חוגי הספרות והמדינאות שבצרפת מקדישים עתה תשומת־לב מרובה לעבודתו האמנותית והמדינאית של מוריס בארריס, אחד מבחירי־בניה של הארץ הזאת. עם מותו, לפני עשר שנים, ירד מעל הבמה אחד המוחות הגדולים והכחות הספרותיים, שהשפיעו ביותר על בני הדור ההוא. עוד כיום הוא מוסיף להאציל מרוחו על אנשי המחשבה, על עסקני המפלגות ועל הנוער התוסס ושואף לשנוי־ערכין רוחני וחברותי בכוון המהפכה או בכוון חידושה של השמרנות.
באררס היה בעל שכל עצמי, מקורי, סופר מחונן בטמפרמנט של אמן גדול, הוגה־דעות לאומי־שוביני – משמר פעיל עקשני, עז ורומנטי. רבים הם עוד כיום תלמידיו־מעריציו בקרב הסופרים הצעירים של כל החוגים – גם בקרב השמאל – ורבים הם העתונאים־העסקנים, בני הדור הצעיר, חניכי הסורבונה, שיצקו מים על ידו, קבעו את יחסם למהלך החברה וכוננו את השקפת־עולמם על פי יצירותיו של באררס. באררס היה ביסודו כח אינטלקטואלי, אישיות מקורית מוצקה, בעל אינדיבידואליות בולטת המכירה את ערכה. “מחברותי”, המתפרסמות, מגלות את כל לבטי נפשו, את הלך־רוחו, את הפרוצס רב־ההרפתקאות של התהוות אישיותו, ואת כל הרגשות והרעיונות הלוהטים שפעמו אותו ונרשמו על ידיו בזמן מסעיו המרובים והתכופים במזרח ובמערב.
האישיות, התפתחותה, הרגשותיה, הגיונותיה, פולחן האינדיבידואליות – אלה היו הנחותיו הראשונות, רעיונותיו הראשונים, שבהם נתגלה ביצירותיו הראשונות בשנת 1887–1890 בקירוב. בני דורו נמשכו אל אישיות זו כאל אבן־שואבת, הודות לעשירותה המגוונת, לתרבותה האסתיטית־התרבותית המיוחדת במינה. ספרו, “פולחן האני” בשלשה כרכים עורר בזמנו תנועה אינטלקטואלית חזקה. ביחוד העמיקה השקפתו בלב בני־הנעורים, והיא גם שחזקה כמה וכמה מן הצעירים בדעותיהם האנארכיות. מובן, כי לא כל המושפעים עצרו כח לבלי הגרר אחרי הצד המסוכן־החולני שבטפוח העצמיות האישית.
אולם באררס עצמו ידע להמנע מן הסכנה, שהיתה כרוכה בתורתו. התפנקותו האינדיבידואלית, ערנותו האמנותית, חושו ההיסטורי־החברותי והלך־רוחו הפילוסופי־הפובליציסטי (ואולי גם סגנונו המפולפל, המיגע לפעמים בקשי ההבעה, אם כי הוא לוהט ביפי צבעים) – כל זה נתן דחיפה נמרצת, מקורית, מחודשת, לרעיונותיו הראשונים.
באררס הרחיב את ה"אני" שלו, העמיק אותו בעבר, העשיר אותו על ידי התקשרותו אל הפרובינציה שבה נולד, אל תולדותיה, אל חיי תושביה, אל תנאיה האקלימיים – אל הקרקע שלה. באררס הפנה את תשומת־לבו אל לותרינגן, אשר לפי דבריו, חיו בה אבותיו במשך דורות. ה"אני" של באררס נתקשר בכל התכונות ההיסטוריות האופיניות של תושבי הפרובינציה הזאת, נרקם ברקמת מנהגי המקום ועברוֹ. יתר על כן: הלך־מחשבתו הושפע ממצבה המדיני המיוחד של לותרינגן, הנמצאת על גבול צרפת, לאחר שגרמניה כבשה את אלזס…
והתוצאה ברורה: כשם שאין ה"אני" של אדם צרפתי יכול להגיע לשלמות התפתחותו כל עוד לא נקשר קשר אמיץ עם תולדות הארץ הזאת, כך אין ה"אני" של לותרינגיה ובניה עלול להתפתח התפתחות מלאה, אלא אם כן תהיה צרפת שלמה, ו"המחוזות הגזולים" יוחזרו לה… חובה, איפוא, לכוון את כל מרץ העם ובחיריו לכיבוש הפרובינציות, שאבדו לצרפת; לחשל את אופי האומה, למען תדע לפתח את ה"אני" שלה – למען תעמוד על הגובה בתפקידה ההיסטורי: להגדיל את השפעת צרפת… וכך נהפכה תורת האינדיבידואליזם – תורה של פאסיביות ואי־תועלת לחברה – לתורה אקטיבית, צבורית־פטריוטית. באררס היה לראש המדברים של שוביניסטי־צרפת, המעודד את רוח בני־ארצו וקורא לפעולות. בספרו “התלושים” אומר אחד מגבוריו: “כמו טֶן הייתי רוצה ליצור לי השקפת־עולם; ואולם, אני מרחיק ללכת: הייתי רוצה, שהיא תשמש לי דחיפה לפעולות, שהיא תתן כוון לכחות התוססים בי, איזה כיוון שהוא, ובלבד שיגרפני וייקר לי מכל”…
מה שהעסיק אותו הוא, איפוא – המרץ, האיניציאטיבה, ולוא גם מרץ לשם מרץ בלבד. זהו סוד השפעתו העצומה על חלק גדול מן הדור הצעיר שלאחר המלחמה. מוריאק, האחים טארו, דה־מונתירלן – באר–ס הוא שהאציל מרוחו עליהם.
ימים מספר לפני מותו נערכה בצרפת בין הסופרים הצעירים אנקיטה על ההשפעות שהושפעו מהן… רובם ככולם הזכירו את שמו של באררס, של בורז’ה ושל מורראס – התיאורטיקן של המלוכנים. כנגד זה לעגו לפראנס. יש שהזכירו את טֶן; רנן לא הוזכר כלל. ולכאורה מוזר הדבר; כי אין להבין את באררס ואף לא את מורראס, אם לא מתוך התעמקות ברנן ובטֶן, שהשפיעו כל־כך על בורז’ה וחבריו…
דא עקא, שרוח האינטלקטואליות של פראנס ורנן היתה למורת רוחו של חלק גדול מן הספרות הצרפתית לפני עשר שנים; ואם אף באררס לא היה חף מפשע הסקפטיות – הרי בכל זאת הטביע הוא אז את חותמו על המהלך החדש בקרב צעירי־צרפת.
במשך עשר השנים האחרונות חל שינוי ניכר בהלך־רוחם של החוגים האינטלקטואליים. מעט־מעט שבים אל פראנס ואל רנן. ואולם עוד כיום רבה השפעתו של באררס.
שכן לא הסתפק באררס בתפקידו הספרותי בלבד. הוא היה אחד הצירים הנלחמים בבית־המורשים לאקטיביות בין־לאומית. הוא היה ראש הליגה הפטריוטית והתמסר לעבודה עתונאית באחד העתונים הלאומיים – “הד פריז” – בהתמדה מפתיעה לגבי סופר אסתיטיקן, אמן והוגה־דעות. כי באישיות זו נתמזגה מזיגה הארמונית המחשבה הפילוסופית־המטאפיסית עם המחשבה המדינית־ההיסטורית והמעשית, או ביתר דיוק: האינסטינקט של המולדת – הגדולה והקטנה – נתעלה בו עד לאינטואיציה גדולה של אמן וחושב. בלא יודעים היה אולי הראשון בספרות צרפת, שהושפע מברגסון. רק אחריו החלו הוגי־דעות, עסקנים וסופרים מלוכניים־מסרתיים וקאתוליים לבסס את תורתם על הפילוסופיה האינטואיטיבית של אותו פילוסוף יהודי.
ואולם עצמי נשאר באררס בכל הופעותיו הספרותיות והחברותיות. אין דומה לו בין סופרי צרפת לכח התיאור והנתוח של מצבי־נפש – יסוד ראשון לדרכו האינדיבידואלית הראשונה. אף בתיאוריו הרבים של נסיעותיו לסוריה, לספרד וליון נבדל באררס מחבריו בכח התרשמותו מכל אשר ראה – מיפי הטבע ומאמנות הפסול והבניה, שהוא יודע להחיותם בצבעי צייר רגש. רומאנטי היה ולא לשוא דובבוהו ספרד והלבנון יותר מהאקרופוליס…
באררס, על פי כל מהותו, לא יכול לחבב חבה יתירה את היהודים. עם כל זה לא נספח למחנה האנטי־שמיים, כשם שלא נספח למחנה המלוכנים־הלאומים השלמים, כגון מורראס וליאון דודה. הוא לא יכול לדלוג על כל אותה תקופה, שחוללה את הפלא של צרפת נושאת־רעיון־החופש, של נאפוליאון נושא־תפארתה, ושל הספרות הרומאנטית המגוונת, עשירת הניבים ומרובת החוויות של אישים גדולים, אשר נושאיה היו שטובריאן, ויקטור הוגו…
הוא נמנה על מחנה האנטי־דריפוסים. כבוד צרפת וכח צבאה ושלמותו היו יקרים לו מכל, והוא חשש מפני המלחמה במשפט הצבאי, שמא תפָּגם תפארתם של נושאי הנשק הצרפתי. הוא חשש מפני השתלטות רוח האזרחות בחיי־המדינה, עד כי לא תדע ארצו לעמוד בפני אויב. הפטריוטיות שלו העבירתו על דעתו. אולם הוא לא נמנה על הלוחמים־הקנאים שבהם. היו שיחסו את עמדתו זאת למוצאו היהודי, אם כי הכחיש את השמועה הזאת. האמת היא, שהוא נרתע לאחור מפני כחות המהפכה הסוציאלית, שנתעוררו לרגל משפט דריפוס.
ויש שהתיחס אל היהודים בחבה. עדים הם מאמריו שפרסם בספרו “המשפחות הרוחניות שבצרפת”, ושהוקדשו לעברים שהשתתפו במלחמה, בשעה שהתחילו מדברים על יצירת “מדינת־היהודים”. ברם, סבה מספקת היתה להתעוררות הסמפאתיה הזאת: צעירינו נלחמו אז לטובת צרפת…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות