מרסל היקר,
אל יפתיעך הדבר שאני מפרסם כמה ממכתביך, אינך כאן כדי לקוראם שוב, כדי להעיר עליהם, אתה נמצא יחד עם חסֵרים כה רבים, עם רֵנלדו האן, עם לוסיין דודֶה, עם רנֵה פֶּטר.
עוד אנחנו כאן, אחדים מבני זמנך: פרנאן גרֶג, דובר דה בילי, לאון בלום, אנדרה ז’יד. אך רק לזמן קצר. כדברי הכתובת על לוח שעון־השמש: “כבר מאוחר משאתה חושב”.
אבל אני חש את נוכחותך. ואתה מקים לתחייה את היצורים היחידים שהיו מעורבים בחייך ואשר נחשבו בחיַי שלי: אמא, אליזבת ועמנואל. בלעדיהם לא הייתי קיים, לא הייתי נחשב. בלעדיהם כמו בלעדיך לא הייתי יכול למסור עדות זו. היעדרויות שהן נוכחויות. מישהו שאל אותי בדבּרו על עמנואל שנפל בחלקך האושר להכירו:
מתי איבדת את אחיך?
עניתי:
כל יום.
הִתחיוּת אלוהית של צער, זמן שלא צריך היה להיאבד כדי להימצא שוב. זמן קפוא, בלתי משתנה, שהודות לו גם אתה שב ונולד.
היום ולעולם,
אנטואן בּיבֶּסקו
*
תשע שנים לאחר מותו של פרוסט פרסם חברו מנוער, אנטואן בּיבֶּסקו, את חליפת המכתבים ביניהם. ההקדשה המובאת לעיל פותחת את המבחר.
מכתבו של פרוסט לבּיבֶּסקו נועד לצייד את האחרון בהסברים על היצירה שבכתובים, לימים בעקבות הזמן האבוד (רק הכרך הראשון מוכן לדפוס), על־מנת לשכנע את אנשי ה־ N.R.F (לימים הוצאת גאלימאד) להוציא את הספר לאור.
*
אנטואן יקר שלי,
הנה העותק היחידי של סוואן. מסור אותו לקריאה לז’יד ולקופּו. אבל הפצר בהם להשיב בדחיפות.
אני נותן לך כמה הבהרות על הרומן שלי, שאותו אתה כבר מכיר, כאלו שעשויות להועיל לקוראיך.
“בצד של סוואן” הוא החלק הראשון ברומן שכותרתו הכללית תהיה בעקבות הזמן האבוד. הייתי שמח להדפיס את המכלול בולו, אבל אז יהיה הספר ארוך מדי. לא מוציאים יותר ספרים בכמה כרכים. יש רומנים המחייבים דווקא עלילה קצרה ודמויות מעטות. זו אינה תפישׂתי שלי את הרומן. יש גיאומטריה מישורית וגיאומטריה בחלל. ובכן, לדידי, הרומן אינו רק פסיכולוגיה מישורית, אלא פסיכולוגיה בחלל ובזמן. את המהות הבלתי נראית הזאת של הזמן, אותה השתדלתי לבודד. אך לשם כך נחוץ היה שהחוויה תוכל להימשך. אני מקווה שבסוף ספרִי יבינו מה רציתי לעשות, זוטה כזו או אחרת תגלה כי חלף זמן ותקבל אותו יופי כשל ציורים מסוימים שיָפוּ עם השנים.
ובנוסף, כמו עיר, בשעה שהרכבת נוסעת בנתיבהּ המפותל, הנראית לעינינו רגע מימין רגע משמאל, כך ההיבטים השונים שתלבש אותה דמות עד להיותה כרצף דמויות שונות, ימחישו – אבל בזאת בלבד – את הזמן שעבר. דמויות אלו ואחרות יתגלו בהמשך שונות מכפי שהִנן בהתחלה, שונות ממה שהיינו מדמים, כפי שגם קורה לא־אחת בחיים.
לא רק אותן הדמויות ישובו ויופיעו במהלך היצירה הזאת, מצדדים שונים ומגוּונים, כמו באחדים מן המחזורים של בלזאק, אלא אותה דמות עצמה. מנקודת־מבט זו אולי יהיה ספרי כעין נסיון לסִדרת רומנים של הלא־מודע. אין אלה רומנים ברוח ברגסון, שכן יצירתי נשלטת על־ידי הבחנה שלא רק שאינה מופיעה בפילוסופיה של ברגסון, אלא נוגדת אותה.
הזכרון הרצוני, שהוא בעיקר זכרון התבונה שהוא בעיקר זכרון התבונה והעיניים, אינו מעביר לך מן העבר אלא פנים חסרי אמת: אבל כאשר ריח, טעם, ששבו ונמצאו בנסיבות שונות לחלוטין מעירים בנו, על־כרחנו, את העבר, אנו חשים עד מה שונה היה עבר זה ממה שדמינו לזכור, ושאותו צִייר הזכרון הרצוני שלנו כדרכם של ציירים גרועים, בצבעים חסרי אמת. כבר בכרך הראשון, המספר, זה האומר “אני” (ושאינו עצמי), שב ומוצא בבת־אחת שנים, גנים, יצורים שכוחים, בטעמה של לגימת תה שבה מצא פירור מדלן; ודאי זכר אותם, אבל ללא צבעים, ללא צורות. יכולתי לשים בפיו שכמו במשחק ניפני הקטן שטובלים בו פיסות נייר קשיחות וברגע שהן מוּשְרות בקערית הן מתרחבות, מתעקלות, נעשות פרחים, דמויות – כל פרחי גנו והאנשים הטובים של הכפר ובתיהם הקטנים והכנסייה, וכל קומברה וסביבותיה, כל זה אשר לובש צורה ומוצקוּת, יצא, עיר וגן, מספל התה שלו.
אני חושב שכמעט רק בזכרונותיו הלא־רצוניים צריך האמן לבקש את החומר הראשוני של יצירתו. קודם כל, דווקא משום היותם לא־רצוניים, נוצָרים מעצמם, נמשכים אחר דוֹמוּתוֹ של רגע זהה, רק בהם מוטבע חותם האותנטיות. מלבד זאת הם מחזירים אלינו את הדברים במינון מדויק של זכרון ושִכחה. ולבסוף, בהטעימם אותנו טעמהּ של אותה תחושה בנסיבות שונות לחלוטין, הם מחלצים אותה מכל מקריות, מעניקים לנו את התמצית החוצְזמנית. אגב, שאטובריאן ובודלר הלכו בדרך זו. הרומן שלי אינו יציר של תבונה; הרגישות היא זו שהמציאה לידי את מרכיביו, עד לפרטי פרטיהם. תחילה הבחנתי בהם בקרבי בלי להבינם, כשאני מתקשה להמירם בדבר־מה הגיוני, מה גם שהיו זרים לעולם התבונה לא־פחות ממוטיב מוזיקלי.
הסגנון אינו קישוט כלל וכלל, כפי שסבורים אנשים. זו אפילו אינה שאלה של טכניקה, זה כמו צבע אצל ציירים, איכות ותכונה של ראייה, גלוי העולם המיוחד שכל אחד מאִתנו רואה ואילו האחר לא רואה. ההנאה שגורם לנו אמן היא בהביאוֹ אותנו להכיר עוד יקום אחד. כיצד, אם כך, יש סופרים המתוודים שכל רצונם לכתוב בלי סגנון? אינני מבין זאת. אני מקווה שבעזרתך יבינו את הסברַי.
שלך
מרסל פּרוּסט
*
פרוסט הפקיד את כתב־היד של סוואן בידי חבריו, האחים אנטואן ועמנואל בּיבֶּסקו. הוחלט שיפגשו עם אנדרה ז’יד, ז’אן קופו וידידם שלומברגר לארוחת ערב; היו אלה שלושת הלֶקטורים שקבעו את גורל הספרים ב־ N.R.F. כתב־היד נמסר לז’יד בתום הארוחה. לאחר זמן־מה הגיעה לבּיבֶּסקו התשובה השלילית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות