בחודש ינואר מלאו שלוש מאות שנה להולדתו של שרל פירו, מלקט ספורי הילדים “כפה אדומה”, “היפהפיה שנרדמה ביער”, “אצבעוני”, “לכלוכית”, “זקן כחול” וכו', שנמסרו מדור לדור ונעשו לקנינם של כל הילדים שבכל העמים והמדינות. לשוא יטענו מתנגדיו, כי פירו לא הראה שום כוח יצירה ואף לא הבחנה בקרתית בהעלותו על הניר את כל האגדות ההן. הילדים מקשיבים עד היום ברטט שמחה ואושר לספורים המקסימים על ההרפתקאות של “כפה אדומה”, אשר הדוד הזקן פירו רשמם על הנייר בהיותו בן ששים ותשע וידע לשמור על טעמם וריחם הרענן, שלא פג עד היום.
מוזר גורלו של האדם. שרל פירו היה אישיות חשובה בדורו. עמדתו החברתית עוררה את קנאת מתנגדיו הרבים; פקיד עליון במשרדו של גדול שרי לודויג הארבעה־עשר. אח לאדריכל מפורסם שהקים את שורת העמודות שבלובר והיה גם רופא וארכיולוג, אח גם לתיאולוג־ז’ניסיניסט ידוע בתקופתו. שיחקה לו לשרל שעתו והוא נעשה לאחד מראשוני חבריה של האקדמיה הצרפתית ולמשפיעיה העיקריים, באשר נחן בכשרון סדרן מובהק ולוחם לרעיונותיו, ונוסף על זה איש רב־מרץ, שופע אידיאות והמצאות.
תכונותיו אלו וחייו רבי־הפעלים השאירו במאה השבע־עשרה ובמאה שלאחריה רשמים ניכרים. הוא היה גם חרזן חרוזים בשטף ובקלות, ללא מתג וללא רסן, חקה את אינאידס וחבר פרודיה על פואימה זו של וירגיליוס. ברם, גולת הכותרת של חייו היתה מלחמתו בזרם הספרותי הקלאסי, שהיה משתמש בחרוזים בהירים ומחושבים כפתגמים: בואלו. באי־כחו של הזרם הזה קורניל, מוליר, ראסין, לא־פונטין וכו' צללו לתוך מעמקי הספרות היונית העתיקה ודלו מתוכה נסיון ולקח לרוחם היוצרת, כשהם נכנעים לחלוטין לחוקי הקלאסיציזמוס, לאותם החוקים של שלש היחידות, למשל, ששלטו עד תקופתו של הזרם הרומאנטי בצרפת, ועוררו את לעגם של סופרי הדורות הבאים. פירו הרשה לעצמו לשלוח את חצי התוליו באוהבי היצירה הקלאסית ובטעמם, ואף ההין, בקראו את שירו “דורו של לודוויג הגדול” בפני חברי האקדמיה הצרפתית בשנת 1687, להעלות את סופרי זמנו מעל לסופרי יון ורומא העתיקות… הומירוס אף הוא לא נשא חן בעיני מודרניסטן קיצוני זה…
אפיקורסותו של פירו יצקה שמן על מדורת הוכוח בין מחיבי ההוה ונושאיו הרוחניים ובין מחיבי יון ורומא ותרבותן הקלאסית. מחלוקת עזה הקיפה את רוב סופרי הזמן ההוא והוגיו. פירו פרסם את “ההבדלות בין הקלאסיים והמודרניים” והבליט את יתרון דורו על הדורות הקדמונים, באשר, לדעתו, התקדמות השכל עצמו של רוח האנוש הוא, ומן הנמנע כי תקופת יון תעלה על תקופת לודוויג הי"ד הן במדע, הן באמנות. כל מה שנוצר בימי קדם היה בבחינת ילדות חסרת־בגרות. ולפיכך אין גם להעלות על הדעת, שהומירוס עולה על משורר מודרני בכשרונו. דעה זו לבשה כמאה שנה אחרי־כן צורה ממשית, כי בימים ההם נמצא משורר בשם לאמוט, שהתאים את איליאס לטעם דורו ולמנהיגיו וישמד בלא רחמים את אשר נראה לו גס והמוני בדברי אכילס והוסיף עליהם את נועם נמוסיהם של בני החברה הצרפתית במאה השמונה־עשרה…
במעשה לאמוט הוסקה המסקנה עד כדי אבסורד מהשקפותיהם של פירו והמודרניסטים בני דורו ועם גרעין האמת שבו, הרי העיד עדות נאמנה על העדר חוש בקורת מפותח…
ובמחלוקת עזה זו, מה מתמיה הוא החזיון, שדוקא גדולי המשוררים לא־פונטין, ראסין, מוליר – לבם הלך שבי אחרי הקלאסיים ונמנו כולם על מחנה בואלו, שהתנגדו למפארי הסופרים המודרניים! ושבעתים נתמה בהודע לנו, כי פירו, המנהל את מלחמתו על יתרון כשרונות זמנו – לא התכון לנושאיו הנצחיים, כי אם לסופרים, שיצירותיהם נשכחו וזכרונם חלף עבר בתולדות־הספרות! אים השַׁפלנים, הקוטינים, הרוטרו, שבזמנם עמדו בשורה אחת עם ראסין, קורניל ובעיני חלק גדול של הצבור נחשבו למחוננים ביותר שבין כותבי הטראגידיות?! אכן חוסר פרספקטיבה זה, מן הדין שישמש לקח לכל דור ויביאו לידי זהירות וענוה בחות־דעתו על הספרות, באשר כמה וכמה ענינים זמניים מאפילים על הראיה הבהירה ומעקמים בלא יודעים את משפט הזמן.
דור דור ומחלוקתו על ערך הסופרים החיים בו ועל אלה שקדמוהו: מי עדיף ממי? הקלאסי או המודרני? דומה, כי אין קריטריון נאמן לפתרון שאלה מסובכה זו. הכשרון בונה את הכל. ברם, כלום נקל הוא התפקיד להבחין בסופרי התקופה הרבים את בעלי הכשרונות האמיתיים? מה שאירע בצרפת במאה השבע־עשרה עלול אף לקרות בכל תקופה ובכל ארץ, כי מעטים הנם המבקרים, אשר חוש־הבדלה נבואיי להם בהבחנת דופקה של ספרות זמנם…
פירו, שהאמין בהתקדמות השכל האנושי אף בהתפתחות האמנות – נכשל בהוציאו משפט על ספרות דורו. אבל במהלך־המחשבה היטיב להבחין, כי המאה השמונה־עשרה עם מהפכתה הוכיחה בעליל את צדקת הנחתו הקארטיזאנית בדבר הראציונאליזמוס וערכו בתקופה ההיא. טעותו צפונה היתה ברצונו להתאים לחלוטין את חוק ההתקדמות לדברי אמנות, ומכאן כשלונו. ועל כן נלעג הוא בחוסר הבנתו את ספרות יון ואף את זו של הדור, בו חי ופעל…
ואולם הדבר אשר נחשב לשעשוע לעת זקנה בלבד, רשימת הספורים המתהלכים על “היפהפיה ביער”, ועל “כפה אדומה” – היא שבלתה עד היום את כל מפעלי חייו…
ספורים אלה נתנו לו שם ושארית. כי לקול המונוטוני של הסבתות הקוראות את המעשיות המפליאות המעוררות דמיונו של התינוק – יזכירו תמיד את פירו הישיש לטובה ולתודה. הוא “הדוד החביב”, המשעשע את לבות הנכדים הקטנים, הנחמדים בכל דור ודור.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות