דור־הסופרים, העסקנים ואנשי־הרוח שלאחר המלחמה התנכר ליוצר “תאיס”. ספקנותו, יפי־רוחו, חנו, תכונותיו הרומניסטיות עוררו בהם התנגדות איתנה. הוא היה בעיניהם למעין “ניהיליסט”, לאישיות חסרת כח־ההחלטה, פקפקנית והססנית, שלא חשה ברצינות שבחיים, בטראגיותם ובהכרח־הפעולה שבהם. כל מגע עמו מביא לידי סקפטיציזמוס; רוחו הקלאסית, רווית הקצב והריתמוס; סגנונו המלבב והמקסים; כשרונו לחיות בתוך יצירותיו את חיי העבר, הוגיהם ומושליהם ולהבין להלך־רוחם ולהתלקחות־יצריהם ומתוך־כך נטיתו העמוקה־החיננית לאפיקורסות, להשקפות ולדרכי־הבעה אירוניות־לגלגניות – כל אלה הרחיקו מעליו את דור־הקוראים והמדינאים, ששאפו למעללים, לשנוי־ערכין חברותי, לכובד־ראש ולנקיטת־עמדה בלתי־מפקפקת ומוצקת בכל הנוגע למשטר, לצבור וליחיד.
גם דרכו כמבקר לא היה בה כדי להשביע את רצון כולם. שכן אין פראנס מוכשר להיות דוגמאתי וכפות להרגלי מחשבה והבעה שיטתיים. הוא משורר בעל רוח־פאנטאסיה, שכל מאורע, כל ספר, משמשים לו הזדמנות לתת דרור לדמיונו, לכח־הזיתו, להערותיו מלאות ההמצאות והרוויות חידושי־לשון, תמונות וזכרונות. בקורתו לא היתה פרופסיונאלית, מעשה מורים המלמדים ספרות מעל קתידרא, מתוך שמירה מקפידה על תולדותיה, על הגיון־התפתחותה. הוא לא היה פרופיסור. הוא היה מבקר־אמן ויוצר. גם במלאכת הבקורת לא חנך את קוראיו, כי אם שוחח עמם מתוך צורך להשיח את אשר בלבו, בדרך חפשית, בלתי־אמצעית ומלבבת כאחת; ולאחר שהיה הוגה־דעות, מחונן בכח־הבעה, בעל ידיעות רחבות, אישיות מקורית, ובעל דמיון־חיים, יצא הפסדו בשכרו – והקורא היה מאושר למקרא דבריו.
ומאליו מובן, כי דורנו – דור לנין, מוסוליני והיטלר – לא היה רגיש גם לדרך־בקרתו בלתי־המיתודית ומלאת השירה. ספריו “על חיי־הספרות” לא מצאו חן אלא בעיני מעטים, והכל ראו בטון הקל והחינני שבדברי פראנס משהו טיפוסי לתקופתו – תקופת חיי־היחיד, ספקנותו, המשחק בהגיונותיו כבכדור־משחק וללא מטרה מסוימת ומעשית. והכל רגזו – הכל או כמעט הכל.
אולם גם בשנות היותו מבקר רשמי ב"טאן" – בשנות 1886–1898 – הקסים והרגיז כאחד. המבקר בוקר קשה. התרעמו עליו על שהוא איננו שוכח את עצמו, על שהוא מתמכר לרוח־הזיתו, מספר מעשיות, אניקדוטות וזכרונות, שלא תמיד הם שייכים לספר הנידון. הוא שמש בתורת מבקר רשמי בעתון, שמאז ומעולם עבדו בו גדולי המבקרים שבצרפת, סופריה המובהקים, אבל בדרך־בקורתו לא היה משהו משל “מבקר רשמי”. מאמריו היו פרי שירה יותר מאשר פרי חקירה. אנאטול פראנס נשאר נאמן לרוחו אף בכתלי ה"טאן" האקדמי, מלא כובד־הראש והשיטתיות. היהפוך משורר עורו?
והנה דומה, כאלו מורגשת מעין נטיה לשוב מעט לאנאטול פראנס אף בתקופתנו הזועמת והזועפת – כאלו מתגעגעים על חיוכו המלבב, על תרבותיותו ועל רוחו השובבה, החפשית ומלאת ההזיה. ספרים מתפרסמים עליו לעתים קרובות – ספרים שמחבריהם מתארים בהם את יוצר “האלים הצמאים” מתוך רגש של הנאה אסתיטית, התפעלות והערצה.
באחד מן הספרים האלה, בשם “סוד נשמתו של אנאטול פראנס”, שיצא לאור בימים אלה, מסופר ארוכות עליו כעל מבקר “הטאן” ועל הויתו שם ועל פגישותיו עם סופרים ומדינאים.
אנאטול פראנס היטיב להכיר את תכונות־נפשו ולא התרעם על מבקרי “מבקר הטאן” הקפדנים. הוא רק הסתפק בהערות אירוניות, שבהן הגדיר יפה את תעודתו בתורת מבקר. הוא ידע את מקומו והבין יפה, כי אין הוא אלא משורר, שנתעה בשדה־זרים, בשדה בקורת לא לו, ועל כן כתב: “כשם שסלחו לי את הסתירות שבי, כן סלחו לי את תשוקתי התמימה, את המאניה התמה שלי לספר בכל הזדמנות ספורים מתוך זכרונותי ומתוך רשמי. דומה עלי, כי בחסד זה היה הרבה משום רוח־חכמה”.
כי הוא חש עצמו משורר ולא מבקר. בקרתו היתה חדורה רוח אימפריסיוניסטית. התרשמות רגע מלאה זכרונות העבר, הערכות אמונתיות והגיונות רוחו. הוא לא עבד אלא להנאתו ולא קרא אלא ספרים, שהיה בהם כדי לעורר את דמיונו ולחמם את לבו.
ולא לשוא היה נוהג לומר או לכתוב: “ואשר למהותן של השיחות האלו, הרי אהיה נבוך מאד, בשעה שארצה להגדירה. אמרו לי, כי לא היתה זו מהות של “בקרן” ואסתיטיקן. במדת מה לא הייתי מסופק אף אני בכך, שכן מן הראוי הוא שלא נהיה אנוסים לעשות, ככל האפשר, דבר על כרחנו”.
אנאטול פראנס לא היה מבקר, עאכו"כ שלא היה מבקר רשמי, איש השיטה והחקירה הקפדנית. הוא היה מבקר־משורר, ר"ל משורר, שגם עסק בבקורת.
תרצ"ו
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות