בכל דור ודור תקום בצרפת אישיות יוצרת־מרכזית, שנושאת בקרבה את זעזועי זמנה ואת שאיפותיה והיא משמשת בטוי להלך־רוחו, ועל כן תסב אליה את תשומת־לבה של האנושיות הנאורה.
בשעה שנשקיע את עצמנו ביצירותיהם ונחיה את חייהם – וחשנו מיד לב איש הקרוב לרוחנו מדבר אלינו. אח הוא לנו ואף שפתו מובנת לנו. אין הטלת חרדה מנת חלקם, באשר התלבטויותינו או שאיפותינו האמנותיות והרוחניות משתקפות בכל אשר יצרו בכל הגה פיהם. על כן חודרים הם כמעט בלא יודעים אל תוך נשמתנו בחנם הערב ומעשירים את הויתנו. הנפש שמחה לקלוט שיחת אנוש זו בכל מתיקותה, מרירותה, חפושיה ורדיפותיה אחרי האמת, כי חלק אורגאני מכל מהותנו הם.
בהיותם ספוגי תרבות הדורות, עברוֹ ופרי הקולטורה, שרכשה האנושות עד כה, יירָאו אמנים אלה בעינינו לממשיכי השרשרת ההיסטורית של רוח האדם. גמישות ויפי־טעם יסמנו את מחשבותיהם ואופן הבעתם. הקנאות מרגיזתם, מעורר את לעגם וחריפות שכלם ותשנן את לשונם החדה. אנושיים הם ואשר נדמה להם לבלתי־אנושי, יורחק מעליהם ללא־רחמים, כי פקחים ופכחים הם ובשום פנים לא ימָשכו אחרי פאתוס, שקרקע מוצקה אין לו.
וזכות מיוחדת עמדה לה לצרפת, שאנשי רוח אלה יקומו בארצה. כי עם הפראנצים נֵחן בשכל ישר זה המהול בטעם יפה, בחוש המדה, במסורת דורות של פקחות בתוך התלהבות, רוח שובבות עליזה בתוך רצינות־דברים, המקילים מעל האדם את עול־החיים…
רבֶלֶה, מונטֶן, מוליֶר, וולטֶר, רנֶן, – שורת אמנים והוגי־דעות אמיצים אלה – רוח החופש והשכל החוקר והשירה יפעמו בלבם. הם הנם השאור שבעיסה שבדורות האחרונים, מעוררי הלבבות, שרגלם תדרוך תמיד על דרכי המציאות; בלעדיהם, דומה, תמלא תרבותנו חשכה, יינטלו הטעם והמלח שבחיינו הרוחניים… ומאז הלך לעולמו ארנסט רינן, שספג לתוכו את רוח תקופתו עד תומה, עד כדי היות לה לפה ולסמל, ירש את מקומו אנטול פראנס. ברוחו מלאת הבינה והחן, ספוגות אוצרות המדע וההרגשה של העבר וביכלתו להקשיב לרחשי תקופתנו, לדלות מתוכה את תמציתה ולהקרים בשר ועור על גבוריה נושאיה, – הוא בעצם יורשם הנאמן של כל אלה שקדמו לו. ספוריו ורשימותיו הבקרתיות הבליטו במדה מורגשת את פראנס המשחק ברעיונות העבר וההווה כבכל משחק; מתוכם עולה לעינינו דמותו של האמן בעל הטעם היפה, אוהב הספרים והחפצים העתיקים, שחוש המציאות והיחס שבדברים לא יעזבנו לעולם; אמן שסגולה לו ליצור את גבוריו וסביבתם בסגנון של סופר קלאסי, שמשפטו ההרמוני מעורב תמיד באירוניה מתוקה של זקן שבע ימים ונסיונות, מלא פקחות, אף בטרם יגיע לגיל הזקנה כסילווסטר בונאר זה, פרי רוחו הצעירה… תאיס האלכסנדרונית ופאפניציוס מצילה, הכומר קוניָר ודעותיו, הפנגואינים האוילים ומלחמת אחים שבקרבם וגולת הכותרת “האלים הצמאים” – יצירה זו חדורת ההבנה הפסיכולוגית, העמוקה והאינטואיטיבית כאחת של ה"רובספירים" הקטנים שבזמן הטירור – כלום אין דמות יוצרם מבצבצת מבין יצירות אלו בבהירות גדולה!
ואף־על־פי־כן רבו כמו רבו הסופרים, המפרסמים עתה שנה, שנים אחרי מותו פרטי־פרטים על פרנס, על פרנס שבעל־פה, על פרנס בביתו או בבית־ידידתו. בספרים מיוחדים ניתנת שיחת־חולין זו של אחד המשוחחים המצוינים ביותר של תקופתנו בברק מחשבתו ובבהירות הבעתה. כלאחר־יד יש שגילה אוצרות, הערות מקוריות על מאורעות היסטוריים, על גבורי התולדה ודורו – הערות, המשובצות פניני מחשבה עמוקה ונאה כאחת.
כי בספרותו עטוף פרנס באיצטלא של אמן, המכסה את הרהורי רוחו בהעויות־חן; האנשים ההגונים אינם נפגעים מתיאוריו האפיקורסיים, מדעותיו החפשיות והניהיליסטיות לפרקים. הצורה הנאה מלטפת ביד עדינה את הקורא התמים, עוטפתו ומעבירתו על דעתו על ידי הרהוריו מרובי המינות של היוצר. אך בדברי מבקרי ביתו מתואר פרנס במלא מערומיו, בלא כחל ושרק. הדברים נאמרים אז בפשטות בבהירות, באופן בלתי־אמצעי.
ביצירותיו האמנותיות יש אשר ידמה, כי פראנס הנוטה חסד לנושאי רעיון האחוה והחברה ללא־ניצול, יביע, כמו “באלים הצמאים” יחס של איבה למהפכה. מי־שהוא התנפל על ספור זה כעל מציאה וטען, כי בחביון לבו פראנס משמר הנהו. אין למחוק במחי־יד אחת את ההנחה הזאת; שכן פראנס, לפי כל הרכבתו ומהותו, יסודות של משמרות צרפתית יש בו. אך משמר אמתי – תפקידו לדאוג להשתלשלות המאורעות, לקשר שבין העבר והעתיד, לראות אחרית דבר מראשיתו. זוהי תכונתו של כל מהפכני אמיתי.
ורושם זה מתקבל מן הדברים הנמסרים מתוך שיחותיו של פראנס, כי באלה יופיע כריפובליקאי נאמן, שונא הריאקציה, שִנְאַת איש מפלגתי כמעט; עת יהלל איש־מדע, אמן, עסקן מדיני, ויוסיף מיד: “הלא קהליתי הוא אדם זה”. על הקונטֶסה דה־נואֶיל משפטו לומר תמיד: “נואיל האלהית, משוררת־יה המילודית – הלא ריפובליקאית היא” – והערה זו סימן הוא בעיניו לחשיבות, לחכמה, להבנת הדברים.
והנה התחוללה סערת דריפוס וחוג הסתכלותו של פראנס נתרחב ועינו הבהירה נתחדדה; שאלות ההווה התחילו מעסיקות אותו; פתרונן המהפכני כבש את לבו. ביתו בְוִילָה־סַעִיד, או בית ידידתו דה־קאיאבה נעשה לבית־ועד של האגף השמאלי; אנשי מפלגה קיצוניים היו בין מבקריו התמידיים, ואולם בכלל לכל אישיות צבורית, כל סופר ואיש־מדע שהיה עובר את פאריז, רגיל היה לסור אל אחד משני הבתים האלה. הוא קבל את הכל בסבר פנים יפות, בלוית משהו מתוח ואירוני גם יחד. העולם במלוא גווניו דאג להמצאת חומר לאמן, לפזור רוחו השובבה. ממרום פסגתו נוהג היה להעביר תחת שבט־בקרתו את כל באי־ביתו! איש, דומה, לא הטעהו. ובבוא גַפוֹן הרוסי אליו בפעם הראשונה – הכיר לדעתו מיד. דבורו המקושט והריק עורר בו מיד רגש, כי לפניו ריקא.
לעומת זאת הרגיש רגש של אהבה מהולה בהערצה לז’ן ז’ורס. הפאתוס, כובד־הראש של נואם גאוני זה, השכלתו הרחבה והמגוונת, הביאו את גדול־הספקנים הזה לידי תמהון. שלמות אפיו של המנהיג השתפני הצרפתי, נאמנותו וכחו המוסרי היו פועלים עליו פעולה מיוחדת במינה. מדי ידבר בו – ועלו זכרונות ידיד בלבו וסרה מעליו כל אותה הליצנות, שציינתו בשיחותיו.
כי מתחת לכסות הספקנות האפיקורית שבה נתעטף, פרפרה גם נשמה השואפת לחיוב; על יד הבחילה באילוסיות רחש יחס לסובל שמסביב לו. לפרקים ישָמע בשיחותיו משהו ניהיליסטי, המזכיר את הבל־הבלים של קוהלת. ברם אין זה הניהיליסמוס ההורס, הברברי, של הנפש הרוסית המשתכרת. זהו ניהיליסמוס של גַלי עליז וקל אף בשעת יאושו; האוהב את הדברים, כשהם מתובלים וממולחים. נטיתו זו – סופה להגות את הקורא, את השומע, מן המסלה הכבושה, והוא מתמיה ומשתעשע בתמהון האנשים, בהפתעתם.
הוא אוהב את הליצנות, את השמחה. בעונג רב יספר אניקדוטות חריפות. הוא שואף לבטוי חפשי מכל כבלים. “צניעות ובישנות מעציבות שולטות עתה בספרות; בישנות אוילית יותר, אכזרית יותר ושיש בה יותר עוון מאשר באינקביזיציה הקדושה עצמה!” הוא ספקן לתיאבון ולפיכך מרגיזתו ההוראה השכיחה של המלה הזאת, שפירושה יחס קל המרחף על פני החיים.
“ספקנות – זוהי לדידו התהילה היפה ביותר. הלא כל גדולי המחשבה הצרפתית היו ספקנים. הלא אלה הם רבלֶה, מונטֶן, מוליֶר, וולטֶר, רֶנן. ספקנים – הלא אלה הם אנשי השכל העליונים ביותר של גזענו, אלה שהנני חסידם ותלמידם. הספקנות נעשתה לשם נרדף של שלילה וחוסר־יכולת. אבל ספקנינו הגדולים היו לפרקים המחייבים האיתנים ביותר, ולעתים קרובות האמיתים ביותר שבין האנשים. הם לא שללו כי אם את השלילה. הם תקפו כל מה שכבל את המחשבה ואת הרצון ונלחמו בבורות המטמטמת ובחוסר־הסבלנות העריץ. גאוני צרפת, המכונים בשם ספקנים, היו חדורי “האני מאמין” הנשגב ביותר… אין פירוש ההנחה הזאת, כי השכל הוא יסוד־היסודות היחידי. אין להאמין בה אמונה עוֶרת, נאמר כדידרו; אין בידי כדי למצוא את שבילי בלילה ביער עבות, אלא אור רועד קטן, והנה בא תיאולוג ומכבהו”.
לדעתו אין בזמננו חפשיים בדעה יותר מאשר במאה ה־XV. בימים ההם הבליטו בני־האדם את אמונתם, חסידותם, משום חשש שמא יעלו על הגרדום. נולדו בלתי־מאמינים ומוסיפים לבלי להאמין במשך כל החיים; לנטול האמונה חסר אורגאן בשביל האמונות התפלות; הוא “בחינת סריס כלפי שמיא”.
בשטף השיחה יש שפראנס יגָרר אחרי מהלך רעיונותיו, ספור מאורעות חייו, תאור קוי ידידיו ולעגו לשנואי־נפשו; אז לא יעמוד בפני כל. הנה יבקרהו תכופות גנרל זקן, שונא הקהליה, ותרעומת לו על המשטר הקיים, המקפח את זכותו. בכל בקוריו תלוהו בתו, שהגיעה לפרקה; דאגת נשואית תדרוך את מנוחת החייל הזקן ונוהג הוא לשפוך את מרי־שיחו בפני פראנס. לבו יכאב בו על שאין הריפובליקה מסייעת בידו להשיא את בתו. מחבר ה"היסטוריה הקומית" ידבר עמו בכובד־ראש. הוא משתעשע עם שכלו המוגבל, ובידו תשוקה כמוסה: להביא את הגנרל לידי הרצאה על הצורך בתרגילי התעמלות בכל בוקר. בהגיעו למטרתו יתַּמֵם פראנס, ישאל עצה בענין שמירת הגוף מפני הזקנה, הגנרל מתלהב ופראנס מבקשו להראות, כיצד עושים תרגילי התעמלות. וכאשר מתחיל הגנרל לזחול על פני הרצפה, אין גבול להנאתו של פראנס. דומה כאילו ז’ירום קוניר, שונא הצבאיות, נתעורר בו ונוקם את נקמת הפילוסוף, המביט אל אמנות המלחמה כעל מלאכה בזויה…
והנה מעשיה אחרת, שהיה רגיל לספר, והיא אינה מתיחסת אל הצבא, אלא דוקא אל האקדמיה, אל ארבעים בני ה"אלמות", אל היכל התפארת לאמנות ומחשבה בצרפת. וזוהי המעשיה: מרת קולה, ידידתו של חבר האקדמיה הפילוסוף קוזן, היתה משתמשת בהשפעתו לשם השגת פרס השירה מאת האקדמיה. ואולם פעם קרה מקרה בלתי נעים. פעם, בהיות נושא הפרס “אלמות” ומרת קולה טרודה ביותר בבוא פלובר לבקרה, הושיבה אותו בחדר מיוחד, העמידה יין ומגדנות על שלחנו לשם השראת רוח השירה, ותצו עליו לשיר שיר על האלמות… ואולם פלובר, במקום לנסות את הנוצה, מצא לנכון להעתיק משירי למרטין. ואף הפעם זכתה מרת קולה בהשפעת מאהבה קוזן בפרס ראשון. כי הן, ילאט פראנס, לחברי האקדמיה מותר גם שלא לקרוא את שירי המתחרים…
ואל האשה אין הוא מסתכל מבעד השפופרת של הרומנטיקה המשכרת, או של מיסטיציזמוס של נזירים. יצור רך ונאה זה מעורר את חדותו, באשר מעשיר הוא את החיים, מגוון אותם ונותן להם ענין וברק. מאליו מובן, כי השקפה זו איננה מונעת ממנו את היכולת להאמין בכשרון השירה של נואַיל וכשרון המדע של קירי. ברם בחביון לבו תקנן המחשבה, כי לבת־חוה יהא נאה בעיקר תפקיד הרקדנית, הפאנטומימית כסופרת רבת־הכשרון קולֶט, הארטיסטית הטראגית דוגמת רחל או שרה ברנאר, זו שנסתה לכתוב חזיון יחד עמו…
התיאטרון נחשב בעיניו לאמנות פחותת־הדרגא, לאמנות חיצונית, נעדרת כח החדירה לתוך נשמת המאורעות והאנשים. הוא לא האמין ביכלתם של יוצרי הדראמות – מלבד מובן הגאונים שבהם המתגברים על כל מכשול – להתעמק בהוית הדברים. המסגרת של החזיון, תנאי ההחיאה של גבוריו והטכניקה, ועד החיצונית ההכרחית, שיש בה בעיקר משום זריזות של בעל־מלאכה, ואולי גם טבעם של המשחקים הקורמים עור ובשר על נפשות הסופר – ישללו מן הדראמה את היסוד האמנותי במובנו העליון של מושג זה. דברים אלה ישיח בגנדרנות עוקצת בפני כוכבי הבמה. לפעמים יקרה, כי אחת מן המזהירות שבין המשחקות בשמי התיאטרון תלא משמוע השקפות אפיקורסיות אלו ותעיר, כי על הבמה משתקפים החיים במלא גווניהם. פראנס לא ימנע אז מהכריז חגיגית, שהתיאטרון דומה לחיים, כשם שהחיים דומים לתיאטרון. הבמה, הצורה הדראמאטית, לא יכלה לתת סיפוק לאמן דק־ההרגשה וההבחנה, הזה הער לכל מחשבה גמישה והבעה בהירה ומעמיקה כאחת.
הלשון הצרפתית עוררה בו יחס של יראה וקדושה. מדה, טעם, שכל, נשמה ותנועה יציינו את סגנונו. מלא הוא וגדוש כל הספרות העולמית; לעתים קרובות יפתיע את מבקרי ביתו בזכרונו היוצא מגדר הרגיל, בדקלמו שירים או בתתו דוגמאות להבלטת הנחותיו הלשוניות.
את צבע הזמן והמקום של כל סגנון יחוש ויבחון בכח תפיסה בלתי שכיח, בלתי־אנושי כמעט. לכל הברה מתחדשת בשפה, באמנות הפסול והציור יאזין בהקשבת מבין מנוסה. הוא כולו נתון לצלצול המשפטים, החרוזים. “מה שנחשב לחסרון אתמול, למעלה תחָשב היום” – זהו כללו. תקופה תקופה ונטיותיה; עונה עונה וטעמה. אם בזמן הפארנאס גרמה מציאת חרוז חדש לאושר יפי־הרוח, הרי בזמן ראסין נאלץ המשורר לחרוז חרוזים קבועים, ידועים, וכל העובר על גזירת זמן זה או אחר – יחטא חטא גדול כנגד חוקי הספרות.
וכך יופיע לנגד עינינו אף על פני השטח של הספרות פראנס הספקן, הבודק והבוחן, שאיננו נגרר אחרי המוסכם… זכרונו בא תמיד לעזרתו בהנחותיו, ובדברו בשאלת הטעם בפני רעיו, יביא את המליצה השקספירית: “ירא אני מפניך יותר מאשר מפני עשרים חרב”. בזמנו של גאון אנגלי כתבו בסגנון זה, יען כי מליצות אלו נעמו לחיך בני הדור ההוא ונחשבה למוצלחה מאד… הכל יחוסי בעולמנו זה…
כי הצורה, הסגנון, הצבע, הם חלק אורגאני מפראנס האמן. הפראזה נובעת בשעת יצירתו ממעמקי הויתו ההרמונית. היא ראי נאמן לפרפורי נשמתו, להרהורי לבו בשעת התהוותם ולמהלך רוחו ודעותיו. היא מתמזגת מזיגה מוחלטת עם מחשבתו והרגשתו. סגנונו עצמו – תוכן הוא לו. בקראנו אותו נאזין לרחשי נפשו. על כן ילטוש כל כך את לשונו.
“לטוש, לטוש בלי הרף את משפטך – יאהב לאמר – עד יעטפהו חיוך”. ביחסו זה יוכר האמן ברוך־יה וספוג קלאסיות זה. ברם על פיו יתכן גם להעריך הערכה נכונה את הספרים, שקראנו על פראנס שבעל־פה. מתוכם מבצבצת דמות־דיוקנו של אישיות פקחית־פכחית מלאת חן, בלתי משלה את עצמה, פילוסוף היודע לחדור לעומק הדברים ולהתוותם במכחול מלבב של אמן־משורר…
הדברים המתפרסמים כעת בשמו ושעלה בידינו לקראָם, חותם מחשבתו והבעתו טבוע עליהם; אלא ששמץ־מה בכל אלו היצירות של פראנס בעל־פה מקטין בכל זאת את ערכו. אחרי קראנו אותן תמעט דמותו. יוצר גן־אפיקור נעשה קרוב לנו – קרוב יותר מדי. אנו רואים אותו בכל חסרונותיו, בשעת החולין שבו, הואיל ובספרים אלה חסרה הצורה הקלאסית, זו המעלה בכל כתביו כל הגה היוצא מפיו ומרתק ביפיו המקסים את הקורא. כי אנטול פרנס היה, ראשית ואחרי הכל, אמן־הצורה, ואמנות זו אין אתה נהנה ליפיה הנעלה ולכל מחמדיה אשר אין ערוך להם אלא בפראנס־שבכתב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות