א.    🔗

כך קראנו לו בגדוד. נדמה לי, שגם הקצינים והסרג’נטים ידעו, כי שמו רק וולוול. יחידי סגולה ידעו את שם משפחתו – שוארץ. הפגישה הראשונה אתו בינינו, קבוצת פועלי־ציון מאז, הא"יים וקבוצת פועלי־ציון האמריקניים, היתה בהיליופוליס, על יד קהיר של מצרים. מי סידר את הפגישה? וולוול. שם, בספק חדר, ספק מסדרון ארוך וצר, התקיימה הפגישה. מאז היה לכולנו ל"וולוולה".

זכורני, בזמן אסיפת חברי הגדוד בתל־אל־כביר להנחת היסוד לאיחוּד המפלגות בא"י, נואמים נאמו, בעלי הרצאות הרצו. ופתאום – “רשות הדיבור לוולוול”. הכל התפלאו, ידוע, שאינו לא נואם ולא סופר. ניגש לשולחן, עלה על ספסל (נמוך היה) והכריז: אנו צריכים להביא אתנו מתנה לא"י לאלה שנשארו שם. המתנה הכי טובה ויקרה להם ולנו – האיחוד.

לפני שנים אחדות שלח לי בידי חלוּץ אמריקני מכתב ובו מבקשני לעזור לסדר את הבא בעבודה, להכניסו להסתדרות וכו', ובסוף: אני עצמי אינני יכול לבוא בעוונותי הרבים, אני מקבל על עצמי לשלוח מכאן אנשים מסורים לעבודה. אלה יועילו יותר לארץ מאשר אני.

יהי זכרו ברוך.

ב.    🔗

בימים אלה נמלאה שנה למות הח' וולוולה שוארץ באמריקה: לא זכה זאב זה, לעלות עוד פעם היה בימי שלום, בנין ועבודה. הוא היה כאן בימי מלחמת דמים, בימי הרס ואבדון. אולם אם עצמו לא יכול לעלות, עזר במה שהיה לו: בחוש וברוח, בעצות ובמעשים. אני מכיר בארץ בחורים רבים הזוכרים אותו ומעריצים אותו כחבר פעיל. וכפי ששמעתי, ישנם שם, מעבר לים, הרבה חברים שחבבוהו וכבדוהו. אולי ירצו חבריו מכאן ומשם, להקים לוולוול מצבה חיה באחת הקבוצות הצעירות שבארץ: לכונן לוּל, או להכניס מדגרה או כיוצא בזה ולהקים פינת חיים חיה בארץ תקותו. כל חיים פרטיים לא היו לו. כל משפחה לא נשארה אחריו. מפעלנו היה תוכן חייו, אנחנו כולנו – משפחתו, ועלינו החובה לשמור על זכרו.

זכור לי מאמר חז"ל “קריינא דאגרתא איהו להוי פרונקא”, ורוצה אני להיות לא רק תורם ראשון, כי אם גם מתרים ומאסף, אם יימצאו חברים אשר יסכימו להצעתי ויצטרפו למפעלי.

תרצ"ג.