעוד שהשלטון הצרפתי בסוריה אינו מסוגל להשתמש בהם לשום מטרה משקית שהיא.

אחרי כן ערכתי ביקור של נימוס אצל מק-קורן, מושל מחוז-הצפון. פגשתי שם את עוזרו אנדרוס 3. אנדרוס הוא אוסטרלי, והאנגלים מתיחסים אליו בחשד מה. אומרים עליו כי הוא ידיד טוב ליהודים. קודם לכן שירת בנצרת, ובא במגע קרוב עם המתישבים שלנו בעמק. סיפר לי, כי ועדת בנין-ערים המקומית אישרה אך הבוקר תכניות לשכונת-פועלים חדשה בחיפה. הוא היה יכול להוציא את רשיונות-הבניה מיד, לולא בקשתם המיוחדת של הפועלים שירושה להם לבנות את החדרים בגובה של 3 מטר תחת 3,25 מטר, כפי שדורש החוק. הוא נאלץ להביא את הענין לפני ועדת-השיכון המרכזית, וביקש ממני לסייע לו לזרז את הדבר בירושלים אצל אוונס, המשמש מזכיר לאותה הועדה.

ממשרדי הממשלה הלכתי לעיריה, לשם ביקור אצל ראש העיר חסן שוקרי. הוגד לי כי הוא רוצה לבוא עמי במגע בהקדם, בדבר תכניות פוליטיות מסוימות שהוא חושב עליהן. הוא משתייך לקבוצה המכונה מפלגת האופוזיציה הצפונית, שבראשה עומד השייך אסעד שוקירי, התחלתי להרגיש סימנים ראשונים של הרעלת קופאין, אולם היה עלי לחזור שנית על מחזור ספלי הקפה. מרבית השיחה הוקדשה לדברי-הבאי שבנימוס, בעוד שמזכיר-העיריה, אחד הפקידים האנטי-יהודיים הידועים פה, מנענע ברוב חסדו בראשו, לאות הסכמה.

ראש-העיריה הואיל בטובו להאשים את איטיותה של האדמיניסטרציה הבריטית בעיכובים שחלו בביצוען של עבודות ציבוריות מסוימות. נגעתי בפקודת-החוק של השלטון המקומי, העומדת על הפרק, אבל כנראה לא היו עמו כל ידיעות על כך מן הזמן האחרון.

השתתפתי בסעודת-הצהרים שנערכה לכבוד תלמידי ויקליף הול על ידי הועדה החיפאית לקבלת פני התיירים, בשיתוף הנהלת התכניון. הארוחה היתה דלה למדי, וודאי איכזבה מאד את אורחינו הצעירים, שהגיעו לחיפה אחרי סיור מיגע בכמה מישובינו בעמק. אחר הסעודה התחיל שטף הנאומים. נאמתי לפניהם משך שלושת רבעי שעה. הזכרתי את נאומו של קיש מלפני שבועים, שבו סיפר להם על הרקע ההיסטורי והפסיכולוגי של הציונות, ואת הרצאתו של הרב סגל, שתיאר את היסודות הדתיים הרוחניים של התחיה העברית. אמרתי שרצוני להרצות לפניהם על כמה יסודות כלכליים, מדיניים וחברתיים של בעיתנו.

טומסון ורוף, הקשורים בעבודת הנמל בחיפה, שהשתתפו בסעודה, עשו רושם כי זוהי בשבילם הזדמנות ראשונה לשמוע משהו על הציונות. הם היטו אוזן, ולא נתברר לי אם מתוך אדישות שבהרגל או מתוך התענינות אמיתית. הכומר גרהם-בראון השיב לנאומים, הצליח שוב להתחמק מעצם הבעיה. הוא דיבר הרבה על תיאולוגיה ועל התפקיד של תלמידיו בעתיד. מחוץ לזה הסתפק בדברי-ידידות כלליים.

בערב יצאתי ירושלימה, דרך תל-אביב. בכל הדרך, בין עתלית, תול-כרם וקלקיליה, לא ראינו אפילו משמר-משטרה אחד.


 

יום ד', 2 בספטמבר 1931

הלכתי לתחנת-הרכבת, להיפרד מצ’נסלור ורעיתו. זה היה טקס שופע רשמיות בלתי-רגילה. משמר של תשעה אוירונים חג מעל לתחנת-הרכבת. נכחו חבר-הפקידים הרגיל והקורפוס הדיפולומטי. בלט ביותר הערם של הערבים. אפילו נששיבי “הצליח” לאחר ויצא תחת זה ללוד, כדי לומר שם שלום לצ’נסלור.

במשך שארית הבוקר – זרם אין-סופי של מבקרים, ביניהם ד“ר זמורה. עמו שוחחתי פעם נוספת על הוראות-המלך 4ועל הכללת אגרת ראש-הממשלה לד”ר וייצמן בתוכן, אולי בתוספת הנחות-יסוד אחדות.

אחר-הצהרים היתה לי ישיבה ממושכת עם בן-גוריון, מ. בילינסון 5אליעזר קפלן ויוסף אהרונוביץ 6. דנו במצב הכללי.


 

יום ה', בספטמבר 1931

בבוקר התחלתי לערוך אחדים מן הביקורים הרשמיים אשר ברשימתי הארוכה. ביקור ראשון ערכתי אצל הקונסול האמריקאי הכללי. מר קנאכנשו עשר רושם של אדם בעל נטיה מובהקת למחשבה פוליטית. מאחוריו עשרים שנות-נסיון במצרים ובמזרח התיכון. אין ספק שהוא רואה את הדברים בעין פקוחה. הוא ידע כל פרט של הודעתי לעתונות שנתפרסמה זה עתה, ואמר לי שכבר שלח את נוסח-ההודעה לושינגטון. לרשותו עומד כנראה גם שירות-ידיעות יעיל מאד. הוא סיפר לי כמה דברים על פעולותיו של שאוקת עלי: בין השאר – כי הלה יעץ לועד הערבי להימנע מלכנס את הקונגרס הערבי המוצע בשכם ב-20 בספטמבר. ובאמת, בימים האחרונים שותקת העתונות הערבית בענין זה. אם ידיעותיו של הקונסול נכונות הן, הרי יש בכך רמז נוסף כי אין שאוקת עלי קשור בממשלה קשר ציבורי בלבד.

מן הקונסול האמריקאי הלכתי לבקר אצל הקונסול הגרמני הכללי. ד"ר נורד יצא לחופשה לקפריסין. מקום זה הוא השנה גם לארצישראליים מקום-המרגוע שבאפנה. נפגשתי עם סגן-הקונסול. כפי שביררתי עד מהרה למד משפטים במינכן. דיברנו על מכס ובר, המורה המקובל והאהוב ביותר, ואולי הסוציולוג הגרמני הגדול ביותר בדורנו.

בחזרי למשרד מצאתי אסיפה של שמשי בתי-ספר. משכורתם המכסימלית של שמשי בתי-הספר והמשרדים שלנו הוא שמונה לירות – ואנו חייבים להם עכשיו שלושה חדשי משכורת! זהו מצב בלתי-אפשרי בהחלט, ואין לסבלו עוד. יכולנו רק להבטיח להם שאנו עושים כל שניתן לעשות כדי לספק את תביעותיהם הצודקות בזמן הקרוב ביותר.

אחר הצהרים היתה לי שיחה ארוכה עם ה., על פקודת-החוק בדבר העברת הקרקעות ועל הצעדים הראשונים שיש לנקוט לקראת פעולות הפיתוח, ביחוד בענינים הכרוכים במינוי הפקיד המשפטי להערכה. ה. טוען בתוקף כנגד ט. ופ. – שני השופטים הבריטיים, שלפי שמניחים הם רשומים ברשימת הפיטורים-לשם-חסכון של ועדת או-דונל, ושמותיהם מוזכרים הן מחמת חוסר כשרונם בכלל ודרגתם המקצועית הנמוכה והן בגלל יחסם לשאיפות היהודים. ה. הרחיק לכת והציע שאדבר על כך בגלוי עם התובע הכללי. אבל אני מפקפק אם מותר לי לעשות כן על יסוד שמועה בלבד. אבל אביא את הדבר לפני הפקיד המנהל את הממשלה*, שאתראה עמו מחר.

בערב סעדתי עם משפחת מדזיני, בבית ויטלס. שמענו שירי-דת כושיים אחדים. ויטלס סיפר לי כי פרנץ' נגע בשיחה פרטית עמו בשאלת הפקיד המשפטי להערכה. הם עברו יחד על רשימת השופטים הבריטיים. גם הוא סבור, כנראה, כי ט. ופ. אינם האנשים המתאימים. יש בדיחה מצוינת על פי. המהלכת בין עורכי-הדין בארץ. אומרים כי משפט בפני בית-הדין לערעורים נפתח במלים אלו: "זהו ערעור על פסק-דין שניתן על ידי כבוד השופט פ., אבל יש גם סיבות אחרות לערעור…


 

יום ו', 4 בספטמבר 1931

בבוקר נפגשתי עם הפקיד המנהל את הממשלה. שוחחתי עמו כמעט שתי שעות על תכנית העבודות הציבוריות לעונת החורף ועל הבעיות הכרוכות בכך. בדרך כלל היה קר כפנס רחוב באלסקה (אם יש פנסי-רחוב באלסקה). אחרי שעתים יצאתי מחדרו כמו ממקרר, כולי מצונן. בדרך כלל הוא מתחייב במידה המינימלית ביותר. אפילו הוא מבטיח פעולה מסוימת הרי הוא תולה הבטחתו בכל כך הרבה סייגים וסעיפי לואי, עד כי בשום נסיבות שהן אינני רשאי להסיק כי אמנם הבטיח דבר מה. אפשר שלמעשה יסייע יותר מכפי שהוא מוכן לגלות במשא-ומתן.

מצד שני נתונה ממשלת הארץ באמת ללחץ כספי חמור. חרב ועדת או-דונל תלויה לה מעל ראשה. אולם נדמה לי שהם מגזימים בכונה. יש להביא בחשבון את העובדה שהכנסות הממשלה בארץ לא פחתו במידה ניכרת בשנה האחרונה, על אף המשבר העולמי וצמצום האמצעים הכספיים של התנועה הציונית.

תשובת הפקיד המנהל את הממשלה על תכנית העבודות הציבוריות שהצענו לאישור היתה, שהעבודות הציבוריות הבלתי רגילות תצומצמנה הרבה; “לא נוכל להקציב תקציבים מיוחדים כדי להמציא עבודה לפועלים יהודים מחוסרי-עבודה”. אמרתי, כי במקרה זה יוצאו בנובמבר ובדצמבר כארבע מאות עובדים מעבודות הממשלה ויישלחו לשוק-העבודה הכללי. על כך ענה בצורה מרגיזה: “ובכן, כוונתך לומר שכבר יש עודף קבוע של פועלים יהודים, למעלה מכושר-הקליטה הקיים של הארץ”. על כך השבתי, כי לא שיערתי לעצמי שאני טוען בפני בית-דין וכי עלי לחשוש שמא אתפס בלשוני בנקודה זו או אחרת. אנו משוכנעים כי העסקת מספר מסוים של פועלים יהודים על ידי הממשלה צריכה להיות בבחינת גורם קבוע בכל מצב עבודה בארץ. אגרת ראש-הממשלה לד"ר וייצמן עשויה לחזק את בטחוננו בהנחה זו. הערה חריפה אחרת היתה: “אתה מבין, כי מטעמים כלכליים בלבד לא היו מעסיקים פועלים יהודים בעבודות הממשלה כל עיקר”. על כך שוב ראיתי להשיב, כי הכללה מעין זו אינה במקומה. הדוגמה של מחצבות עתלית מוכיחה את ההיפך. אין ממשלת ארץ-ישראל בית-עסק. עליה להביא בחשבון שקיימים בפירוש שני מיני אזרחים ארץ-ישראליים. זה בצד זה, ולהם רמות חיים ושכר שונות. על כך השיב, כי אין הוא סבור שממשלת ארץ-ישראל נהגה כפי שנוהג בית-עסק.

כך שוחחתי עמו על ההכנות לועידה הפאן-מוסלמית. חזרתי על מה שאמרתי לצ’נסלור: הבינותי מפי ה. מ. כי לא יתכן לכנס ועידה כזאת בארץ-ישראל. יש להניח כמעט בודאות גמורה, כי אפילו במצרים יהפכו את הועידה להפגנה נגד בריטניה וחבר-הלאומים. הוספתי, כי אולי תמצא ממשלת ה. מ. לנכון להשתמש בהשפעתה על שאוקת עלי, שהשתתף בלונדון בועידת-השולחן העגול 7 מתוך מזימה לדחות או לבטל את התכנית.

יונג השיב, שהוא מוצא ענין בחות-דעתי על כך זו היתה תרומה עלובה למדי לשיחה פוליטית.


 

שבת, 5 בספטמבר 1931

ביליתי את השבת בתל-אביב. החלטנו שנשב בבית כל היום, כדי שידידנו יוכלו לבקר אצלנו פעם אחרונה לפני שנחסל את משק ביתנו בתל-אביב.


 

יום א', 6 בספטמבר 1931

רשימת-האורחים שלי היום היתה מעין רמז לויכוח התקציבי הקשה שיתחיל בישיבת ההנהלה הערב. הסיכויים אפורים ביותר. אנו מתחילים להרגיש, במידה שאין לשאתה כמעט, את הלחץ הנגרם על ידי כך שנכנסו בעניני הכספים למבוי סתום. מחר בבוקר יעמדו לפרעון החשבונות שנצטברו מיום ה‘, ו’, שבת ויום א'. אנו מריצים מברקים לכל עבר, ועדיין אין אנו יודעים כיצד נעמוד בתשלומי יום מחר. סנטור דוחק בי שאלך לממשלה ואודיע להם על המשבר הממשמש ובא, אבל לא אעשה כזאת: הם לא יעזרו לנו בין כה וכה, בעוד שהנזק למעמדנו הכרוך בצעד כזה ודאי הוא.

בינתים גוברת ההתרגשות. בא אלי שקולניק. הוא חרד מאד לעתידם של ישובינו בעמק, שיש לחשוש כי ימנעו מהם את המינימום ההכרחי. אף הם שקועים בחובות, ולא יוכלו לפרוע את התשלומים המגיעים מהם עד שיקבלו כספים מאתנו. סוחרים רבים בחיפה תלויים בתשלומי המשקים שלנו. הסוחרים מצדם חבים לבנקים ולסיטונאים. זהו מעגל-קסמים!

אחריו בא ויליקנסקי. הוא חושש לתחנת הנסיונות. עבודתו המתוכנת לכמה שנים נתונה אף היא בסכנה.

אחרי כן היתה שיחה ממושכת עם גלובמן, נציג הסתדרות הפקידים, על הפיטורים בהמון העומדים על הפרק במשרדי-הסוכנות. ס. מדבר על 35 פיטורים נוספים. באופן כזה מתקבל על הדעת, שבאמת יהיו כעשרים וחמישה. עוד עשרים וחמישה פקידים יפוטרו בלי סיכוי לקבל עבודה בקרוב ובלי שנוכל לשלם להם אף את המשכורת המגעת להם, שנתעכבה, ופיצויים לא כל שכן!

בערב נפגשנו אצל ס.. בבלי וברודיה נכחו אף הם. באנו לשמוע את דין-וחשבון ועדת התקציב, שנתמנתה לפני שבוע ימים. עד ששמעתי את הדין-וחשבון חשבתי שס. מבוהל יותר מדי, וכי פקידי-הגזברות הקבועים והמנוסים יורונו כיצד להתגבר, על ידי תחבולות ואמצעים שונים, שס. אולי לא הצליח לגלותם. באמת היו הדינים-וחשבונות של בבלי וברוידה במידת מה פחות פסימיים משל סנטור, אולם אף אם נקבל את חות-דעתם נגיע לכלל מסקנה שלא נוכל לעמוד במאמץ לממן את התקציב אם לא יתקבלו חמישים, ששים אלף הלירות שמפעל-החירום היה צריך להכניס, או אם לא נקצץ קיצוצים חמורים בתקציב עצמו. בשעה שהתוכחנו על הדין-וחשבון ניקרה במוחנו כל הזמן המחשבה: איך יעבור עלינו יום המחרת? קיבלנו תשובה מלונדון. פיבל 8חולה והופיין לא קיבל הוראות לבוא לעזרתנו.


 

יום ב', 7 בספטמבר 1931

בבוקר היו אצלי קפלן ובר-כוכבא מאירוביץ. מסרתי להם את פרטי שיחתי עם יונג בדבר תכנית העבודות הציבוריות בחורף הבא. אחר כך ביררנו יחד עם סנטור את הצעת המכסה לעולים-ועובדים, שתוגש בימים הקרובים ביותר. הגענו למצב כזה שאפילו ההסתדרות יכולה לחלוק אך מעט מאוד על הצעת מכסת העובדים שלנו. אם יש חילוקי-דעות, הרי אלה אמורים בעשרות, לכל היותר בכמה מאות רשיונות.

הופיין קיבל סוף-סוף הוראות מלונדון, והחשבונות ישולמו היום. אולם מה יהיה מחרתיים, כשיהא עלינו לעמוד שוב לפני פרעונות גדולים? הצעתי לסנטור לכנס ועדת-חירום מבין אישי הישוב שהם בעלי נסיון כלכלי. תפקיד הועדה יהיה ליעץ להנהלה במצבה הנוכחי. דעתי היתה, שועדה כזאת לא בלבד שתעזור לנו לשמור על מקצת יציבות, אלא שאם נזדקק לאמצעי חירום, נחליט עליהם על דעת כמה אישים אחראים בישוב ובהסכמתם. הסכמנו להיועץ לפי שעה עם הופיין ועם יוסף אהרונוביץ. הם הוזמנו להשתתף בישיבה ביום ג' הבא.

ביקרתי אצל סיר ספנסר דייויס, מנהל האוצר של ממשלת-הארץ, שחזר זה עתה מחופשתו. שוחחנו על בעיות כלכליות בכלל, על האבטלה באנגליה, השפעת מכס החיטה על החקלאות בארץ ועל המאזן המסחרי.

אחר-הצהרים היתה לי שיחה קצרה עם טולקובסקי 9, שהבטיח לי ברצונו לסייע תמיד כמיטב יכלתו. בינתים פנה והלך, כדי להשתתף במסיבת-תה רשמית למחצה, שהסוכנות היהדוית והועד הלאומי ערכו במלון “עדן”. לכבוד פרנץ' וקיצ’ינג 10. מלבד חברי שתי ההנהלות הוזמנו אך אנשים מעטים: אוסישקין, וילקנסקי 11, טולקובסקי ועוד. המסיבה עברה בצורה המניחה את הדעת. פרנץ' נהנה כנראה. בשעת שיחתי הפרטית עמו נתרכך האיש לראשונה וסיפר לי כמה דברים מענינים. הוא קיבל הוראות מענינות מאד מראש-הממשלה – לחקור חקירה חדשה את המצב בעמקי בית-שאן והחולה. הוא ביקש ממני להביא לפניו את החומר שלנו על שני הנושאים הללו. לפי הוראות מיניסטר-המושבות עליו לראות בדין-וחשבון של הופ-סימפסון יסוד לחקירותיו. הוא חזר על בקשתו שנעיר את הערותינו בהתאם למבנה הדין-וחשבון של הופ-סימפסון. פרנץ' אמר כי לא היה רוצה לחקור את השטח הניתן לעיבוד – אם יש אחד-עשר או שנים-עשר מיליון דונם להלכה – אבל רצונו לדעת מה ניתן להשיג ומה אפשר לעשות בשטח זה.

שוחחתי גם עם קיצ’ינג. לדעתו בולט הדבר כי ערבי ארץ-ישראל עולים בהרבה על האוכלוסיה העירונית של בגדד מבחינת ההשפעה התרבותית והאירופית שהושפעו.

שניהם ביקרו אתמול במקוה-ישראל ובבית-הספר החקלאי בתול-כרם, אבל לא אמרו דבר על רשמי ביקורם, חוץ מדברי נימוס סתמיים.

אחרי מסיבת-התה יצאתי לתל-אביב, כדי להשתתף בישיבת מרכז המפלגה – הראשונה מאז בואי ירושלימה.


 

יום ג', 8 בספטמבר 1931

בבוקר חזרתי מתל-אביב.

אליעזר יפה 12ביקר אצלי ושידלני לתמוך בדרישת “תנובה” לקבל אחוז אחד מתקציב ההתישבות. הם זקוקים לכסף זה כדי לנהל את מלאכת-ההסברה המצוינת שלהם וכדי לכסות הוצאות מסויימות ליצוא התוצרת. נדמה לי שהצורך בכך הוא כה מובן מאליו וכה חשוב, עד שקשה לי לתפוס מדוע אנו צריכים לבקש תמיכה מיוחדת. סעדתי בצהרים עם ד"ר פרנקו לקיו, המזכיר הראשון של הצירות האיטלקית בברלין. לא ידע דבר או חצי דבר על דרכי פעולתנו ורשם חומר בשביל איזו עבודה ספרותית. נתברר שהוא מעדיף לדבר גרמנית מאשר אנגלית, ולמורת-רוחי נאלצתי לנהוג כמוהו. הוא שירת בצירות האיטלקית במצרים. הוא מסייר עתה בארץ באופן פרטי ומתכוון להכין בשקידה כל מה שסיפרתי לו על מנגנון הקונגרס, על התקציב שלנו. הנהלת הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת, המתישבים וכו'. ביחוד נתרשם כשסיפרתי לו, כי תנועת Risorgimento האיטלקית השפיעה השפעה מעמיקה על רעיונות התנועה הציונית, כשם שהשפיעה על התנועות הלאומיות בכללן. אכן היו לנו כמה רגעים של שיחה נעימה ויפה על אוגו פוסקולו 13וקונפאלונירי 14. הוא מסייר בארץ בהדרכת לשכת-המודיעין שלנו.

כל שעות אחר-הצהרים והערב הוקדשו לישיבתנו הראשונה עם הועדה המיעצת לעניני כספים. הופיין ואהרונוביץ שמעו את דין-וחשבון ועדת התקציב שלנו, אבל לא רצו להביע את סוף דעתם לפני שנמציא להם חומר נוסף. הישיבה נדחתה עד לאחר ראש-השנה. בינתים נתגבר על הימים הקשים ביותר בעזרת בנק אפ"ק.


 

יום ד', 9 בספטמבר 1931

עברתי במשך היום יותר מ-400 קילומטר, כי יצאתי לדגניה כדי להיפגש עם פרנץ', קיצ’ינג ושפרד. בשעה שחיכינו להם בדגניה שוחחתי עם אנשים אחדים על המצב בג’יפתליק של צמח, על אפשרות חלוקה חדשה של הקרקעות, כדי להשלים את השטח שלנו לאורך קו דגניה – כפר גון 15, ועל הכללת הקרקעות החדשות במערכת ההשקאה שלנו. נודע לי דבר מענין מאד: לפני זמן מה חכרנו אלפי דונמים מן הקרקעות הללו, מיורשי הברון המצרי, שקנה אותם תחילה כדי לגדל כותנה והפסיד סכומים מרובים. עתה חכרו אנשינו את הקרקעות הללו לתקופה ארוכה. ופקודת-החוק להגנת האריסים חלה גם עליהם. זהו המקרה הראשון שבו ניצלנו את החוק הזה לטובת הבית היהודי הלאומי.

מדגניה נסעתי לנהלל ומשם, דרך חיפה, חזרה לירושלים. בדרך כלל נדמה לי שהסיור עבר בהצלחה. מצד שני איני בטוח באיזה דרך. בעצם, עלינו ללכת. בשעת הישיבה בחדר-האוכל הנוח של דגניה ב' בודאי עלה על דעת האנשים האלה, כי אין אנו הנושאים המתאימים ל“פיתוח”, הואיל ואנו כבר “מפותחים” במידה מספקת. אבל אם נביאם למקומות ככפר-חיטין – ודאי יגידו שהיהודים נכשלו כעובדי-אדמה. וכך אנו נתונים כל הזמן בין הפטיש ובין הסדן. בדגניה סיירנו את בית-הספר, את גן-הילדים, את תעלת המים החדשה, את מטעי האשכוליות ואת חדר האוכל; בנהלל – את המחלבה המרכזית, את בית-הספר החקלאי ומשק אחד ממשקי הכפר. הם נהנו, כנראה, אולם סוף סוף לא בזה עניננו. שמעתי מפי פרנץ' רק הערה תוקפנית אחת במשך כל היום, ואולי אין להאשימו בכך. הוא שאל את הירשפלד מנהלל, אם מישהו מחברי המושב חזר לקבוצה. בתשובה על כך סיפר הירשפלד על אדם אחד שבא, לדבריו, מרוסיה ומצא אחרי תקופת-עבודה בנהלל כי מוטב לו לעבור לישוב קיבוצי. על כך העיר פרנץ‘: “מדוע לא חזר לרוסיה הסוביטית?” זה הזכיר לי את סגנונו של סר ג’ון קמפבל 16. שפרד, שהוא ותיק בארץ יותר מהם, היה העצור ביותר משלושתם. אבל הוא גילה נכונות לסייע בענינים מעשיים. בעיני מצאו חן דבריו: “לא יהיה כלום בארץ זו עד שלא תקימו בתי-חרושת לשימורים”, או: “זוהי סביבה טובה לגידול אספרגוס”, וכד’.

חזרתי לירושלים מאוחר בלילה ועייף מאד.


 

יום ה', 10 בספטמבר 1931

אורחי הראשון הבוקר היה מיור לונגריג, מחברת הנפט העיראקית. היתה לי שיחה חשובה עמו על עבודות צינור-הנפט העומדות להיעשות. הוא שהה אצלי יותר משעה והצטערתי על שנאלצתי להפסיק את שיחתנו, אולם בעשר היה עלי להיפגש עם מודי, ממלא מקום המזכיר הראשי.

שאלתי הראשונה היתה, אם מתכוונים להתחיל בעבודה בעתיד הקרוב ובאיזה קצה של הצינור יתחילו. נודע לי כי תוך ששת החדשים הקרובים יגשו לעבודה בבת אחת, לאורך כל הקו. כן סיפר לי המיור לונגריג שהוא יהיה, כנראה, נציג החברה בארץ-ישראל וכי יש בדעתו לבוא במגע עם הארגונים היהודיים, ביחוד משום שהצינור יעבור בקרקעותינו.

שאלתי השניה היתה, אם כבר הוחלט על קו-הצינור, והוא הראה לי את הקו במפה. צינור-הנפט יוכנס לתחומי הארץ ליד גשר. משם אל מפרץ חיפה, בלי לנגוע בפסי-הרכבת. שאלתי, באיזה אופן תשפיע הנחת הצינור על קרקעותינו. השיב על כך

שהחברה תצטרך לרכוש פס אדמה שיספיק כדי הנחת הצנור עצמו וכן לסלילת כביש ולהקמת קו טלגרף לאורך הצינור. רוחב הפס יהיה בסך הכל שנים-עשר מטר. לפי זה יעבור הצינור בקרקעות של יהודים לאורך 28–25 קילומטר בערך.

המיור לונגריג רצה לדעת, אם כל הקרקעות שהצינור יעבור בהם שייכים לגופים ציבוריים. הוא העיר שסיפרו לו כי בבלפוריה, למשל, יש בעלות פרטית על הקרקע בידי המתישבים הבודדים. הסברתי לו, כי בלפוריה יוצאת מכלל זה, משום שהשטח שם נרכש על ידי “קהילית ציון” האמריקאית, בהתאם לתקנותיה המיוחדות. לעומת זה שייכת מרבית הקרקע באיזור זה לגופים יהודיים ציבוריים, ביחוד לקרן הקיימת.

המיור לונגריג כבר שמע על הקרן הקיימת ועל חוקתה. במקרה הרע ביותר תשתמש, כמובן, חברת- הנפט העיראקית בזכות חוק-ההפקעה, אלא שהם רוצים להגיע לידי הסכם ידידותי. הוא שאל לעמדתה של הסוכנות היהודית בשאלה זו.

אמרתי לו, כי הצעתו בצורה הנוכחית הפתיעה אותי, כיון שזוהי הפעם הראשונה שנציגי החברה דנים אתנו על נושא זה. אין אנו יכולים לקבל כל החלטה שהיא בלי להיועץ עם הנהלת הקרן הקיימת. אם לדון לפי התרשמותי הראשונה, אני רואה מראש התרגשות רבה בין היהודים בארץ-ישראל ומעבר לים בגלל האפשרות של מסירת קרקע יהודית-לאומית למטרה שמחוץ לישוב יהודים. הוא השיב שהוא מתפלא לשמוע דברים כאלה. הרושם כי החברה רוצה לגזול מאת היהודים איזו קרקעות שהם, שנרכשו על ידיה מקורו, לדעתו, בסילוף עובדות בלבד. הסברתי לו, שאחרי מאות שנים של חיי גלות התחיל העם היהודי רק עכשיו ברכישת אדמות להתישבות וכי קרקע זה הוכרז כרכושו הנצחי של העם היהודי. השטחים השייכים לקרן הקיימת אינם בלתי מוגבלים בשום פנים ואופן. על כן יחששו מאד להפסיד איזה חלק שהוא מן הקרקעות הללו. כאן הזכרתי את ההסכם שנחתם בין ממשלת הארץ לבין חברת-הנפט העיראקית. בני ארץ-ישראל סבורים כי בהסכם זה לא התחשבו באינטרסים של האוכלוסיה המקומית. ידעתי כי מדובר כאן בשמירת ענינים בריטיים חיוניים. לפיכך איני רוצה להעמיד בסימן שאלה את עצם התאמתו של החוזה, בצורה שבה נחתם, למטרתו, אבל עלי להדגיש שאני מתקשה לגלות איזה יתרונות שהאוכלוסיה עלולה להפיק מן ההסכם.

הוא הטעים, שמלבד היתרונות הכלליים שמוסד מסחרי כזה מביא לכל ארץ שבקרבה הוא פועל, ייהנו תושבי ארץ-ישראל במישרים מהעסקת פועלים ומרכישת חמרים. הסכמים דומים נחתמו ברצון על ידי ממשלת סוריה והלבנון.

העירותי את תשומת-לבו לכך, שלפי ההסכם (שנוסחו ידוע לי יפה, כיון שכתבתי עליו לפני כניסתי לתפקידי הנוכחי) רשאית הנהלת החברה להעסיק פועלים מקומיים, או להביא פועלים זרים מן החוץ. התנאי היחידי הוא, שיש להחזיר פועלים זרים כאלה לארצות-מוצאם, לאחר שתסתיים העבודה שלמענה הובאו.

על כל השיב מר לונגריג, כי החברה מעונינת להסתייע בעובדים המובאים מן החוץ רק אם לא ימצאו לה פועלים מקומיים בעלי אותו כושר מקצועי.

אמרתי שוב, כי בעית הפועלים בארץ-ישראל מסובכת יותר, כיון שהאוכלוסיה העובדת מורכבת משני חלקים בעלי רמות חיים ושכר שונות. הממשלה אנוסה לטפל בבעיה זו דרך קבע. בשנים האחרונות נמצאה שיטת טיפול המניחה את הדעת, שבה משתמשים, למשל, במחצבות עתלית. המיור לונגריג סיפר לי שכבר שוחח עם מר טומפסון מעבודות הנמל, ושמע על הבעיה הזאת. רוצה היה לדעת אם נכון הוא שבעלי הפרדסים היהודים באזורי הההדרים מעסיקים פועלים ערביים. עניתי, כי אמנם, בה בשעה שבעלי הפרדסים החדשים באזורי ההדרים מעסיקים כמעט אך ורק פועלים יהודים, מעסיקים בעלי המטעים הותיקים מספר פועלים ערביים. הם נוהגים כך יותר מתוך שיגרה מאשר מטעמי חסכון, כי בעלי הפרדסים המעסיקים פועלים יהודים מסוגלים גם מסוגלים להתחרות עם האחרים. היחס בין פועלים ערבים ויהודים באיזור ההדרים הוא עתה בין חמישה לשמונה בערך. הוא שאלני אחר כך, על מה מבוססת המסורת של העסקת פועלים ערביים על ידי המתישבים הותיקים? האם הפועל הערבי נוח יותר, וקל יותר לטפל בו מאשר בפועל היהודי? אמרתי לו, שיתכן כי מבחינה מסויימת אולי קל יותר לטפל בפועל הערבי. באופן זה אפשר לחשוב גם את הפועל ההודי יודע דבר על הגבלת שעות-העבודה, על הגנת הנשים והילדים, על תחוקת עבודה וכו'. הוספתי, כי התפלאתי בהודע לי כי ההסכם עם חברת-הנפט העיראקית אינו כולל שום סעיף בדבר תנאי-עבודה הוגנים, בפרט לגבי הגנת נשים וילדים.

תשובתו היתה (ולדעתי הוא צודק בהחלט), שאין להטיל על חברה מסחרית את האחריות לחוקי-הארץ. אילו אסר חוק המדינה להעסיק נשים וילדים, כי אז היתה החברה מקיימת את החוק הזה, אולם אין לדרוש ממנה שהיא תשמש מחוקק בשביל ארץ-ישראל. הוא הוסיף ואמר, שצריך יהיה לחפש דרך לפשרה אתנו. אין החברה רוצה לעורר התנגדות מצד האוכלוסיה המקומית, אולם עליה לקיים קודם כל את חובתה כלפי בעלי מניותיה. אין לתבוע ממנה שתהיה פטריוטית יותר מן המתישבים היהודים עצמם.

כאן שאלתי אותו, למה הוא מתכוון בדבריו על רכישת חמרים בארץ. השיב על כך, כי ראשית כל ירכשו כאן את כל צרכי המזון בשביל הפועלים. את הציוד עצמו יצטרכו כמובן להביא רובו ככולו מן החוץ, אולם נוסף על כך יש דברים מסויימים (כגון אוהלים, שמיכות וכד') שאפשר יהיה אולי לקנותם כאן.

אחרי כן חזר לבעית הקרן הקיימת ושאלני אם אין מצבה דומה מנקודת-ראות משפטית לזה של הוואקף. עניתי, כי כשם שהוא איננו מהנדס (הוא חזר על כך כמה פעמים במהלך השיחה) כך אני אינני מומחה למשפטים. הוא יוכל לקבל ידיעות על כך מן המשרד הראשי של הקרן הקיימת. אמרתי לו, כי אדמות הוואקף משמשות רק מטרה להעשרת ההקדשות. ואילו מטרת הקרן הקיימת היא למסור בידי מתישבים חסרי-אמצעים, תמורת דמי-חכירה מעטים, שטחי-קרקע שעליהם יחיו ויתפרנסו, אלא שאין הדבר משנה את אפיו המשפטי של הענין.

לבסוף שאלתיו בדבר כוונותיהם לגבי סיום הצינור במפרץ חיפה. אמר, שגם שם יהיו זקוקים לשטח קרקע, כי אין הם יכולים לבנות את בתי-הזיקוק באויר. גם שם יסתייעו בחוק-ההפקעה – אם יהיה הכרח בכך.

סיימתי את שיחתנו באמרי, כי הייתי רוצה לעיין בדבר, וביקשתי ממנו לבקר אצלי שנית, אולם מהות הברירה, גלויה, לדעתי, לעין: כל עוד הוא מתכוון לחוק-ההפקעה הרי הדיבורים על הסדר ידידותי למותר. השאלה האמיתית היא, אם חברת-הנפט העיראקית רוצה בכך שהיהודים בארץ-ישראל יראו בה חברה מסחרית הפושטת על אדמות-היהודים ואשר התקדמותה מעוררת רוגז – או שהיא שואפת באמת להגיע לידי הסכם עם העדות המקומיות.

בשעה עשר ביקרתי בלוית אברהם קצנלסון אצל מודי. שוחחנו על פרטי הפרוצדורה שתונהג לפי פקודת-החוק המכונה “הוראת החנינה”.

מיד לאחר שחזרתי אל המשרד באתי בדברים עם הקרן הקיימת, כדי למסור להם על שיחתי עם המיור לונגריג. מתברר כי בינתים קבע ראיון עם אוסישקין, לאחר שעה. הספקתי עוד להיכנס לאוסישקין ולמסור לו את תמצית שיחתנו. הוסכם בינינו שאוסישקין ישמע את דברי נציגה של חברת-הנפט העיראקית וישיב לו שהוא, אוסישקין, חייב להיועץ עם ועד המנהלים לפני שיוכל למסור איזו הודעה שהיא. מאוחר יותר באותו יום אישר לי גרנובסקי, כי אמנם כזה היה סיום השיחה בין השנים.

בשעה 12.30 ביקרתי בלוית סנטור אצל ראש-העיריה, וכך התודעתי לראגב ביי 17. היה זה מחזה נוגע עד הלב לראות את נסיונותיו של סנטור לקנות את לב האיש בשעה שהלה מספר לנו סיפורים מאלף לילה ולילה.

תחילה העמיד פני נעלב, משום שלא ביקרתי אצלו עד היום. הרי אפילו נציגים דיפלומטיים זרים בירושלים נוהגים לבקר אצלו מיד לאחר פגישתם עם הנציב העליון ועם מושל-המחוז. אחר כך סיפר לנו מה רב היה צערו על שהחברים היהודים ראו לנכון להתפטר מן העיריה. הוא היה רוצה מאד לראותם שוב על כנם. בתשובה לשאלתי בדבר תאריך הבחירות הקרובות לעיריה אמר, שהוא כבר מצפה להם באי-סבלנות. הוא רוצה בהחלט להסתלק מתפקידו, אבל סבור הוא כי תחילה יצטרכו לבחור את בית-הנבחרים החדש. שאלתי בתמימות אם הוא מתכוון לבית-הנבחרים הבריטי. השיב בשלילה; מתכוון הוא לבית-הנבחרים הארצישראלי. יודע הוא כי היהודים והמופתי מסייעים זה לזה על ידי התנגדותם להקמת מוסד כזה.

החלק האחרון של שיחה “מקסימה” זו הוקדש לענין העסקתם של פועלים יהודים בעבודות העיריה. מרבית התלונות אינן מבוססות, לדבריו. הקבלנים הערביים המקבלים את העבודות, מעסיקים פועלים יהודים. והוא שאל בערמה – מה חשוב לנו יותר: עבודה לפועלים יהודים או רוחים לקבלנים יהודים? עניתי כי עבודה ליהודים היא, כמובן, העיקר בשבילנו, אולם הקבלנים היהודים משלמים אף הם מסים בירושלים, וזכאים ליהנות מאותן הזכויות לגבי עבודות העיריה כחבריהם הערבים. ביקשתי ממנו להמציא לי עובדות ומספרים בדבר העסקת יהודים על ידי קבלנים ערבים בבית-המטבחיים, בבניה וכו'. השיב, כי לשם כך עליו לבוא בדברים עם מהנדס העיר. הבעתי את תמהוני של שהעיריה לא פירסמה מספרים כאלה, כדי לסתור בצורה הקולעת ביותר את טענות היהודים. הוא אמר, כי מטעמים מובנים אין הוא רשאי לפרסם מספרים כאלה!

אחר-הצהרים עסקתי בכתיבת מכתבים שנתעכבו ורשימות יומן. סעדתי בערב בבית בבית סנטור. רוצה הוא להעמידני בנסיון של מגע פוליטי עם הוגו ברגמן 18, עם שלום 19ושאר חבריו, אולם אין בכך משום סכנה.


 

יום ו', 11 בספטמבר 1931

היום ערב ראש-השנה. החלטתי לערוך בהזדמנות זו ביקורי נימוס אצל שני הרבנים הראשיים. תחילה הלכתי אל הרב יעקב מאיר. שיחתנו הוקדשה בעיקרה להרצאת התיאוריה שלו, כי האשם במאורעות תרצ"ט איננו לוק 20, המוכר לו מסלוניקי, ואף לא צ’נסלור, כי אם… הרב הראשי קוק! אין הוא מתכוון, כמובן, להטיל דופי בחברו לכהונה, אולם מחובתו לספר לי כי שניהם ביקרו אצל לוק כמה ימים לפני המאורעות, כדי להגיע לידי סידורים מסוימים, אבל אורך הנאום שנאם הרב קוק בהזדמנות זו מנע מהם מלהגיע לכלל סיכום… יש להניח שאילמלי מקרה ביש זה היו מונעים את המאורעות!

ברכתיו ברכת “לשנה טובה” ושמתי פני אל הנאשם בדבר.

הרב קוק הוא יהודי מסוג אחר לגמרי. הוא מיצג טיפוס של בר-אורין ומורה רוחני הרבה יותר מחברו. היתה זאת באמת חויה לשבת אתו בחדר-העיון הקטן שלו, המלא וגדוש ספרים, שעות אחדות לפני שהתחיל בתפילות ראש-השנה, הוא יודע על אבות-אבותי הרבנים ושיבח מאד את אבי זקני ואת אחיו שהכירם. אולם מסקנתו המעשית היתה, שבן למשפחה כזאת חייב להתנגד למשחק כדורגל בשבת…

יצאתי לחגים לתל-אביב.

אשר למצבנו הכספי – עברנו איך שהוא את השנה. יעזרנו אלוהים בשנה החדשה.


 

שבת, 12 בספטמבר 1931

ביליתי את היום בבית, אולם דירתנו כבר נתמלאה ארגזים ומזודות מכל המינים, שהוכנו לשם העברתם ירושלימה, והרי זה תמיד מחזה עגום.


 

יום א', 13 בספטמבר 1931

יום שני של ראש-השנה.


 

יום ב', 14 בספטמבר 1931

לאחר הפסקת הנופש של החגים שוב אני בצרה. מועדי פרעונם של חובות ישובינו בעמק לסוחרים בחיפה מתקרבים ובאים. עין-חרוד, למשל, חייבת את הסכום הדמיוני ממש של 10,000 לא"י. אם הגזברות שלנו לא תשלם לישובים את אשר היא חייבת להם – אין הם יודעים כיצד למנוע את המשבר.

פתחנו בארבע את ישיבת ההנהלה בדיון על מיכסת העליה לעובדים. חילוקי הדעות בין סנטור לביני נוגעים בסך הכל במאה רשיונות-עליה. אני טענתי שיש לצרפם לאלה שנקבעו בקשר למטעים החדשים האפשריים, ברקסון היה הבורר ואישר עוד מאה רשיונות לעם היהודי. אולם שאלה אחרת היא – כיצד יגיב על זה מנהל מחלקת העליה הממשלתית? ברור, כמובן, שבמסגרת כזו אין לדבר כלל על מדיניות עליה או על תכנית כלכלית, אלא על דקדוקי עניות בלבד!

בשעה מאוחרת יותר באו באי-כוח ישובינו בעמק, כדי לטעון את טענותיהם פנים אל פנים. זו היתה אחת השיחות המעציבות, מסוג השיחות אשר כבר היו לנו עם המורים, הפקידים והשמשים.

אחרי ישיבות אלו נפגשנו עם ועדת היועצים הכספיים שלנו, שבאו מתל-אביב לאחר שעיינו בחומר שהמצאנו להם. ישבנו אתם עד שעה מאוחרת בלילה ובדקנו פעם נוספת את המספרים. תהא דעתו של פלוני או אלמוני על פרט מן הפרטים אשר תהיה – כללו של דבר הוא, כי נבואותיו השחורות של סנטור נתקיימו במידה מסוימת. במובן ידוע מחמירים הופיין ואהרונוביץ את מצב הדברים, בדרשם שנוציא מכלל סעיפי ההכנסה את המלוה בסך 24,000 לא"י מבנק לויד’ס, שנכלל בבזל בתקציב, כי על אף נסיוננו הטוב בעבר איננו בטוחים כלל שהמלוה יחודש בנסיבות הנוכחיות.

כשאני לעצמי נוטה אני לחשוב, כי איננו רשאים להחמיר את מצבנו התקציבי על ידי ביטול סעיף זה בהכנסה – אף על פי שטענתו של הופיין יש לה על מה שתסמוך. ודאי שלא נשתנה דבר בענין זה מאז החלטתה של ועדת התקציב של הקונגרס.


 

יום ג', 15 בספטמבר 1931

ביקרתי בבוקר אצל הקולונל הרון, מנהל מחלקת-הבריאות – האחרון מבין מנהלי מחלקות הממשלה שעדיין לא ביקרתי אצלו, וכבר התחיל מהרהר בכך. ד"ר קצנלסון נתלווה אלי. אומרים על הרון כי בשנה הבאה יצא לפנסיה. שיחתנו היתה כרעם-סופה ממרחק. השמים היו בהירים למדי, אולם קול הרעמים נשמע הרחק.

נפרדנו בידידות רבה לאחר שהחלפנו בינינו כמה דברי אמת על האינטרסים השונים שלנו. הרון טען, כי מחלקת-הבריאות תוסיף תמיד להעמיד שירותים שוים לרשות הערבים, היהודים, הארמנים ולכל שאר העדות בארץ-ישראל. עד למאורעות 1929 השתמשו היהודים בשירותים אלה ברצון. התנגדותם להיכנס לבתי-החולים הממשלתיים, אשר החלה מאז, נובעת מהתערבותם של פוליטיקאים. מחלקתו לא תסכים לעולם לערוב לכך שחולים יהודים ימסרו לטיפולם של רופאים יהודים.

טענתי היתה, כי מחלקת הבריאות קיימת כדי לשרת את הקהל, ולא כדי לחנכו בענין היחסים הבין-עדתיים. אם חולים יהודים נמנעים מלהיכנס לבתי-חולים ממשלתיים – הרי תפקיד המחלקה הוא לברר את הסיבה. על המחלקה להביא תמיד בחשבון, כי לפי שעה חיים שני החלקים של אזרחי הארץ לפי רמות-תרבות שונות. נוסף על כך צריכה המחלקה להתחשב בכך, שבשעה שחולים אנוסים לפנות לבית-חולים, יעדיפו תמיד בית-חולים שבו יוכלו לבוא בדברים עם הרופא ועם האחיות, ובכלל להרגיש את עצמם בנוח. הצלחתי להזכיר כל פעם כדוגמה את המחלקה הבריטית שבבתי-החולים הממשלתיים, ודבר זה ממש הוציאו מכליו.

הרון קלע יפה בהערותיו הצדדיות על בזבוז הכסף שבשירותי הבריאות שלנו, ביחוד ב“הדסה”. הוא דיבר טובות על קופת-חולים, אולם משנגע בדבריו בבית-החולים שעל שם רוטשילד ובמספרם המופרז של הרופאים והמומחים, אמר כי כל אדם הבקי אף במקצת בארגון שירותי-הבריאות הציבוריים יוכח, למראה המספרים, כי אין טעם לנהל מוסד באופן כזה. הוא הוסיף, שאילו היתה הממשלה מקבלת על עצמה לספק שירותי בריאות מדרגה כזאת לכל תושבי הארץ, היה הדבר בולע יותר ממחצית התקציב כולו. אין לי ספק שיש הרבה מן האמת בכך: הוצאותינו לבריאות הן מחוץ לכל התאמה ליכולת הכספית של האוכלוסיה היהודית בארץ. אי-הצלחתנו להסיק את המסקנות המעשיות מן ההנחה שאנו מודים בה זה זמן רב, מקילה הרבה על מתנגדינו שבחוגי הממשלה בשעה שהם באים להתקפינו. “הממשלה ודאי לא תגדיל את הקצבתה למוסדות הבריאות היהודיים, כל זמן שמובטח לה כי נוהגים בהם בזבוז”, אמר הקולונל הרון.

היתה לי שיחה עם הרב אוסטרובסקי. הוא ביקש ידיעות על המצב המדיני, כי הערב תיפתח ועידת המזרחי בארץ-ישראל. סיפרתי לו על המצב בלונדון וקצת על תכנית הפיתוח ועל הפיתוח פעולותיו של פרנץ'. מקווה אני שהוא יצליח הערב.

בא אלי אלמליח כדי לספר, שטילפנו מכפר-סבא ומסרו כי האמיר עבדאללה יעבור את המושבה בדרכו לקלקיליה, תול-כרם וחיפה. בחיפה הוא עומד לפגוש את אחיו פיסל, החוזר מאירופה. דעתי היתה, שבמקרה זה טוב ויאה להציע לאמיר – אם יסכים להצעה – קבלת פנים כפרית-מזרחית, בהתאם לנימוסים המקובלים. אין צורך לנגוע כלל בענינים מדיניים או לנאום נאומים. התעמולה לאיחוד ארץ-ישראל משני גדות-הירדן תחת מלכות עבדאללה מתנהלת כל הזמן. לאור מצב-דברים זה הרי ענין עדין הוא מדי להעיז ולהשמיע הכרזות שברצון טוב, ואפילו הן סתומות ביותר.

בשעה מאוחרת יותר נערכה ישיבה במשרדי הקרן הקיימת, שהוזמנתי אליה על ידי אוסישקין. היתה זאת התיעצות מוקדמת לקראת ישיבתה הראשונה של ועדת עורכי-הדין ומומחי-הקרקע שלנו, העומדת להתכנס היום אחר-הצהרים. חנקין 21, גרנובסקי 22, ויץ ואפשטיין השתתפו אף הם. אוסישקין וחנקין התיחסו שניהם באי-אמון רב לכל חומר שיוכן, שריח כלשהו של שיתוף פעולה עם פרנץ' יהא נודף ממנו. דוקא שני אלה לא נהגו זהירות כלל ביחסם להופ-סימפסון. הם פתחו לפניו תיקים שלא היה צריך להראות לאיש – וגם נכוו! משונה, על כן, שהם מזהירים אותנו עתה על הסכנות הצפויות לנו משיתוף-יתר עם פרנץ' ומ“נדיבות” יתירה בסיפוק חומר, בהסתמכם על נסיוננו הרע עם הופ-סימפסון!

תחילה לא ידעתי למה הם מתכוונים, אולם לפני גמר הישיבה נתברר, כי אוסישקין רצה שאבטיח כי לא יעשו שום צעדים לשם שיתוף פעולה עם מנהל הפיתוח, למינוי היועץ וכו' – בלי הסכמת הגופים שיהיו מיוצגים בועדתנו.

עניתי, כי אין הסוכנות היהודית יכולה להסכים, כמובן, שחופש-הפעולה שלה יוגבל על ידי הבטחה מעין זו, אבל אשמח תמיד להביא לפני המשרד הראשי של הקרן הקיימת את תכניותיו ולהיועץ אתם. וכך לא תיעשה שום פעולה נוספת ולא יומצא שום חומר לפני שנשב יחד ונדון בדבר.

כל הדיבורים הללו על כשלון הטיפול שלנו בפרשת הופ-סימפסון אינם מוצדקים, לדעתי, לחלוטין. הטורח שטרח ד“ר רופין בהופ-סימפסון לא היה לריק בשום פנים. סימניו ניכרים בכל פרקי הדו”ח. רבות ממסקנות הדו"ח אינן מניחות את הדעת, אבל לא נעים אף לשער מה היו פני הדין-וחשבון הזה אילמלא התמדנו במאמצינו להסביר להופ-סימפוסון את נקודת-ההשקפה שלנו.

אחר-הצהרים נערכה הישיבה הראשונה של ועדת עורכי הדין, ומומחי הקרקע. הם יצטרכו לבדוק לבדוק את החומר הגנוז בארכיוני חברת הכשרת הישוב, פיק“א והקהק”ל בדבר תביעותיהם של אלה המכונים “ערבים מנושלים”. עליהם יהיה להשלים את החומר, אם יהא צורך בכך, לסדרו, ולבדוק את הנתונים ברשותנו – בקיצור: להיות מוכנים “להגן” עלינו מיד עם התחלת פעולותיו של הפקיד המשפטי להערכה מטעם מנהל הפיתוח.

השאלה החשובה ביותר שהועלתה בשעת הויכוח, היא שאלת ה“חרתים” 23. נהיה נתונים בתסבוכת גדולה אם פרנץ' ופקיד-ההערכה המשפטי ירצו לכלול במעמד הנושלים לא בלבד את האריסים ואת בעלי שטחי-הקרקע הקטנים, כי אם גם את “אריסי-האריסים”, אלה שאינם אלא פועלים חקלאיים, המקבלים חלק מן התוצרת בשכר עבודתם. אין בידנו כל רישום של האנשים הללו חוץ מחישוב-עראי, שכל אריס החזיק בדרך כלל חרת אחד לכל פדן. כן לא טיפלנו בהם מעולם באיזו צורה שהיא. צדק הופ-סימפסון בקבעו בדו"ח שלו, כי אין אלה אלא פועלים שכירים. מבחינה עקרונית ודאי ננקוט גם אנו אותה עמדה, אלא שצפונה כאן סכנה.

בערב ובלילה שוב ישבנו משך שעות רבות עם היועצים הכספיים שלנו מתל-אביב, שהספיקו בינתים לבדוק בצורה יסודית יותר את המספרים שלנו. המסקנות שהגיעו אליהן לגבי ההכרח לקצץ בתקציב אינן מעודדות ביותר. אם קיויתי שאצליח, בעזרת חוות-דעתם של המומחים, לבלום מדיניות של קיצוצים מופרזים – הרי בעצם נכשלתי. דעתו של הופיין, המחמיר, היא, שיש לטפל בגרעון של 78,000 לא“י בערך. אהרונוביץ תופס עמדה ליברלית יותר ומניח שהקיצוץ ההכרחי הוא כדי 35,000 לא”י (שניהם תמימי דעים כי אי-אפשר בשום פנים לכלול את ההלואה מבנק “ללויד’ס” בסעיפי-ההכנסה שלנו, ודעתם זו אך מחמירה את המצב). לעומת זה נוטים שניהם לתמוך בדעה המוסכמת ביני לבין סנטור, והיא – שבמידה שהקיצוצים הם הכרחיים – הרי יש להטיל את עיקר המעמסה על תקציב ההנהלה, שכן אפשר לארגנו מחדש, בעוד שיש להימנע ככל האפשר מלפגוע בתקציב ההתישבות.


 

יום ד', 16 בספטמבר 1931

השכם בבוקר ערכנו ישיבה של ההנהלה. עיינו בנוסח המברק ללונדון ואמרנו לסכם את הצעותינו בעניני התקציב. לרוע המזל אפשר להסיק מן הנוסח, כי שלושת חברי ההנהלה דעותיהם סותרות זו את זו ללא תקנה; שנים מצטרפים כל פעם כנגד השלישי, כדי להכשיל כל הצעה חיובית. מלחמת קול בקול! אולם לאמיתו של דבר אין המצב כזה. מידת ההסכמה הכללית הקיימת בין החברים גדולה הרבה מזו שבאה לידי גילוי, לכאורה, בשלוש ההצעות. אולם משנתעוררה לבסוף השאלה בדבר השגת פשרה, דבר שלא היה כלל מן הנמנעות – למשל ביני לבין סנטור – בחרתי בהצעה להעביר את כל שלוש התכניות ללונדון, כדי שחברינו יוכלו להגיע לידי החלטה על יסוד של יותר מברירה אחת בלבד. החלטות ציריך מוכיחות, שעם כל רצונם הטוב רחוקים חברינו האירופיים יותר מדי משדה המערכה, ומשום כך אין הם בקיאים תמיד בכל הפרטים ופעמים אין ידיעותיהם מספיקות כדי קבלת החלטה על יסוד של שיקול מקיף.

ביקר אצלי שמואל למפורט, מניו-יורק. בתקופתי האמריקאית עבדתי אתו בהנהלת הקרן הקיימת. אכן, זהו זקן כהלכה, ושמחתי לראותו שוב.

בא דוד הכהן 24ודן מי בבעיות-שכר אחדות הנוגעות לעבודות הנמל בחיפה. בעיות אלו נתעוררו מתוך שיחתי עם יונג, לפני זמן קצר. אני זקוק לפרטים ידועים. עד כה לא הצלחתי להשיגם מההסתדרות. הכהן הבטיח להמציא לי את החומר מחיפה.

בשעה 11 הלכתי לבקר אצל הקונסול הכללי האיטלקי. היה זה בעיקר ביקור של נימוס. הדבר המענין היחידי היתה חקירתו הקפדנית בדבר פעולות הקומוניסטים.

אחר הצהרים נערכה ישיבת ההנלהלה, בשל הסבך בעניני התקציב, הפכה ישיבה זו אצלנו למעין בילוי זמן קבוע בשעות אחר-הצהרים. נוסף לדיון על המצב הכספי שמענו את ד“ר בירם 25, שדרש להפריד את בית-הספר המקצועי מן התכניון. נפגשנו גם עם הנהלת ויצ”ו ועיבדנו אתה תכנית מסויימת לשיתוף-פעולה קבוע. ישיבת ההנהלה נמשכה בערב.

בשעה עשר בערך הגיעו מתל-אביב מכוניות-המשא עם הרהיטים והחפצים שלי. פרקנו את החפצים ולאור הנרות הכנסנו אותם לחדרים.


 

יום ה', 17 בספטמבר 1931

ביליתי את מרבית הבוקר בכתיבת מכתבים.

בא ד. ס-ב, מרמת-דויד. זהו אחד מאנשינו שאת תפיסתו המדינית ואת שכלו הבריא אני מעריך מאד מאד. לא ניתנה לנו הזדמנות לשוחח במשרד, ונגענו רק בענין רשמי אחד: כביש רמת-דוב–נהלל. רצונם לסלול אותו מעודף הכספים העומדים לרשותנו בשביל כבישי-בטחון.

אחה"צ ביקר ס-ב בביתי. זה היה אורחי הראשון בירושלים. בעלי-המלאכה עדיין הלמו בפטישיהם. עדיין חיכינו לילדים שעמדו לבוא מתל-אביב. בשעה מאוחרת יותר בא אלי ש-ן, צעיר המשמש מורה באחד מבתי-הספר העבריים בבגדד. שוחחתי על המצב בעיראק. היה מן הענין לשמוע שבין פקידי-הממשלה בעיראק גדול מספר היהודים בכל המחלקות רב יותר מחלקם באוכלוסיה. רבים מהם ציונים, אף כי הם נזהרים, כמובן, מאד שלא לגלות את השקפותיהם.


 

יום ו', 18 בספטמבר 1931

בבוקר ביקרתי בקונסוליה הצרפתית. נתקבלתי שם על ידי מר ברטרם, סגן הקונסול, הממלא עכשיו את מקומו של הקונסול הכללי השוהה בחופשה. השיחה היתה ידידותית מאד ונמשכה למעלה משעה, וזה על אף הקושי הלשוני (הוא דיבר צרפתית ואני עניתי אנגלית). הקונסוליה הצרפתית היא המקום היחידי שבו נמסרה הכרזה של אהדה פוליטית לשאיפות הסוכנות היהודית. אינני מפריז, כמובן, בערך ההכרזה. ברטרם הסביר את הכרזתו בדברים אלה: “הייתי רוצה שתדע כי זוהי האוירה השולטת בקונסוליה זו”. אולם בשיחה הפוליטית עצמה גילה נטיה ניכרת להתחמקות. ברטרם מעונין, כנראה, מאד ביריד התל-אביבי ובתערוכה העומדים על הפרק. הוא הראה לי תזכירים ארוכים שהכין בשביל מיניסטריון-המסחר הצרפתי על התערוכות הקודמות. בהם הוא גם מציע מה יש לעשות כדי להבטיח את השתתפותן של חברות צרפתיות רבות. לדעתו יועיל הדבר אם הסוחרים הארצישראליים המשמשים סוכנים לחברות צרפתיות יפנו אל החברות שלהם בצרפת ויזמינון להשתתף. אולם, למרבה התמיהה, קשה לבוא בדברים עם הסוחרים הללו, כי אין הם מגלים ברצון מה הן החברות שהם מייצגים.

שאלתיו שאלות אחדות בדבר עמדת העתונות הסורית לגבי מאורעות שונים שאירעו בארץ-ישראל זה מקרוב, אבל הוא טען את הטענה הרגילה, המיוסדת על יחס של ביטול לגבי כל ענין הפרסומת העתונאית.

נפגשתי עם אחדים מידידינו, חברי ההסתדרות הציונית ביון. הם באו אלי, ובראשם מר דויד פלורנטין והסנטור מלאך, לשם ביקור רשמי וכדי להימלך בהזדמנות זו על תכניותיהם ליישב יהודים מסלוניקי על אדמת מפרץ חיפה. הם ארגנו ועדה מיוחדת, שתהיה מורכבת מנציגי הציונים והקרן הקיימת ביון, וביקשו ממנו להשתתף, כמובן – בלי שנקבל על עצמנו כל התחייבות כספית. לאור המצב העגום של תקציבנו הייתי נאלץ להבהיר נקודה זו יפה יפה. סבור הייתי שמחובתנו לסייע להם בכל שאר הענינים. זימנתי להם פגישה עם ד"ר סנטור ועם בבלי, והוסכם שבבלי ישתתף מטעם הסוכנות בישיבה הראשונה של הועדה.

בשעה מאוחרת יותר שוחחתי עם ג-ן על ענינים מעשיים שונים, הנוגעים לפיטורים במשרדנו. זה היה שוב תפקיד מאד לא נעים.


 

יום א', 20 בספטמבר 1931

באופן רשמי סגורים היום המשרדים, בגלל ערב יום-הכיפורים, אבל החלטתי לנצל את הזמן בצורה הטובה ביותר ולכנס במשך היום ישיבות של ההנהלה. הנושא העיקרי בסדר-היום: אפשרות הריאורגניזציה של מערכת-החינוך שלנו.

שידלתי את ברקסון שינסה לעבד, בגדר “טובה” פרטית, את תקציב החינוך בקוים כלליים, על יסוד ההנחה שמערכת החינוך תעביר לרשויות המקומיות הקצבות בסך 36,000 לא“י מן הסוכנות ובסך 20,000 לא”י מן הממשלה. על כן בדקנו את רשימות הערים והמושבות וניסינו לתאר לעצמנו את הריאורגניזציה האפשרית ואת מסקנותיה התקציביות. אני וסנטור מסכימים לשינוי מעין זה, ויהא צורך לשרגן את מרבית ההקצבה שלנו למען צרכי הישוב הישן והבלתי-מאורגן, כלומר: ירושלים, טבריה, צפת, וגם חיפה בחלקה. ברקסון הביע דעה מקורית הפוכה: הוא מציע שהקצבתנו תסייע לישוב החדש להתגבר על גרעון קטן, שאינו עשוי לפגוע בגופי-הדברים. לעומת זה יהא הכרח לסגור רבים מבתי-הספר וגני-הילדים של הישוב הישן. המסקנה הכללית שהגעתי אליה על יסוד בדיקה מפורטת זו היא, כי הריאורגניזציה אפשרית היא, על אף כל הקשיים. אמנם, היא תטיל, כמובן, מעמסה כבדה על הרשויות המקומיות ותביא בעקבותיה סבל למורים, שיוכרחו שוב להפחית ממשכורתם, להחזיק כתות גדולות למעלה מן המידה וכו', אבל אם לא נהיה מוכנים, למרות כל מה שמתהווה בעולם כולו, להכרח של אמצעים נמרצים, הרי נאבד תוך חדשים מעטים את השליטה על המצב בכלל.

בלילה הלכנו אל העיר העתיקה וביקרנו אצל הכותל המערבי לשעת “כל נדרי”. כמו תמיד – מראה מדכא. משם המשכנו דרכנו וביקרנו בבתי-הכנסת של העדות השונות, מן ה“סטמבולי” ועד לזה של המקובלים.


 

יום ב', 21 בספטמבר 1931

יום הכיפורים.


 

יום ג', 22 בספטמבר 1931

בבוקר ביררתי עם סנטור ועם ברלס 26את פרטי ההוראות לרישום העולים הבלתי חוקיים. הם עמדו ללכת הבוקר אל בדקוק, כדי לברר את מצבנו לגבי הנקודות המסובכות אשר נתעוררו אגב שיחתי עם מודי בענין זה. הנקודה הקשה ביותר היא, כמובן, פירוש ההתיחסות לסוג א(1) 27. הפעולה החוקתית כולה תתרוקן מתכנה אם מנהל מחלקת העליה יאחז בפירוש הצר של הפקודה המרשה רק את רישומם של אותם האנשים שאפשר לראותם כבעלי אמצעים ובלתי תלויים. ליהודים תהיה אז הרגשה שהם הוטעו ורומו על ידי הממשלה. כוונת הפקודה תושם לאל. אלו שהם רשאים להגיש בקשות יחשדו ויחששו. כל הענין יסתבך הרבה.

הקונסול האיטלקי הכללי בא בלוית ד“ר מנצ’יני, מנהל בית-החולים האיטלקי, כדי להחזיר לי ביקור. הבטחתי לזמן את ד”ר מנצ’יני, וגם את הקונסול הכללי עצמו, לסיור של יום אחד בעמק ובבית-החולים המרכזי בעפולה. דומה שהם באמת מעונינים בכך, והבטיחו להודיע לי מיד לכשיפנו. בשיחה זו העליתי נושא המעסיק בזמן האחרון את מחשבותי: יחס העדות הנוצריות והכנסיות לתכנית המופתי להקים אוניברסיטה מוסלמית בירושלים. שאלתי את הקונסול האיטלקי בגלוי מה תהיה, לדעתו, עמדת הפטריארך הלטיני, ואם עלי להניח שהקתולים מתיחסים באדישות להקמת מרכז מוסלמי דתי בירושלים. סיניור גבריאלי לא גילה ידידות יתירה כלפי ברלסינה 28; בלי ספק גרמו לכך היחסים בין הפשיסטים לבין הותיקן. הוא התחמק מתשובה ואמר כי ינסה לברר את הדבר בהזדמנות ביקורו הבא של נציג האפיפיור, הנוהג לסייר את ארצות המזרח התיכון מדי שנה.

עד כה נקט רק העתון הנוצרי “מראת אל שרק” עמדה ברורה נגד תעמולת שאוקת עלי והמופתי. לדעתי אין לסמוך בשום בחינה על ה“פלסתין”, המגלה נטיה להצטרף לקו.

כל שעות אחר-הצהרים היו שוב מוקדשות לישיבת ההנהלה עם הנהלת הועד הלאומי. תיארנו את מצבנו הכספי וניסינו בפעם הראשונה להסביר את המסקנות הנובעות מהכרח הקיצוצים הכלולים בתקציב. כפי שאפשר היה לראות מראש קמה צעקה גדולה. דומה שהרב אוסטרובסקי רואה בדברינו על התכניות לריאורגניזציה של החינוך סתם רשעות מצדנו. גם אליהו ברלין לא התלהב יותר ממנו. היחידים שאפשר היה לסמוך על עמדתם הנבונה היו שוב ד"ר קצנלסון, בן-צבי והגברת סולד. בסוף הישיבה החלטנו לדחות את המשך הויכוח, עד שנקבל תשובה מחברינו בלונדון.

היום נודע לי כי מלך עיראק, פיסל, בא לירושלים. שלחתי את גורדון אל משרדי-הממשלה, כדי לברר אם לדעת חוגי-השלטונות אפשר וראוי שהסוכנות היהודית תביע למלך, באופן רשמי, על ידי נציגיה, את רגשי הכבוד שלה. הוגד לו, שהמלך מתכוון לבקר אצל קבר אביו וכי לא ישהה כאן אלא שעות מעטות בלבד.


 

יום ד', 23 בספטמבר 1931

הבוקר נפגשתי עם אנשים אחדים. עם בורלא 29שוחחתי על הרצאה בכינוס בקשר לתכנית פעולתנו בין הערבים. עם אגרונסקי – על כמה פרטים בקשר ל“פלסטיין בולטין”. עם בן-ציון ישראלי מכנרת – על הכביש שרוטנברג מתכוון לסלול בשותפות עם הסוכנות ועם פיק"א לצרכי מפעלו, ובו בזמן גם לחבר את ישובי כנרת, ביתניה ומנחמיה עם הכביש הראשי של טבריה. אם יש ברצוננו להגשים את התכנית הזאת, הרי הכרח הוא להשיג השתתפות מצד קרן-העזרה. אם אפשר יהיה להשיג הקצבה כזו הרי ישמש סכום לא גדול בערך שינתן על ידינו מנוף להפעלת עבודות ציבוריות בהיקף ניכר למטרה בעלת חשיבות כללית.

הודיעוני מרחובות, שהבוקר נפטר שם אהרן איזנברג – אחד המתישבים הותיקים ביותר ואחד ממיסדי המושבה. החלטתי לנסוע לרחובות ולהשתתף בלויה. ירדתי לרחובות יחד עם בן-צבי, ד"ר רופין, וילקנסקי (שנזדמן במקרה לירושלים), ליב יפה ואחרים. אוסישקין, כמובן, היה שם אף הוא. כל הענין היה ממש נורא. החום העיק. המת מוטל משך שעות ומשמיעים נאומים בלי סוף. החלטתי שחלקי לא יהיה בפרשה זו של אמנות הנאום שהיתה קשה מנשוא. ביקשתי מאת בן-צבי שיזכיר בנאומו כי נתבקש על ידי הסוכנות היהודית להביע גם את רגשי צערה. היחידי שדבריו היו ראויים להישמע היה משה סמילנסקי, אלא שסוף סוף, ארבעים ואחת שנות חיים ופעולה במשותף אינם דבר של מה-בכך. היתה מורגשת נעימה אמיתית של חלוציות ושל “משפחות ראשונות” בשעה שהזכיר (לפי רשימותיו של איזנברג עצמו) את הלילה בו חזר מן הכפר הערבי דוראן לאחר רכישת הקרקע שעליו בנויה רחובות כיום, כיצד הכניס את התשלום הראשון על חשבון כרמו ועל חשבון החנות של אחיו, כיצד לא הצליח למצוא מיטה במלון שביפו, שלא היו בו אלא שתי מיטות בלבד. דבריו נסתיימו בנעימה פסימית עמוקה וכנה מאד בהצביעו על הקפאון בעליה, ברכישת קרקעות ובהתישבות בשנים האחרונות.

מרחובות נסעתי לתל-אביב, כדי להשתתף בישיבת מרכז מפא"י, שנמשכה בכל שאר שעות אחר הצהרים והערב.


 

יום ה', 24 בספטמבר 1931

בבוקר שוחחתי עם הפקיד המנהל את הממשלה. החלטנו לזמן פגישה זו לאחר שסנטור חזר מבדקוק ברושם ברור שנכנסו למבוי סתום בענין החוק המכונה “הוראת החנינה”. התקוה שתלינו בחוק מתנדפת והולכת. נוסף על ענין החוק הזה עוררתי שוב את שאלת הועידה הפאן-מוסלמית. הפעם נדמה היה לראשונה כי יונג עומד להתרכך.

הנקודה העיקרית שעוררנו היתה, כי אנו היינו סבורים שהרשות לא תנהג למעשה לפי סעיף החוק המעמיד כתנאי לרישום העולים ה“בלתי חוקיים” שהללו יהיו “עומדים ברשות עצמם”, ואילו מנהל מחלקת-העליה הסתמך על סעיף זה מתוך כוונה למנוע את רישומם של העובדים השכירים שלנו, של החברים במשקים ובדומה להם, שאינם בעלי רכוש, או שאינם יציבים במקצועם. הפירוש שנותן הישוב לכוונה זו של הרישום הוא – כי תחילה הבטיחה הממשלה הבטחה נדיבה, ועתה רוצה הפקידות לשימה לאל. מ“מ הנציב הופתע להסברה כזו של הענין והבטיח לבררו. ביחס לועידה הפאן-מוסלמית אמרתי לממלא-מקום הנציב העליון, כי סיר ג’ון צ’נסלור ביטל את האפשרות של כינוס הועידה בארץ-ישראל המנדטורית. מצד שני הודיעו מארגני הועידה כי קיים תתקיים בירושלים בתחילת דצמבר. רצוי היה לדעת מה יחסה של הממשלה לבעיה זו. ברור שקיום הועידה יחזק את עמדת המופתי בקרב האוכלוסיה הערבית, בעוד שסיר ג’ון צ’נסלר אמר לי לא פעם בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי אם עתה גדולה מידת ההשפעה של המופתי על האוכלוסיה הערבית יותר מן הרצוי. שנית – יתכן כי ינסו שוב לנצל את שאלת הכותל המערבי לשם הסתה ביהודים. ממלא-מקום הנציב הופתע לשמע הדברים שאמרתי ולהזכרת שמו של הציב העליון, ואמר, שאין בדעת הממשלה לאסור את כינוס הועידה בירושלים, אף כי טרם נתקבלה החלטה סופית. אשר למופתי – לא תושפע הממשלה מחששות לגבי עמדת יחיד, אבל כיון שעדיין לא נתקבלה החלטה סופית, תתן הממשלה את דעתה לטענות הסוכנות. אמרתי, כי אף אני אעביר את תשומת מ”מ הנציב אל חברי בלונדון, כיון שאנו מיחסים חשיבות מדינית מסוימת לשאלה זו.

שאלתיו לבסוף לביקור המלך פיסל בירושלים, וענני שכוונתו היחידה היתה – להשתטח על קבר אביו.

בחזרי למשרד שוחחתי עם פסמן על פעולותיה של קרן העזרה 30בשעה זו, על תכניות אחדות של כבישי-בטחון, על התישבות האלף וכו'. נפגשתי עם קלוריסקי, כדי לסדר בתיווכו את פגישותי הראשונות עם אחדים מן הערבים שאני מעונין בהם. החלטתי שקודם כל אפגש בשבוע הבא עם ד. וח. ד.; קלוריסקי פיתח כנראה שיטה מיוחדת של מעין מונופולין, שמקורה בעובדה שהוא הנהו היחידי הנפגש עם נכבדים ערבים אלה. ברצוני לבטל את המונופולין הזה ולהתראות עם האנשים הללו בעצמי.

רופין נכנס לרגע, הסביר כי בשעה שהשתמט ביום-הכיפורים מלענות על שאלתי אם יש בדעתו להיפגש עם פרנץ‘, עשה זאת מתוך הרגשה שלא יהא זה מן החכמה מצדנו עם נזלזל בערכם של המומחים שלנו. "אם פרנץ’ זקוק לי, הרי ידוע לו היכן מצאני". רופין עדיין שומר טינה בלבו להופ-סימפסון. מרגיש הוא כי סימפסון נהג עמו שלא בהגינות, אבל לבסוף הסכים שאזמן בביתי פגישה פרטית בינו לבין פרנץ'.

חזרתי אחר כך למשרד, כדי להיפגש עם מרכז הסתדרות הפקידים ולדון פעם נוספת על הפיטורים המוצעים במשרדי הסוכנות.


 

יום ו', בספטמבר 1931

מחכים לבואו של המלך פיסל מחר בבוקר. אני מכין אגרת-ברכה על מנת לשלחה לארמון הנציב בשביל המלך.

ב-10.30 נפגשתי עם מפקד-המשטרה. נפרדתי ממנו באחת. הנעימה העיקרית בכל דבריו היתה אכזבתו המרה שמקורה בעובדה, שהוא נקרא לארץ-ישראל כדי לבצע את המלצות הדו"ח של דאוביגין, ועתה נמנעה ממנו כל אפשרות להתחיל בכך, בגלל החסכונות של ועדת או-דונל. התאונן, כי שנתו נודדת מרוב הרהורים מטרידים. הוא מריץ כל הזמן מכתבי-מחאה ללונדון. דעתו על המשטרה היהודית, וביחוד על הטירונים החדשים שנכנסו לשירות מאז, לא היתה חיובית ביותר. הוא נתרשם מתבונתם ומנכונותם ללמוד.

בשעת ביקורי אצל ספייסר בא אלי הקונסול הכלי האמריקאי כדי להחזיר לי ביקור.

כל אחר הצהרים עסקתי ברישום תוכן שיחתי עם ספייסר ועם יונג ובכתיבת מכתבים שונים.


 

שבת, 26 בספטמבר 1931

יצאתי אל תחנת הרכבת בלוית בן-צבי, קלוריסקי, אלמליח 31, ושני “הקוסים” שהרב הראשי העמיד לרשותנו לכבוד המאורע. קיבלתי את פני המלך העיראקי. מחמת השבת היה עלינו ללכת ברגל. עלו על לבי ימי פונטיוס פילטוס.

לתחנת-הרכבת בא הקהל הרגיל של נכבדים, פקידים, כלי-קודש וקונסולים. נתבלט הגורם הערבי, ואילו היהודים היו מעטים מאד. מודי ניגש אלי ואמר, כי לעמוד בתחנה ולחכות לרכבת הרי זה בירושלים שעשוע מקובל על הבריות, אך שעשוע משעמם ביותר. ובאמת קלע למטרה. מין זה של טקס רשמי מעורר בי ממש גועל.

היתה לי הזדמנות לדבר עם פרנץ' רגעים מספר. הוא שאלני אימתי יבוא ד“ר הכסטר. בענין מלוה-הפיתוח אמר, כי לאור המאורעות האחרונים באנגליה, אין הוא רואה כל אפשרות להשיגו בתקופת השנה הבאה, ואולי גם לא לאחריה. סיפרתי לו שגם אני נתרשמתי למקרא דו”ח על השיחה עם סיר רוברט המילטון, סגן מיניסטר-המושבות החדש, כי ישנם מכשולים בדרך להגשמת התכנית. הוא שאלני אם היתה להמילטון בזמן מן הזמנים נגיעה כלשהי לבעיות המושבות. דומה כי פרנץ' חדור אותו יחס הביטול הגמור של הפקיד הקולוניאלי לחבר בית-הנבחרים המתערב ועוסק בבעיות שאינו בקי בהן.

הרכבת הגיעה לבסוף, והחלה הריצה המקובלת, כדי ללחוץ ידים, ושל הערבים – כדי לנשקן. נשארתי לי בנחת בעורף. קאסט 32הסתכל בי בהתפעלות. המופתי היה עם פיסל בקרון, הוא נפגש עמו, כנראה, בלוד.

סידרתי כך שאגרת-ברכה בעלת אופי פוליטי מסוים, המזכירה את כניסת עיראק לחבר-הלאומים, תישלח למלך הישר לבית-הממשלה, שבו הוא מתארח.

אחר-הצהרים ביקרו אצלי לשעת-התה קנון דנבי ואגרונסקי. ביקשתי מאת אגרונסקי לזמן את הפגישה הזאת, לא רק משום שרציתי להיפגש שוב עם דנבי, אלא גם לשם ענין מסוים: יחס הנוצרים הערביים והאירופיים והכנסיות הנוצריות לנסיון להקים אוניברסיטה מוסלמית בירושלים. דיברתי בצורה גלויה למדי על האדישות המפתיעה במקצת שמגלים הנוצרים לגבי ההתפלחות הזאת, שראוי לתת עליה את הדעת. לפנינו כאן, כנראה, חלק מתכנית מדינית-בריטית במזרח התיכון, המתכוונת להעביר את מרכז הכובד של האיסלם לארץ שבה קיים שלטון בריטי חזק. ביקשתי מאת דנבי, שיסביר לי את התופעה המפתיעה הזאת. את עמדתו של דנבי אפשר לסכם בקצרה כדלהלן: הכנסיה האנגליקנית אינה עלולה להפריע לשום ענין שהשלטון המנדטורי מביט עליו בעין טובה, אבל הוא מפקפק, אם אמנם קיימים למעשה אותם המניעים המדיניים שרמזתי עליהם. כלומר – תכנית בריטית לנצל את המגמות הפאן-איסלמיות למען המדיניות הבריטית במזרח התיכון. הוא אמר, כי “ידידינו הקטנים” (כך הוא מכנה את הערבים) רוצים למשוך בחוטים המניעים מנופים גדולים, אבל הם לא יצליחו לעולם. בדרך כלל היה זה פירוש מדיני מסוג הפירושים החלקים והתמימים (אינני מקבל פירושים מסוג זה, ממש כשם שאינני מקבל את הפירושים ה“שטניים” למדיניות הבריטית, שבהם משעשעים את נפשם בהנאה בים מן היהודים, אנשי שלומנו). הדגשתי כמה עובדות שאין להטיל בהן ספק: התגברות תעמולתו של המופתי בהודו, עמדתו של ה“ניראיסט” בהזדמנות קבורתו של מוחמד עלי 33, קו התעמולה של שווקת עלי ועוד. הייתי רוצה לדעת אם הדברים עשו עליו רושם, אולם בגמר שיחתנו רק מילמל דבר-מה לא ברור, שאולי כדאי לעורר את דעת-הציבור ולראות מה יתרחש אז.

דרך אגב: דנבי דיבר בצורה בקרתית למדי על מרת החינוך התיכון בארץ-ישראל, הן הערבי והן העברי. הוא אמר, כי לדעתו אין בארץ זו שום בסיס לאוניברסיטה ראויה לשמה.

אחרי כן בא אלי סנטור. התחלנו לדון שוב במצב הכספי, אולם החלטנו לדחות כל פעולה עד מחר אחר-הצהרים.


 

יום א', 27 בספטבמר 1931

כדי לזרז את השלבים הסופיים של המו“מ בין המחלקות בדבר רישום העולים ה”בלתי חוקיים" זימנתי היום פגישה עם מילס85א , אף על פי שמשרדי –הממשלה וגם המשרדים שלנו סגורים, כיון שהיום חג-הסוכות וגם יום ראשון. הסברתי את היסודות הכללייםשל הבעיה בצורה שבה הרציתים לפני הפקיד המנהל את הממשלה. כן עוררתי את מילס לראות את הדברים גם לאור המפקד המתקרב. אחד הנימוקים העיקריים של החוק היה להבטיח את השתתפותם של היהודים הללו, שאם לאו הם עלולים לגלות אי-רצון למסור ידיעות. כוונה זו תיכשל עתה. המפלגה הרביזיוניסטית מנהלת תעמולה להחרים את המפקד. לא החשבתי אף פעם את ההטפה הרעשנית הזאת, האוילית לחלוטין; אולם אם הממשלה תפתיע ברגע האחרון את הישוב היהודי בצורה כזאת, לא אתפלא אם תתגבר תנועת-החרם במשך התקופה הקצרה שעד המפקד.

נדמה שמילס מתיחס לכל הענין ברצינות רבה. הוא עיין שוב בנוסח פקודת-החוק ואמר, כי לדעתו אין ליחס לה שום פירוש המתקבל על הדעת חוץ מזה של קיש ושלי. הוא הבטיח לפעול כמיטב יכלתו. “לא ידעתי מעולם” אמר מילס, “כי מנהלי מחלקת-העליה עלולים להיות אנשים קשים כל כך!” אחרי כן התנהלה שיחה כוללת על המפקד. התפלאתי קצת לשמוע, כי בעוד שההכנות במחוז הצפון ובנפת ירושלים מתנהלות על הצד היותר טוב, ניכרים סימני פיגור בתל-אביב ובמושבות-יהודה. מילס התכונן לרדת אחר-הצהרים לתל-אביב והוא בטוח, כנראה, שהענינים הסתדרו.


 

יום ב', 28 בספטמבר 1931

היום חזר ד"ר הכסטר מאירופה. פירוש הדבר – תוספת כוח של 25% לפחות להנהלה. מאחורי הקלעים סופרו בזמן האחרון דברי רכילות רבים, אולם אני בטוח שכל סברות-הכרס והחששות יתבטלו על ידי יחס של גילוי לב ואמון הדדי בתוך ההנהלה.

עסקתי שוב בכתיבת מכתבים אנגליים ועבריים.

בין השאר התקשרתי עם דיזנגוף וסיפרתי לו על שיחתי עם ספייסר בדבר הריאורגניזציה הקרובה של משטרת תל-אביב. עד כה גילתה העיריה העדר כל רצון לפנות אלי. בינתים התנהל ביניהם לבין קציני-המחוז מו"מ על כל מיני ענינים. אף על פי כן מובטח לי כי בענינים חשובים כאלה יהיה, כמובן, שיתוף פעולה בינינו לבין העיריה בבוא שעת המעשה ממש.

לארוחת-הצהרים בא אלי קפלן. שוחחנו בעיקר על עניני תל-אביב, בכלל זה על הריאורגניזציה הקרובה של בתי הספר ושל המשטרה.

בשעה מאוחרת יותר בא שקולניק, ויחד קוננו על המצב הכספי.

הלכתי עם קפלן לשיחה ראשונה עם הכסטר. זו היתה, כמובן, רק מעין סקירה על כל הענינים, כדי לתאר תיאור כללי את המצב ב“התישבות האלף” 34ובענינים אחרים, לדברי הכסטר החליטה, כנראה, “החברה הכלכלית לארץ-ישראל” החלטה סופית להתחיל בביצוע תכנית ההתישבות של אלף המשפחות בצורתה המצומצמת. ברור כי מול 35קיבל הוראות מתאימות. אין זה מתקבל על הדעת שישנו את הקו, כיון שמחכים לבואו של יוליוס סימון 36לארץ-ישראל, במחצית הראשונה של אוקטובר. לדעתי עדיין צפויה אפשרות של התנגשויות בשאלות רבות, כגון: שאלת הפיקוח על חברת המים ועוד. מובטחני שהכסטר יהיה זקוק למלוא תמיכתה של ההנהלה, כדי להביא את הגשמת התכנית לגמר מוצלח. קבוצת סקר הפחיתה את השתתפותה בעשרת אלפים לירות בגלל השקעות דחופות אחרות, שהוצעו להם על ידי ההסתדרות הציונית. בענין זה סיפר לנו הכסטר כמה דברים מדאיגים על המצב בלונדון. מצד שני יש לזכור תמיד, כי המצב הכללי בעולם-הכספים בשעה זו הוא עתה בלתי יציב ביותר.

התחלנו להרגיש כאן בארץ את התוצאות הראשונות של ירידת ערך הלירה. המחירים התחילו לעלות, החנונים שוב אינם מתחשבים במחירים ששילמו תמורת הסחורה שברשותם, אלא במחירים שיצטרכו לשלם, לפי הערכתם, בבואם לחדש את המלאי שלהם. הדברים אמורים בעיקר במיצרכים החיוניים המובאים לארץ. בעתונים מודיעים, כי אפילו חברות בריטיות דורשות מלקוחותיהם הארצישראליים שישלמו עתה בעד הזמנותיהם לעתיד בדולרים. לפי שעה אין דעת הציבור היהודי מודאגת ביותר, כי עדיין רבה האמונה בשיפור המצב בלונדון בימים קרובים, אך אין להתפלא שבעלי פקדונות בנקאיים בלירות מנסים להוציא את כספם ומחפשים אפשרות ל“השקעות של ממש”. מספרים, כי בין הפלחים פשטה הרדיפה אחר מטבעות. הם מעדיפים, כמובן, קודם כל את הזהב.

בערב נתכנסה הישיבה הראשונה של ההנהלה החדשה בהשתתפות הכסטר. ביררנו שוב את מצבנו התקציבי. נדמה לי שאני זוכר כבר הכל בעל פה. נראה היה תחילה, כי הכסטר נוטה לאשר את מספריו של סנטור, אולם בהמשך הישיבה, משנתברר משמעם של המספרים הללו, התחיל הכסטר לחפש אחרי איזו פשרה מעשית. גמרתי אומר להגן על דבר אחד: שלא נפגע פגיעה מכרעת בשום ישוב שיש סיכויי להביאו למדרגה של משק הנושא את עצמו. לא הכרזתי שום הכרזות, אבל אינני יכול להעלות כלל על דעתי, שאהיה חבר בהנהלה המחסלת חלקים מן העמק. אני בטוח כי המצב שונה לגמרי לגבי תקציב החינוך. כאן הריאורגניזציה אפשרית תוך כדי שמירה על המבנה היסודי של מערכת בתי-הספר שלנו. דחינו את החלטותינו עד מחר, כדי שהקסטר יוכל לבדוק שנית את המספרים.


 

יום ב', 29 בספטמבר 1931

בעשר בבוקר היתה לי פגישה עם פרנץ‘, שנקבעה מראש. שוחחתי עמו קרוב לשעה. תוצאות שיחתנו בכללן אינן מניחות את הדעת ביותר. הדבר העיקרי שחפצתי לברר אתו הוא: מה היא שיטת הבקורת שרשויות הפיתוח עומדות להשתמש בה לגבי תביעותיהם של אלה המכונים “ערבים מנושלים”. שאלתי הראשונה היתה, אם השאלונים שנמסרו למוכתרי הכפרים על ידי קציני-המחוז נשלחו אל כל חלקי הארץ או רק לאזורים שנעשו בהם העברות קרקע ליהודים. תשובתו היתה, כי שאלון זה נשלח לכל כפר בארץ-ישראל, מן ועד באר-שבע, לאחר שהקשבתי לדבריו זמן-מה, לא יכולתי לעצור בי ואמרתי: “לדעתי תגרום המדיניות המתנהלת עתה על ידיך בהכרח לאי-שקט בכפרי-הארץ. אתה מעורר תקוות בין האכרים הרעבים למחצה, שאי-אפשר יהיה למלאותן בכל נסיבות שהן, – ותהי תוצאת מלוה-הפיתוח אשר תהיה”. פרנץ’ השיב כי נימוק זה ודאי הובא בחשבון בלונדון, כשהוחלט על מדיניות-הפיתוח. ודאי ראו את הסכנה הכרוכה במדיניות זו, אבל היא פחות רצינית מזו שבהשארת הערבים המנושלים ללא סידור.

המסקנה היא, ששיטת בדיקתן של התביעות תיקבע לחלוטין רק לאחר מינויו של פקיד-ההערכה המשפטי. לשאלתי בדבר המינוי הזה השיב פרנץ', כי יש איזה עיכוב בלונדון, שאין הוא יודע את סיבותיו. כן הודיע לי, כי לדעתו ידרשו מסמכים בכתב לשם ביסוס התביעות אשר תוגשנה.

אמרתי לו בהמשך הדברים, כי ימצאו פלחים רבים שיבואו בתביעות בלי לצרף תעודות, אך יביעו את רצונם לאשר את הודעותיהם בשבועה – ותהא זו שבועתם הם או שבועת שכניהם. אמר, שאין הם “ירוקים” כל כך כדי להלכד בדרך זו. יודע הוא מנסיונו בהודו, שבמקרה כזה ידרשו כל האכרים קרקע וכסף. על כך השבתי כי אני בוטח בנסיונו הרב, אבל אין זה מן הנמנע שיטעוהו בזמן מן הזמנים על ידי סילוף העובדות.

חפצתי לבחון את יחסו לתביעתנו כי ישתפו אותנו, אם במישרין ואם על ידי המוסדות היהודיים לרכישת קרקעות, בבדיקת התביעות. אמר, כי לדעתו אין אנו רשאים לבקש שיתוף כזה, מאחר שישובם מחדש של הערבים המנושלים הוא ענין השייך אך ורק לממשלה ולאנשים הנוגעים בדבר. עצם מציאותם של אנשים מסוג זה אינה מטילה שום דופי במדיניותם ההתישבותית של היהודים, שנהגו, לדעת כל הבקיאים בדבר, בנדיבות יתירה לגבי האריסים שישבו לפנים על קרקעותיהם. אמרתי, כי בעיני הרי זה ענין של הגינות ויושר. האשימונו בגלוי שיצרנו, על ידי נישול, מעמד של מחוסרי קרקע. על כן מן הדין שיורשה לנו לעקוב אחרי הבירורים בפני פקיד-ההערכה המשפטי. יש להניח כי אהיה אנוס לפנות אליו בענין זה באופן רשמי.

בהמשך השיחה נגע בכמה ענינים חשובים אחרים. הוא שאל: מפני מה לא השתמשנו בכספי עזבון כדורי כדי להגדיל ולצייד את בית-הספר במקוה-ישראל, תחת להקים מוסד מקביל במקום שאין בו, כנראה, אפשרויות רבות להתפתחות? ענין שני היה – ענין היועץ. הוא אמר, כי לדעתו אין ליחס דחיפות יתירה למינוי היועץ, מאחר שמלוה הפיתוח מוטל בספק. העירותי כי רבים בישוב מחזיקים בדעה שאפשר לעורר את תשומת-לבם של שלטונות-הפיתוח רק על ידי עמדה שלילית כעמדת הערבים…

בצהרים ביקרתי אצל סגל הקונסול הפולני. שתיתי קפה ושוחחתי על ההשפעה האפשרית של ירידת ערך הלירה על המצב הכלכלי באירופה המזרחית.

בחזרי למשרד נערך אצלי ביקור-הגומלין של ראגב ביי נששיבי, שבא בלוית שוטרים… זה היה ביקורו הרשמי הראשון במשרדי הסוכנות היהודית בכל חייו הציבוריים. הוא שהה במשרד מאחת וחצי עד ארבע וחצי, אף על פי שכל המשתתפים, ובכללם סנטור המתרגם היהודי של העיריה, פרנקו, היו קרובים להתעלפות מרעב. שיחה של שלוש שעות עם פולטיקאי מזרחי “חריף” כזה כללה, כמובן, כמה נקודות מענינות ביותר. שאלה “נחמדה” אחת היתה: מה הייתי עונה אילו פנה אלינו הנציב בהצעה למנות בירושלים ראש-עיריה יהודי? נסיונותי להשתמש בתשובה היו ללא הועיל. החלפנו דברים על כך משך עשרים דקות. לבסוף, כדי להביא את הענין לידי גמר, אמרתי שאנו היהודים אולי לא נרצה ליצור תקדים של השתלטות הרוב, אף כי אנו רוב בירושלים. היינו תומכים בפני ראשי עיריה, יהודי וערבי, על פי דוגמת רומא העתיקה.

תשובתו היתה, כי העולם מתקדם, לדעתו, מאז ימי רומא העתיקה. אין הוא סבור כי אפשר לקיים את המשרה על ידי מינוי כפול. דעתו היא, כי אילו היינו חדלים סוף סוף לחשוב על יהודים וערבים, אילו היינו מתחילים לחשוב על פלשתינאים – כי אז לא היה מתנגד לכך שיהודי יתמנה למשרת ראש העיר. אז יכול היה אולי ערבי להיות נציב-מחוז, יהודי או ערבי להיות מפקד המשטרה וכו'. פזמונו החוזר היה: “פלשתינאים” – לא “יהודים” או “ערבים”. בתושבה לכך השוויתי את תפיסתו להשקפה הבריטית בדבר המסחר החפשי בתקופה שבה החזיקה אנגליה במונופולין התעשייתי בעולם כולו. אמרתי, כי בשעה שדובר מטעם הרוב, המהווה 80% מהאוכלוסיה, מטיף לתורת ה“פלשתינאיות” הרי דומה הדבר ל“תורת האזרחות של סחר חפשי”.

משנגענו בשאלת הלשונות, פתח בטענה הבאה, המענינת ממש בטענתו הקודמת: הוא אמר כי הדור הבא, בנינו ובני-בנינו, ידע בלי ספק ערבית וערבית במידה שוה, אלא שמן הנמע הוא שהדבר יושג בזמן קצר. בינתים יצטרכו היהודים להסתגל ללשון הערבית, כי הם באים לארץ שקיים בה רוב ערבי גדול ונהנים מהכנסת האורחים של הערבים. זה יהיה “הרבה יותר בריא” בשביל כל הנוגעים בדבר. אחרי כן הפליג ואמר, כי סוף סו ףאין היהודים בצרפת, או באנגליה, תובעים שיכירו בעברית לשון רשמית. הוא ביסס את הנחתו על נסיונו, שלא מצא יהודי בארצות ההן שידע מלה עברית.

בסוף ביקורו הגעתי לאפיסת הכוחות. בערב נתכנסנו לישיבת-ההנהלה הרגילה שלנו, על קיצוצים בתקציב ועל כספים.


 

יום ד', 30 בספטמבר 1931

קודם כל ביקרתי אצל נציגי כמה מדינות קטנות. ד"ר פריץ', הקונסול הצ’כי, הוא דיפולומט אוסטרי-הונגרי לשעבר, בעל נסיון תורכי מימי המלחמה. משרתו האחרונה מטעם ההבסבורגים היתה משרת הקונסול האוסטרי בחלב. הוא טען כי היה כל הזמן צ’כי לאומי, אך אין דבריו משכנעים ביותר. הוא בקי למדי בעניני הציונות וההתישבות היהודית, דבר שאינו מפליא לגבי אדם הבא מפראג.

אחריו ביקרתי אצל הקונסול היוני. מצאתי אצלו, בחדר אפל למחצה, קבוצת כמרים יוניים בעלי זקנים לבנים. נדמה היה כי ביחד הם בני שש-מאות שנה בערך. שיחתנו נסבה כולה על הנושא המעסיק עתה את מחשבותיהם: פרשת חילופי גברי בפאטריאכריה האורתודוכסית. היה מן הענין ללמוד את החוקים על בחירת פטריארך חדש. “האחים של כנסית הקשר”, שהם יונים בלבד (40–45 במספרם) מצביעים יחד עם שנים-עשר נציגים של העדה המשתייכת לכנסיה האורתודוכסית, כלומר – נציגים של העם. בנסיבות אלו מעטים מאד סיכוייהם של הערבים לבחירת מועמד משלהם. הערבים פנו לממשלה, אבל הקונסול היוני היה כנראה סמוך ובטוח, שלפי חוקת הכנסיה אי אפשר להנהיג כל שינוי שהוא שלא על ידי הפטריארך עצמו. לכן אין הם חוששים כלל, כל זמן שאין פטריארך, ומאמינים כי הממשלה תשמור על המצב הקיים. אגב שיחה העיר הקונסול: “אין אנו רוצים בפטריארך שיצטרך לקבל את הוראותיו של המופתי”.

ביקורי הבא היה אצל הקונסול התורכי. הוא חדש כאן ושוהה בארץ כשבועיים בלבד. תחילה לא ידע אם הסוכנות היהודית היא “עתון” ואם באתי לשוחח עמו כשליח המערכת… יש לו מזכיר יהודי, בן אחיו של הפרופיסור יהודה. בתשובה לשאלתי אם ההסתדרות הציונית עדיין נתקלת בקשיים בקהיליה התורכית, השיב כי היהודים רשאים עתה לנסוע בתורכיה לכל מקום שהוא ולעסוק בכל מקצוע שהוא, אין הוא מבין על כן לאיזו הגבלות אני מתכוון.

נפגשתי לרגעים מספר עם בן-גוריון ועם קפלן שבאו לירושלים בענינים שונים.

בשעה מאוחרת יותר נפגשתי עם המרכז החקלאי. הם מודאגים מחמת עניני התקציב והקיצוצים העומדים על הפרק.

אחר-הצהרים היתה לי שיחה עם פי.. שוחחתי עמו שוב על ענינינו בעבר-הירדן. מ.פ. (מראשי שבטי הבדוים בעבר הירדן) נעשה מודאג אף הוא. בשעת ביקורו האחרון שלח למסור לביתו של פי. כי אינו מוכן לבקר אצלו עוד, אלא אם יהיה דבר מה ברור בנוגע לתכניותינו לרכוש קרקע. איני מפקפק אף רגע שיש סיכויים טובים להשיג את מאת אלף הדונמים הראשונים מעבר לנהר. האנשים זקוקים מאד לכסף. מ.פ. מתחייב באופן ברור להעביר לידינו קושאנים מסודרים. אבל כיצד לטפל בכך מבחינה כספית עתה, כשאיננו יודעים כיצד לפתוח את בתי-הספר שלנו או כיצד לקיים את ישובינו? מצד שני – אפשר שהזדמנות כזאת בתנאים כאלה לא תחזור בקרוב, ואולי לעולם לא. פ. טוען, כי בהוצאה של כמה מאות לירות היינו יכולים להקים למעשה קשר מתמיד עם מ.פ. וכי הדבר היה מרגיע למשך התקופה הקרובה גם את בני-שבטו. עובדה היא שעד כה דחה מ. את כל נסיונות ההתקרבות מצד המופתי, הבטחתי לפ. להימלך בדבר עם הכסטר. שמא יוכל להשפיע על ידידיו באמריקה שיעשו דבר מה בענין זה.

קבעתי עם קלוריסקי, כי יזמן את אחד הערבים לביתו, כיון שאני רוצה להיפגש עם כולם פנים אל פנים. ט.ד. היה אורחי הראשון. על אף יחסו הידידותי בדרך כלל, הריהו משתייך לאגף האיסתקלאל של התנועה הערבית. לדעתי הוא בדרך כלל אדם ישר. הוא סבור שהיהודים יכולים להיות בני-ברית חשובים במלחמתם של הערבים לעצמאות. לדעתו חשובה בעית האחדות הערבית בהיקפה הרחב הרבה יותר מאשר גורלה המדיני של ארץ-ישראל הקטנה. דומה שהוא מוכן בהחלט להכיר במעמדה המיוחד של ארץ-ישראל. הוא השוה השואה מענינת את מצבה של ארץ-ישראל, זו שהיא יהודית בעיקרה, ללבנון הנוצרי במסגרת קונפדרציה ערבית גדולה.

אחת מהצעותיו לפי שעה היא, שנאפשר לקבוצה קטנה, שתכלול אותו ואת מ. ע. ואת ע. ז., לרכוש עתון יומי מצויד יפה (למשל – על ידי קנית “אל חיט”, העומד למכירה). הם ינהלו את העתון לפי קו כזה בערך: פדרציה ערבית ועצמאות מתוך הכרה במעמדה הטריטוריאלי המיוחד של ארץ ישראל ובבית הלאומי היהודי. תהיה דעתנו על תכנית מעין זו אשר תהיה – הרי אין כל ספק שעתון כזה יהיה צעד מכריע קדימה לגבי שאר העתונים הערביים הלאומניים המופיעים בארץ-ישראל.


  1. מיסדה ומנהלה של החברה למסחר ותעשיה וכן של יריד המזרח.  ↩

  2. חבר הנהלת הסוכנות בירושלים בימים ההם.  ↩

  3. נרצח בידי ערבים ב–26 לספטמבר 1937, בנצרת.  ↩

  4. עמדו להתפרסם אותו זמן בעקבות אגרת מקדולנד לוייצמן.  ↩

  5. מטובי הפובליציסטים הארצישראליים, מעורכי “דבר”. חלק מדבריו כונס בספר “במשבר העולם”.  ↩

  6. מראשי תנועת הפועלים העברים בארץ ועורכו הראשון של “הפועל הצעיר”. מנהל בנק הפועלים. על שמו המושב בית–יוסף. * הכינוי הרשמי של ממלא מקום הנציב.  ↩

  7. בחודש מאי 1931 בלונדון, השתתפו בה משלחת ערבית ונציגי הממשלה הבריטית.  ↩

  8. מנהל אוצר התישבות היהודים. ממיסדי קרן היסוד ומנהלה.  ↩

  9. עסקן בענף הפרדסנות. חבר כמה ועדות ממשלתיות, ביניהן לנמלים, להדרים, לכלכלה חקלאית ולשיווק.  ↩

  10. עוזרו של פרנץ'.  ↩

  11. מנהל תחנת הנסיונות ברחובות, חבר הדירקטריון של ק.ק.ל. חבר המועצה החקלאית של הממשלה.  ↩

  12. מאבות הרעיון של מושב–עובדים, ממיסדי נהלל ו“תנובה”. בימים ההם מנהל “תנובה”.  ↩

  13. מספר ומשורר איטלקי (1827–1778).  ↩

  14. נסיך איטלקי (1846–1785), מראשי המורדים הלומברדיים בשלטון האוסטרים, נידון למאסר עולם.  ↩

  15. כיום – בית זרע.  ↩

  16. מושל מחוז ירושלים בימים ההם.  ↩

  17. ראש משפחת נשאשיבי המסועפת. בימים ההם ראש עירית ירושלים.  ↩

  18. בימים ההם מנהל הספריה הלאומית. ממיסדי “ברית שלום” ועורך עתונה “שאיפותינו”.  ↩

  19. פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים לתולדות הקבלה.  ↩

  20. מזכיר ראשי לממשלתארץ–ישראל בימי מאורעות תרצ"ט.  ↩

  21. גדול דואלי אדמת ארץ–ישראל. על שמו כפר יהושע בעמק יזרעאל. מת ב–1945.  ↩

  22. חבר הדירקטוריון של קק"ל ומנהלה הכללי.  ↩

  23. אריסים המקבלים תמורת עבודתם חלק מן התוצרת.  ↩

  24. ממנהלי “סולל–בונה”.  ↩

  25. מנהל בית–הספר הריאלי בחיפה.  ↩

  26. פקיד גבוה במחלקת העליה של הנהלת הסוכנות.  ↩

  27. בעלי–הון, של 1000 לא"י ויותר.  ↩

  28. הפטריארך הלטיני בירושלים.  ↩

  29. סופר עברי. בן העדה הספרדית. בימים ההם מנהל המחלקה הערבית ליד הועד הפועל של הסתדרות העובדים.  ↩

  30. נוסדה לאחר מאורעות 1929 לשם סיוע לנפגעי המאורעות והקמת ההריסות שנגרמו על–ידיהם. הקרן פעלה כמוסד נפרד מהמוסדות הלאומיים. ד"ר הכסטר עמד בראשה וש. פסמן היה מנהלה.  ↩

  31. חבר הנהלת הועד הלאומי. מראשי עדת הספרדים בארץ והתאחדות הספרדים העולמית.  ↩

  32. מזכירו הפרטי של הנציב העליון.  ↩

  33. ממנהיגי המוסלמים בהודו. נקבר בהר הבית. 85א) מ"מ המזכיר הראשי באותם הימים ומנהל המפקד; אחר כך מנהל מחלקת העליה.  ↩

  34. תכנית ליישב 1000 משפחות באזור המטעים ביהודה ובשרון בהשתתפות כספית חלקית של המתישבים ובסיוען של החברה הכלכלית לארץ–ישראל וקרן העזרה. התכנית לא בוצעה אלא למחצה (פחות מ–500 משפחה).  ↩

  35. המנהל של החברה הכלכלית לארץ–ישראל – מוסד להשקעות בארץ–ישראל של אנשי קבוצת ברנדייס באמריקה.  ↩

  36. עמד בראש הפעולות הכלכליות של קבוצת הברנדייסיסטים באמריקה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות