אהבה עיוורת 🔗
אפילו הרצל רוזנבלום הוריד בפניו את הכובע, בפני אציל הרוח, כפי שהוא קורא לו, “שנפצע בפיצוץ בגדה”. פיצוץ, ככה סתם. “עיוור אבל גאה”, כיאה לבן העדה החתומה על ברית הדמים מזה שלושים ושש שנים של נאמנות עיוורת, של אהבת המולדת הדלילתית.
האהבה עיוורת, אבל לא עו"ד יעקב רובין. בעיניים רמות הוא שב ומפציר בסולימאן חירבאווי, שיענה לו על שאלתו ויאיר את עיני בית־המשפט: “אדון חירבאווי, אתה אוהב את רוני גילה?”. והאדון חירבאווי, בשפלות עיניים, שב ומדגיש כי אינו שונא אף אחד, אפילו לא את רוני וגילה, שהוביל אותו אל המטען מנקר העיניים.
ומי לא אוהב את רוני גילה? גדולים וטובים מאדון חירבאווי כבר הכריזו ברבים על אהבתם לבחור יקר זה, שעיניו, עדיין, בראשו. אלא שכולם אוהבים את “מיי בייבי”, אבל “מיי בייבי” לא אוהב אף אחד מלבד ארץ־ישראל. שאהבה חד־סטרית היא, אהבת המולדת של חירבאווי ושל גילה. הן בכדי שהראשון יוכיח את אהבתו האישית, ואת אהבת עדתו, למדינה, הוא חייב לעבור בנקודת הביקורת של גילה ובני עדתו, ורק אחר כך להגיע למחוז חפצו הקסום. לא כן אהבתו של גילה, שאיש אינו חוצץ בינה לבין מושאה, ולא כל שכן דרוזים בעלי יומרות, השואפים להגיע לסטאטוס של העיניים־של־המדינה. צא וראה מה ייסורים ומה תלאות עוברים על שאר עדות, בבואן להשמיע את דברי אהבתן בפני המולדת המיטיבה. מחסומים הרבה הן חייבות לעבור בדרך חד־סטרית זו, תחת עינן הפקוחה של פלוגות האהבה.
אבל ברצינות, מדוע נדרש חירבאווי לאהוב את גילה, ולא להפך? מדוע נדרש העיוור לאהוב את הפיקח, ולא להפך? מדוע נדרש האזרח לאהוב את המדינה, ולא להפך? אולי סמיחה, הבת הקטנה שנולדה אל תוך העיוורון של אביה, יודעת את התשובה. אבל היודעים מה בשמים, כמאמר המשורר, אינם מספרים. ולא כל שכן כשהם דרוזים, שאמונים הם על נצירת הלשון המכשילה ועל צפינת הסודות הטמירים בחביונות הלב.
לפני כמה שבועות שמעתי את ד"ר אלדד אומר ברדיו, בתשובה למתריס כלשהו, שהציווי “ואהבת לרעך כמוך”, הוא תמצית התורה כולה של הלל הזקן, ציווי זה חל רק על יהודים. “אתה קורא למישהו מהגדה המערבית רעי!”, נרעש אלדד הזקן. חירבאווי, בעדותו, נותן פירוש משלו לציווי, פירוש על־תנאי: “אני מאחל לגורם (!) שגזר עלי את גורלי זה לעבור רק קצת ממה שעבר עלי, להתעוור, רק למשך חודש אחד, ללדת בת ולא לראות אותה, רק למשך חודש”.
האהבה מן הסתם עיוורת, אבל הדרוזים, כנראה לא.
“אני שומע משהו נופל” 🔗
כשתבוא שעתי, אני מקווה שיעמוד לי כוחי על מנת לנצור את לשוני ולא לפלוט איזה משפט תמוה, שאינו מודע לאכזריות העיתונאים, או לחילופין, לאכזריותם של כותבי תולדות־הימים, אלא שסוגיה זו חייבת להדיר שינה מעיני כולם, מעיני הנדכאים והענווים שאין בחצרם מי שידאג להדליף לעיתונאים את המשפט האחרון, המשוכתב כמובן, שפלט המנוח הדגול בטרם החזיר את הפיקדון לבוראו.
בהקשר הזה קשה לי להאמין, שיגאל ידין ז"ל העלה באחד הימים על דל דעתו, שזהו המשפט־האחרון שיעבור את דל שפתיו: “אני לא שומע את הדופק שלי”. הוא, שגילה עפר מעיניהם של גדולים ומפוארים ושיחזר את חייהם ואת מותם, עומד מול המוות ורפליקה כמעט מביכה בפיו.
“אני שומע משהו נופל, אמר הרוח. / שום דבר. זה רק הרוח. הרגיעה האם”.
האם חלה נפילה אם כך ב"רוח" בין “טוב למות” לבין “אני לא שומע”? או שכל העניין כולו תלוי ביחסי הציבור של המנוח, וביכולתם של שארי הבשר הנותרים להפוך קללה עסיסית ברוסית לכמעט־המנון־לאומי? לך תדע.
אלא שיש משהו מאוד אנושי באימרה אחרונה זו של ידין, משהו אישי וחם, הרחק ממעגלי הארכיאולוגיה של העבר המפואר שהתפורר. זה ההבדל בין החומה הסינית לבין גדר חיה בגינה. ההבדל בין טוב למות בעד ארצנו לבין צניחה על שיח הוורדים. בסדר, אבל למה להגיד את זה לעיתונאים, למען השם?
ועוד משהו נופל 🔗
החומה הסינית. האובייקט היחיד העשוי בידי אדם על כדור הארץ, הנראה לעין האדם מן החלל, מתפורר והולך. רק אלפית החומה, המשתרעת לאורך 6,000 ק"מ, ראויה עדיין לביקורי תיירים. בורחס, בעקבות ה.א.ג’יילס, תוהה מדוע האיש אשר ציווה לבנות את החומה היה גם האיש אשר ציווה לשרוף את כל הספרים שנוצרו עד זמנו. ואולי כל המעשה העל־אנושי הזה של בניית החומה יועד כדי לשמור על העולם החיצוני מפני תרבות סין, על בורות הזרים מפני מתקפת התרבות שהגה האיש אשר קרא לעצמו הקיסר הראשון, האלפא.
כריסטו, שיצר את הגדר הרצה בקליפורניה, הוגה עכשיו, מן הסתם, רעיון אדיר יותר מרעיון בניית החומה: לעטוף את כל החומה בבד.
אבל מדוע לא תקפוץ ישראל על המציאה ותציע את שירותיה, על סמך ניסיון, לצבוע את החומה בירוק?
נ.ב. 🔗
דן עיוני, בחיאת־רבכּ, זה הכל?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות