שלושה סופרים־אמנים הזהירו בסוף המאה החולפת ובראשית המאה הזאת בזוהר רוחני ואמנותי מיוחד בשמי הספרות הצרפתית; באררס, לוטי ואנאטול פראנס. שלשתם סימלו את רוח צרפת על גווניה המקוריים והמרובים: באררס, האמן־הצייר, איש המסורת והלאומיות, המעורב בקרקע מולדתו הקטנה, החושב את מחשבת אומתו, מרגיש את הרגשתה וטווה בתוך אישיותו, רווית־ניגון וצבע ארצו, את חוטי הדורות של עמו. לוטי, הצייר האכסוטי, הנוסע המשורר בעל הנעימה הנפשית, מלאת הרטט, המתרונן בתוך אישיותו הפיסימית. שניהם טיפוסים רומנטיים, בני המאה החולפת ויורשי שאטובריאן. ברם באררס היה גם הוגה־דעות מדיני־פילוסופי, פובליציסט מקורי, שהשכיל למזוג אל תוך מאמריו נימה שירית־אינדיבידואליסטית ולשלב לתוכה את רגש אהבתו החמה והעמוקה ללוטרינגיה, ארץ־מולדתו הקטנה, ולצרפת, מולדתו הגדולה. אנאטול פראנס היה מספר יוצר, בעל־חן, רווי רוח־עליזות ואירוניה דקה. הוא היה הוגה־דעות מקורי ומושך את הלב, שבו נתמזגו מזיגה הארמונית רוח־הסקפטיות עם נטית החוקר, החותר לחשוף את מקורות העבר ולהבין להלך־רוחן המיוחד של התקופות שחלפו: הכשרון האמנותי עם רוח החושב בעל־הידיעות הרחבות; רוח של חוסר האמונה עם רוחו של אזרח השואף לאידיאל חברותי של שלום…
עד פרוץ המלחמה העולמית היה סמל לדורו, סמל לעמו ולארצו בסגנונו הפלאסטי, בשפתו הקלאסית, בשכלו הגמיש והער בנשמתו התמה והמורכבה כאחת ובטעמה של אישיות, הספוגה קולטורה מגוונת וכבירה.
אחרי מותו הועם זהרו במדת־מה. בעוד שרוחו של באררס הלכה וחזקה והשפעתו על כל הדור הלכה ונתעמקה, הנה קמו סופרים ואמנים צעירים, שניסו לבעוט בו בפראנס. סקפטיותו, ההומאניזם שבו ודרכי־הבעתו החיננית והקלאסית עוררו בלב חניכי־המלחמה, שואפי היצירה המעשית המאמינים בכח־הרצון, ברוח־הפעולות ובהכרח התחדשות האנושיות, רגשות התנגדות. הם חלמו על דור אחר, וכל לעגו, התפנקותו של סופר והוגה־דעות אציל, שאיננו נותן אימון יתיר בטבע האדם, ברוח התפארותו והעפלתו – הדריכו את מנוחתם והם יצאו ובקשו להורידו מעל דוכנו.
אך דומה, שכל אותם המאמצים היו לשוא. כי קמעה־קמעה הולכים ושבים גם אליו. האנושיות הפרועה ונטולת־שווי־המשקל זקוקה לאמנותו המרגיעה ולצרי שבמחשבתו הבלתי דוגמאותית, שאין כמוה ליופי, לגמישות, להעזה, לראייה בלתי־מרמה עצמה ולהבעה מקורית קלאסית.
שכן אישים כאנאטול פראנס יכולים לבוא לעולם רק בשעה שהאנושיות הגיעה למרום פסגת התפתחותה. אישים אלה צצים רק על קרקע של חורבן עולמות, של ביטול אמונות ודעות, בשעה שהאדם מרגיש, שהנה רגליו עומדות על פני תהום ויסודות העבר נתמוטטו. בימים אלה מלאים מוחותיהם של בני־אדם דעות קוהלת; הצורה ממלאה לעתים קרובות את מקום התוכן והיא כולה מלאה קסם אמנותי. האידיאות אינן באות אלא לשם משחק שכלי ולשם סיפוק הסקרנות. לפרקים מעסיקה את האמנים הדאגה להחיות בצורה זו או אחרת את תקופות העבר ולחדור לרוח הדברים והאנשים שפעלו בהן. בימים אלה מרובים הפילוסופים ה"חובבים", שמחבבים את הספרים וכתבי־היד העתיקים, או את פילוסופי־היאוש והפסימיות הממיתה.
פראנס שייך לפי סוגו לראשונים, לבעלי האמנות, להוגי־הדעות, שמניחים את ראשם “על כריהם הרכים”, מכירים את האדם ויודעים מקומו בעולם, את אפיו, ש"איננו עשוי פלדה", את חולשתו השכלית והמוסרית. ולפיכך אין הוא בא בתביעות מוגזמות אל האנושיות; ולפיכך יש שיגָרר גם אחרי שאיפות הדמוקראטים; יש שיירתם אל ההולכים למות במערכות ללא תועלת ומצרף אף את קולו אל מחאת המתקדמים כנגד המלחמה… כי מה חלקו של האדם בעולם, אם לא קצת הנאה בחיים? וכלום כדאי לשפוך דם לשם דברים מדומים?
אנאטול פראנס מת בן שמונים. הוא מלא את תעודתו בחיים; שבע־רצון מת ושבע־ימים. אי־אפשר היה לו שלא להיות מרוצה בגורלו. עושר, כבוד, כשרון, אהבת־עם, הקשבת־האנושיות למוצא־פיו – היתואר אושר גדול מזה? והרי חזון מתמיה הוא, שדוקא אנשי־הסקפטיות והפילוסופים הפסימיסטים חייהם מלאי־אושר הם, הנאה ונוחות? הכל העריצוהו; כל החוגים וכל המעמדות. היה בו מן היופי הכובש, מן הנועם המקסים. על כן אף אחרי מלחמת העולם, בשעה שקם דור צעיר, שראה בפעולה, באקטיביות הפורצת לה דרך בעולם את חזות הכל, ודומה היה, כבימים אלה, כי תש כח השפעתם של גאוני המאה החולפת, שחתרו לגלות את האמת – אף אז לא כבה כוכבו, על אף רוח המרד שהציפה את הנוער בדור החושבים והאמנים, שקדם לו. כל צרפתי חש באמן הזה את נשמת עמו ותולדתו, שנתרכזו בו ריכוז מהותי. דומה, כי יד הגורל היתה בדבר, כי אנאטול פראנס ישא את שם ארצו ויפרסמנו בעולם.
מספרים על אביו של פראנס (שמו היה טיבּו), שהיה מוכר ספרים בחנות שעל שפת־הסינה, כי מעל לבית־מסחרו היו חקוקות המלים: “בית־מסחר ספרים: פראנציה”. בני השכונה היו נוהגים לקרוא לאבי־הסופר בשם “האב פראנס”. וכך רכשה לה המשפחה את השם, שהיה לשמו של גדול הסופרים הצרפתיים בזמננו.
וכשמזכירים את שמו של הסופר הזה, מיד עולה בזכרוננו דמות־צרפת ובאי־כחה הרוחניים הטיפוסיים ביותר: מונטן, וולטר, רינאן, ורומאן רולאן ביצירתו הנפלאה: “קוֹלאסבריניון”, דמות צרפת הנאורה, החפשית, הלעגנית והמרדנית… בתולדות התרבות הצרפתית מתבלטות ומצטיירות התבלטות ברורה שתי דמויות: הדמות האחת, העוברת כחוט השני את דברי ימי פראנציה; זוהי צרפת ההומאניסטית, בעלת הצורה הקלאסית, מלאת הקסם, אוהבת החופש, גמישת השכל ורווית־החן, המוצאת את המשפט המתאים בקצב הדרוש ובמקום הדרוש, המגלה את המלה המבריקה, הקולעת והמכניעה; זו צרפת של דיקארט, שמעמידה כהנחה ראשונה לתרבותה את הספק המפר, את המחשבה, המרוממת את האישיות, אותו הספק, הדוחף את האדם למרחב־יה; מעין ברי ושמא – שמא עדיף. זוהי צרפת של מונטן, הספקן הגמיש והנחמד, אוהב הבריות והמנוחה, השואף, כדברי מבקר אחד, להכניס לתוך העולם רוח ספקות במדה שתספיק לחיי־השלום בתוך האנושיות; רוח של סבלנות, המכירה, כי כדאים הם החיים, שבני אדם יהנו מהם; אותה צרפת של וולטר, איש הסארקאסמוס, הלוחם לחופש האמונות והדעות בעזרת הלשון הקצרה, המרוכזת, החדה והעצבנית, שאין אדם יכול לעמוד בפניה ולהתנכר לה; אותה צרפת של רינאן, איש השכל החפשי המרחף בחן של סקפטיות מלאה אירוניה, דמיון ומיסטיות כאחד בעולמות הדת והאידיאות, ההיסטוריון המתרומם בקסם שפתו ובמחשבתו הנועזה של פילוסוף… והדמות השניה, שהשפעתה ניכרת בהיסטוריה של צרפת במדה פחותה מזו, אבל ערכה רב בכל דור ודור, הוא הזרם המתפתח התפתחות מקבילה עם הזרם הקודם. והיא צרפת של קאלווין, של דוביניה, במדת־מה של בוססואה, של דימסטר, דיבונאלד; צרפת הקנאית, הלוחמת העזה, שונאת חופש האמונות והדעות, השואפת למשטר רוחני או ארצי חזק, לסדרים של ריאקציה ושל כוח־שלטון. ואין הבדל בנידון זה בין הפרוטסטאנט קאלווין לבין הקאתולי האדוק דימסטר. הצד השווה שבהם הוא הקנאות המופרזת; האמונה שאפשר להשליט את עיקרי הדת או החברה בכח החרב…
אנאטול פראנס הוא יורשם הטבעי של הראשונים. הוא אולי החוליה האחרונה בשרשרת הזאת ובו נתמזגו תכונותיהם העיקריות של אותו הטיפוס ממונטן ועד רינאן. מזגו האמונתי, סקרנותו ההיסטורית, חנוכו בבית־הספר לארכיונים, שהכשירו לחקור את תולדות העבר, מצבי־הרוח, הלך־הדעות והאמונות של התקופות והעמים, יחסו לחיים, שמלא את הספקנות של פילוסוף־אמן, רגש של רחמים לבני־האדם, שמתלבטים ביסוריהם בעולם־יה – כל זה, דומה, אינו אלא פרי תקופה, שאוצרת בקרבה דורות של קולטורה, העיפה מסבל הירושה העשירה, שנפל בגורלה.
חקירותיה של המאה התשע־עשרה, חתירותיה לגילוי כוחות שלטון רוחניים חדשים (סן־סימון, פוריה וכו') לא הצליחו. לא לשוא שופכים עתה הוגי־הדעות המלוכנים את מרי־שיחם ורוחם, לעג וקלס על המאה הקודמת בספריהם, המלאים, אגב, גם כמה וכמה הערות קולעות למטרה. כל ההתפתחות הענקית של מדעי־החקירה ההיסטורית, הבנת תולדות ימי־הבינים והדורות הקדומים, שבאו עם השיטות המחודשות, שהונהגו במדע ההיסטורי – לא נתנו מקום לגלות אמת טראנסצנדנטאלית, להיפך רוח הספקות נשתרשה בלב, רוח ניהיליזמוס של “הבל־הבלים”, במובנו ההורס ביותר. אנאטול פראנס סייר בעיני־רוחו, ביצירותיו, את רוב ארצות־הקדם, התאמץ להחיות כיד האמנות, הבנת־הזמן, המקום והאנשים, הטובה עליו, את האגדות הדתיות של הנצרות בצורותיהן השונות, לתאר את רומא האלילית, מנהגיה, הלך רוחה ואופים של מנהגיה, קונסוליה ופרוקונסוליה. הוא ביקש לחדור לרוח ימי־הבינים עם קנאותם הנפרזת. והיה זה מן המוכרח, שסופר כזה יהא חדור כולו רוח ספקנות ביחס לפרינציפים הנצחיים של הדתות ושל המיטאפיסיקה ויהא נוטה גם לסקפטיציזמוס המוחלט, כי “כאנשים בני חלוף אנו מסתכלים בעולם מתחלף” – מימרא זו של המבקר הצרפתי, בן זמנו של פראנס וידידו ז’יול למטר (שהיה, אגב, בניגוד לפראנס מלוכני ו"לאומי אינטגראלי"), מסמנת את עצם מהותו של יוצר “תאיס” אל החיים. אין קבע; אין מוסר מתמיד. ארץ־ארץ ומנהגיה ומשפטיה, תקופה־תקופה ונימוסיה, עם־עם ואמונותיו ומחשבותיו. האדם הוא יצור חלש, בעל אופי משתנה. העולם אף הוא אין קביעות מוחלטת בו. השכל והחושים מתעים. אין להאמין במשהו. הכלב הרובץ מתחת לשולחן ומצפה לפת לחם או לנתח בשר מאמין, כי כח־אלהים לאדוניו, המספק לו את צרכיו. וכלום מצב האדם, יחסו לחיים ולעולם, אחר הוא?
פילוסופיה זו מביאה לידי ניהיליזמוס. זוהי מחשבה, המובילה את האדם אל עברי־פי־תהום: זוהי ביסודה אותה ההשקפה, שדחפה את פאסקאל לידי הצורך לבטל את כח־השכל, לתלות, מתוך יאוש של אדם העומד לפני התהומות הפעורים, את תקות הצלתו ישר בחסד־אלהים.
בהלך־רוח כזה עשוי היה אנאטול פראנס לבוא לידי יאוש ממית. ברם מזגו, שהיה רווי מחשבות ורגשות קלאסיים, בריאותו השכלית והגופנית, אפיו הרך, הנוח, נטיתו לדמיון ולהזיה מהרהרת הטוהו לצד אחר. לצד הפילוסופיה הסלחנית, בלי לראות הכרח לעצמו לישא את עיניו השמימה ובלי שיחוש, כי הקרקע נשמטת מתחתיו…
הוא הסתפק בהנחות כלליות, כי כדאים החיים, שהאדם יחיה אותם, כי עשירי גוונים ובני־גוונים הם. ודאי האנושות מתנשאת להאמין, כי עלה יעלה בידה להשיג את האמת המוחלטת. אבל רבים הם תענוגי האדם עלי אדמות. את החיים יש לא רק לקבל, כי אם גם לאהוב. זוהי מנת חלקנו כאן. ואולם אין זה מעט. זוהי פילוסופיה אפיקורית בצרוף משהו מן היסוד הסטואי, המקבלת את גזר־דינו של הגורל. ומובן שבתענוגים עליוניים, רוחניים, הכתוב מדבר, – תענוגים של יפי־רוח, של הרהורים, של שאיפה ליופי ולקצת צדק, לחיי שלום ומנוחה…
וכך בא אנאטול פראנס, הקלאסיקון, לידי תפיסת־חיים של ספקנות־אופטימית, שהביאתו סוף־סוף להיות לפה למפלגות השלום והדימוקראטיה; לרדת אל הרחוב, ולהשתתף במלחמה החברותית של ענין דריפוס לטובת הצדק והחופש. הוא הושפע ממאורעות אלה עד כדי כתיבת רומאן סארקאסטי כ"אי הפיגואינים". מתוך רצון הגיע לידי כך, כמעט בחשבון. ואולם עובדה היא, כי בשנות־חייו האחרונות היה בין המאמינים באפשרות של שלום עולמי, של שנוי לטובה בחברה, ואף הושיט את ידו לבולשביים…
אנאטול פראנס עצמו מסמן באחת מרשימותיו את הקו הזה בדברים אלה:
“לא פעם הצצתי אל פני הסקפטיציזמוס המוחלט. אבל מעולם לא נכנסתי לתוכו; יראתי לשים את כף רגלי על היסוד הזה, שבולע אל קרבו את כל אשר שמים עליו. עקרותם האיומה של המלים: “אני מטיל ספק” הטילו עלי פחד. כחן מגיע לידי כך, שכל פה, שבטא אותן פעם ברצינות, ייסתם לעולמים ולא ייפתח עוד… אדם המטיל ספק בכל – צריך לשתוק; כי יהא דבורו של אדם מה שיהא, כל דבור פירושו הכרזה, ולפי שלא היה בי האומץ לשתוק, רציתי להאמין והאמנתי. האמנתי לכל הפחות ביחסיות הדברים ובתכיפות התופעות”.
השקפתו זו העמיקה בו את הכשרון להסתכל בעולם בתור “בן חלוף בעולם המתחלף”: להסתכל הסתכלות שירית, להתרשם התרשמות־אמן מן התרבויות השונות, מחיי־החברה והאנשים ולהחיותם במכחול של צייר דק־הראייה, החדור רוח של הבנה פילוסופית. היא הכשירתו לדלות תמונות ודמויות מנבכי־העבר, ליצור טיפוסים אנושיים־רומאנטיים כ"תאיס", כ"טרום קונימר", הכומר הספקן, הוגה־הדעות החפשי והמקורי, כ"סילווסטר בונאר וברג’רה", תלמידי־חכמים בני תקופתנו, עם בת־הצחוק של סקפטיות המלוותם בכל מעשיהם ועיוניהם. כי אחרי מותו השלימה המשפחה במדת־מה עם הבת “הסוררת” וסלחה לה על העלבון הקודם, וגם דאגה לה ותמכה בה כפי יכלתה; אך גם היכולת הזאת לא היתה גדולה ביותר, ובכל אופן היתה מרת שצ’יטינין – האלמנה נאלצה לדאוג לכלכלתה ולכלכלת בנותיה הצעירות על ידי יגיע־כפים ממש.
בשעה זו, שהן מופיעות לפנינו, בשבתן בבית קטן בסביבה חצי־כפרית כעין “סוקולניקי”, היו שלושתן מתפרנסות ממלאכת־יד פרוזאית מאוד, וגם צריך לשער – לא מפרנסת ביותר; תפירת־לבנים ביד (מכונות תפירה גם כן עוד טרם הומצאו אז, ואם הומצאו, לא היו נפוצות כלל בין המוני העם). שתי הנערות היו בנות 13–15 ושתיהן דקות ולבנבנות; והיו מבלות את רוב ימיהן בנוסח המקובל לפנים בספורים “מחיי־העם” ממין ידוע; יושבות על יד החלון, כפופות על עבודת המחט שלהן, ובו בזמן, כמובן, מחכות לכל הזדמנות להציץ מבעד לוילון־המלמלה החוצה, אל העוברים והשבים על פני הרחוב כקרֶנקביל, קרבן אי־היושר…
עם מותו, לפני עשר שנים, מת אמן־יוצר גדול, אדם נאור במשמעותה היפה והעמוקה של מלה זו. וכאילו חלף־עבר הטיפוס היפה של הרומאניסטן, אותו טיפוס שקסם־רוחו המלטף והמשכר היה בו כדי להעיד על קיום תרבות גבוהה…
כי על כן הדור החדש, דור לנין, סטאלין, היטלר, הוא בעיקר דור המעשה וההגשמה, דור הריאליזם הקשה והמר, דור שאינו נוח לבעלי מזג תרבותי כפראנס…
ואף־על־פי־כן עוד תרחף על פני תהום תקופתנו הנסערת, הפרועה ורווית־היצרים, דמותו המלבבת כזכר חי מימי מחשבה, רגשות ואמנות, שהיו מלאים קסם וחן…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות