ידועים חייו של מופאסאן וקצו המר – אשר שקע בשנותיו האחרונות בתהום השגעון; ידועה גם תקופת עבודתו כפקיד במיניסטריון לעניני־הים ואחרי־כן במיניסטריון־להשכלה. ספרים רבים נכתבו על אישיותו, על כח יצירתו, על חייו ועל משרתו – הפקידות, שבקש תמיד להפטר ממנה ולהקל מעליו את עולה, למען התמכר ליצירתו. כי שנואה היתה עליו עבודתו, שנמשכה עשר שנים, וכל שאיפתו היתה להשתחרר מן השעמום והמועקה שבה ולחיות חיי־חרות בלתי תלויים.
ואולם לא בנקל עלה בידו להשיג משרה. זמן רב השתדל והשתמש במכיריו – ובפרט בפלובר, ידיד אמו – להשיג משרה קטנה באחת ממחלקות הממשלה. כל פרשת השתדלויותיו מסופרות עתה בפרטות, בכשרון ולא בלא יחס־חבה בספר “נעוריו של מופאסאן”, שיצא לאור זה לא כבר. הפרטים מלאים ענין, ויש בהם כדי להפיץ אור על הלך רוחו של הסופר הזה, על תשוקותיו, צרותיו ושאיפותיו ועל דרכי־עבודתו. גם כל פרשת־חייו האחרונה – פרשה זו שנסתיימה בטירוף־דעתו ושבה תאר את תעתועי־חושיו, את רגש הפחד אשר אחזהו, “כאין התפוררות הנשמה”, את אימת המות, את רוחו המשתבשת עליו, – וכל זה בדיקנות אכזרית, במין תערובת מזעזעת של בהירות־המחשבה ודמדומי־רוח.
עוד בנעוריו נכרו בו כל הסימנים של שנות חייו האחרונות. לכאורה, איש מלא גבורה, גבה־קומה, צולל לתוך נבכי־החיים על מנת לדלות את כל תענוגותיהם ממעמקים. הכל עמדו משתאים למראהו האיתן, להתפרצות כחותיו. והוא עצמו לא חס על נפשו והשתקע בחיי־הנאה, זולל־וסובא על שלחנם, ורוב ימיו מבלה על פני המארנה ועל פני הסינה. כי ראשית מאווייו בחיים היתה אמנות השיוט. תשוקה עד לידי שכרון. שייט רב־הכשרון היה, וגדולה היתה יכלתו לפלס בסירתו נתיבות בתוך גלי הנהר, בכח ובחן גם יחד; יום־יום היה מתבסם וחי חיי־הוללות, שוכח את עצמו, סופג אל קרבו את כח המים וריחם, מרגיז את “בעלי־הבתים”, את הבורגנים הזעירים, ומסתכל על הנעשה סביב.
הוא חי את חייו להנאתו, ללא מחשבה תחילה. הרי לדעתו, תעודת כל אדם היא לחיות וליהנות מזיוו של עולם, מבלי בקש חשבונות רבים. “הנני אוהב את השמים כצפור, את היערות כזאב משוטט, את הסלעים כיעל; הנני אוהב אהבה בהמית, – אהבה עמוקה, שפלה וקדושה את כל החי, את כל הצומח…” ופעם הוא כותב: “תשוקתי הגדולה, תשוקתי היחידה, שבלעה אותי במשך עשר שנים רצופות, היתה הסינה… אה, מה יפה, שקט, מגוון ומעלה סרחון הוא הנהר הזה, כולו מראות־פלאים וזוהמה! דומה כי אהבתיו כל כך, משום שהעניק לי את חוש־החיים! אה, טיולים אלה לאורך שפות־הנהר הפורחות, ידידותי הצפרדעים שהזו־חלמו, כשבטנן מוצגת לאויר העולם, על פני עלה, על שושנת־מים…”
…וכל זה, סמל האילוסיה הנצחית, נולד וחי למעני על פני המים הקופאים, אשר גרפו עמם אל תוך הים את כל זוהמתה של פריז…" הנה מופאסאן המשורר, שכור ששון הנהר ויפיו, והנה גם הריאליסטון־הקלאסיקון, האמן המתאר את “זוהמתה של פריז” ושל נורמאנדיה, אכריה ובנותיה, בעליצות ובצהלה צינית.
ובמכחולו הנאמן והאדיר הוא מציירם, באכזריות כשרונו, קובע פרצופים, מבליט קויהם ומחיה את הויותיהם השפלות…
אולם, כאמור, עוד בראשית צעדיו נראו בו סימני־מחלתו. אולי יש בחיי ההוללות שבראשית ימיו משום רצון להשכיח ולשכך את הסימנים האלה. אולי כאן מקור לשיט הבלתי־פוסק, השתקעותו ביחסי אהבה סוערים, ואותה חדות־החיים, האיתנה, החושנית, המופרזה, המטלטת וגורפת אותו כזרם מים אדירים.
כי בתוך־תוכו, בחביון־היצור הזה, נתרקם כבר אז זרע מחלתו בעתיד. הוא התמכר לתענוגות התמכרות בלתי־טבעית, הוא השתמש לרעה בכל סממניהם. הוא שט על פני המארנה, עבד עבודת איש בלתי־ברי וחש בקרבו אותות אי מנוחה, מיחושים ומחלת־מוח, – וכדי להרגיע את עצמו, לא נרתע מפני עישון מורפיום, מפני שמוש בקוקאין, באתר ובחשיש, והגוף אי אפשר היה לו שלא יתמוטט…
לא היה ביכלתו לשמור על חיי־רוחו, על שלותו הנפשית. בתוך חיי החדוה האלה היו לו התקפות קשות ומרות של שעמום, עצב ודכאון.
לאשרו שמש לו פלובר, ידיד אמו, אפיטרופוס – אפיטרופוס הדואג לסדורו כפקיד, אפיטרופוס הדואג לכך, שיכנס לעתונות כמבקר ספרותי, ואפיטרופוס ליצירות האומנותית. באהבת־אב טפל בו, הדריכו, חנכו ומנעו מלפרסם את ראשוני דבריו. פלובר שכן כבר במרומי האולימפוס; הכל כרעו ברך לפניו והודו בכשרונו. הכל העריצוהו, – אבל הוא חי חיי נזיר, וכל מעייניו במעשה־יצירה. דומה, כי איש לא התמכר לאמנות התמכרות כזו של פלובר. אין חיים לפניו מבלעדי הספרות. ועל כן יש משהו מזעזע ביחסו הנלבב והקפדני אל מופאסאן, בן ידידתו; הוא הכיר בכשרון חניכו ואף־על־פי־כן לא נתנו לפרסם את דבריו לפני היותו בן שלשים. רק לאחר שקרא את “הלביבה”, יצירה אמנותית שלמה, הלא הוא אותו ספור, שהעמיד מיד את מופאסאן בשורת ראשוניה־סופריה של תקופתו ושחרר אותו מעבודתו המשעממת במיניסטריון. כי שמו הלך לפניו וספריו שנפוצו במאד העשירוהו.
אולם טפוסי ומלא־ענין הוא יחסו של פלובר לנסיונותיו הספרותיים של תלמידו המובהק – יחס, שיש בו כדי להפיץ אור על תכונותיו הנאורות של מחבר “שלמבו”. במכתב מיום 23 בפברואר 1873 לאמו של מופאסאן, אומר פלובר: “הנני חש בחילה כזו מהכל – ובפרט מן הספרות הלוחמת – עד כי ותרתי על רצוני לפרסם משהו. אין כדאי לבעלי־טעם להוסיף לחיות. אף־על־פי־כן חובה לאמץ את בנך בנטיתו לחרוז חרוזים משום שהספרות מנחת בימי הרפתקאות שונות בחיים, ומשום שאולי יהיה בנך בעל כשרון. מי יודע? הוא לא יצר עד עתה למדי, ואיני רואה זכות לעצמי לחזות מראש כבאיצטגנינות את מזלו הספרותי; אך זאת: למי ניתנה הרשות להחליט על עתידו של אדם? אני חושב את הבחור שלנו לטִיטַנִי מעט, להולך בטל, המוכשר לעבוד רק במדה בינונית מאד, הייתי רוצה, שירָתם ליצירת בעלת נשימה ארוכה, – ותהא זו גם חדלת־ערך, מה שהראה לי עד כה היה שוה בערכו לכל מה שמדפיסים הפארנאסיים… במשך הזמן יעלה בידו להעשות מקורי יותר, לסגל לעצמו דרך־ראיה מיוחדת ולהרגיש הרגשה אישית־עצמית (כי זהו, אחרי ככלות הכל, יסוד כל היסודות). ואשר לתוצאה ולהצלחה – מה ערך לכל אלה? העיקר הוא, בעולמנו זה, שנשמתך תהא מרחפת בספירה העליונה, הרחק מן הבוץ הבורגני והדמוקרטי. פולחן האמנות מפיח בלב רוח־גאוה. תכונה זו – מעולם אין היא מצויה בנו במדה גדושה. זהו המוסר שלי”.
מכתב זה של אמן בחסד עליון, של סופר אמיץ וכהן־השירה. איזו גאוה ואיזו צלילות־דעת! זכות גדולה נתגלגלה למופאסאן, שעל אורח־חייו ילוהו מספר בעל מזג ובעל נפש גאה. ואמנם, התמכר מופאסאן לחבור טראגדיה ארוכה בחרוזים בשם “האלופה מביתון” – דראמה אשר עלילתה ותכנה נשאבו מחיי ימי־הבינים. מופאסאן הבין יפה לצו־רבו, שהוא גם צו גורלו הספרותי. הוא חש בחובתו לעבור דרך שבעה מדורי האימון הספרותי, ועבד ארוכות ובעקשנות על הטראגדיה הזאת. הוא מעיר בעצמו: “עבדתי שבע שנים עם פלובר, מבלי לכתוב שורה אחת (כלומר בשביל הצבור). במשך שבע שנים הקניתי לי מושגים ספרותיים, שלא הייתי רוכש לי במשך ארבעים שנות־נסיון”.
אמנם, רבים המערערים על השפעתו של פלובר, שהחניקה, לדעתם, במדת־מה את כשרון תלמידו. אבל נעלה הוא מכל ספק, שהמגע עם יוצר “מאדאם בוברי” העשיר את נפש מופאסאן והגביר את כחו האמנותי.
פלובר לא השפיע על מופאסאן כסופר בלבד. הוא האציל מרוחו עליו, הרגיעו והדריכו, ולגבי איש, שהיה מועד מטבעו לפורעניות, לזעזוע עצבים – הרי שהשפעת פלובר המרגיעה, מי ידע ויעריך את ערכה הרב? יוצר “שלמבו” לימדהו לכבוש את יצרו ולשמור על שווי־משקלו הרוחני ועל דרכי־מבעו השקטות והאוביקטיביות. עתים הוא מעיר בלעג ובחיבה הערות מועילות: “תמיד הנשים – חזירון שלי!” מופאסאן קובל לפניו על מצב רוחו: “לא כתבתי לך, רבי היקר, מפני שהנני הרוס לגמרי מבחינה מוסרית. זה לי שלשה שבועות, שאני מנסה לעבוד ערב ערב – ואני מעלה חרס בידי; לא מאומה. לא מאומה. ואני שוקע מעט מעט בתוך מחשכי עצבות ויאוש, אשר יקשה עלי לצאת מהם. “המיניסטריון” שלי הורס אותי לאט־לאט… נסיתי אפילו לכתוב אילו רשימות בשביל ה”קוואלוס" כדי להשתכר איזה סוא. לא יכלתי. איני מעלה אף שורה אחת, ותוקף אותי חשק לבכות…"
ופלובר עונה בנחת־אב, מנחם אותו ומדריכו: “אתה אומר, כי המאורעות אינם מגוונים; זוהי תלונה ריאליסטית. אגב, מה אתה יודע מכל אלה? העיקר הוא להסתכל בהם מקרוב. האם האמנת מימיך במציאות הדברים? האם אין הכל אלא אילוסיה? אין אמת בלתי־אם ביחס שביניהם, באותו אופן שבו אנו חשים בעצמים. “המדות הרעות והמומים מעוררים רגש של מסכנות” – אבל הכל מסכן! “אין צורות למדי בבנין המשפט” – חפש ותמצאן. ולבסוף, ידידי, נדמה לי, שאתה יגע ומשועמם, וקוצר־רוחך מעציב אותי, משום שיכולת לבלות את זמנן ביתר תענוג. חייב אתה – השומע אתה, בחור? – לעבוד. עוד יותר ממה שאתה עובד, אני מתחיל לחשוד בך שאתה עצל במקצת יותר מדי ז… שיוט יותר מדי, ויותר מדי תרגילים. אין האיש התרבותי זקוק לתנועה ולטלטולים באותה מדה, שהרופאים דורשים. אתה חי חיי־גיהנום. אני יודע זאת ואני מרחם עליך מעומק־נפשי. אולם משעה שש בערב עד עשר בבוקר צריך זמנך להיות מוקדש למוזה, שהיא, אחרי ככלות הכל, המופקרת הטובה ביותר. הבה, אישוני היקר, הרימה־נא את אפך (ושא את עיניך למעלה)! לשם מה כל החטוט ביגון? חייב אדם להעמיד את עצמו אל מול עצמו כאדם חזק; זוהי הדרך היחידה להיעשות לאישיות איתנה. יתר גאוה!”
איזה כח ואיזו אהבה בריאה, איזה שכל ישר ומבריק בפשטותו ובהערותיו הקצרות, הקולעות ופוגעות במטרה. כל התיאור הזה של מופאסאן בנעוריו מגיה אור מיוחד על רבו, על פלובר. והמכתבים, המתפרסמים עתה בראשונה, מלבבים כל־כך, מדברים אל הלב. פלובר מתגלה כאן בכל פשטותו, ללא חרדה מתוחה לחיטוב המשפט ולנגון שבספר. אדם אוהב את רעהו ודואג לו. והאדם זה איננו שוכן במרומים – הוא נאמן, פשוט, מתפרץ. מלגלג ואוהב. איש! חבר נפלא, אשר לשוא תחפש כמוהו במקהלות הסופרים, אכולי הקנאה איש לרעהו. בפריז חיתה ופעלה אז קבוצת מידאן – קבוצת הסופרים, שהיו נפגשים שבוע־שבוע במידאן, מקום מגוריו של זולא, ומשוחחים על חזיונות הספרות והעולם. קבוצה זו פרסמה קובץ, שכל המתכנסים למסיבות אלה לקחו חלק בו. ב"ערבי מידאן" – זה היה שם הקובץ – ראה אור בראשונה הספור “הסביבה”, שהנחיל למופאסאן עושר וכבוד. גם הויסמן וטורגניב השתתפו בו. שבוע־שבוע, “ביום ה' היו צועדים בשורות מהודקות והולכים אל זולא”. נוצרה קבוצה, שפעלה פעולה ספרותית מקובצת ולחמה את מלחמת הריאליזם. סופרים צעירים היו נוהגים להתאסף ולסעוד יחדיו – וכולם היו ממעריציהם של פלובר, זולא ודודה. מופאסאן נהנה מאפיטרופסות פלובר, ועל פי המלצתו של זה הדפיס המשורר קאטול מנדס את “על פני המים” בירחונו “קהלית הספרות היפה”.
והנה קרה דבר, שאין אנו רגילים בו בחיי הקהליה של הספרות היפה. בירחונו של מנדס ניתן מקום למאמר־בקורת בלתי־הוגן על רנן, – ופלובר, כידידו ומוקירו, נתק מיד את קשריו עם ההוצאה הזאת. מופאסאן השתדל לעשות שלום בין פלובר ובין מנדס (שהיה, דרך אגב, יהודי ספרדי מדרום צרפת), וסוף סוף עלה הדבר בידו. וכדאי להביא כאן את תרגום המכתב, שהריץ פלובר אל זולא, – מכתב הנותן כבוד לכותבו ומעיד על יפי־רוחו.
באגרת זו אומר האמן־הנזיר:
“איני יודע מאומה מכל הנעשה בעולם ואיני רואה שום אדם; איני קורא כל עתון מלבד ה”רפובליק דה לטר", שגליונו מיום ה־16 (יולי 1866) הרגיזני, בגלל המאמר על רנן. היודע אתה משהו ממנו? אוהב אני את ידידי, ואיני רוצה שיהיה דבר־מה משותף ביני ובין אלה המזלזלים בכבוד חברם במדה אוילית כזאת. כתבתי איפוא אל קאתול הטוב ובקשתי ממנו: א) למחוק את שמי מרשימת עוזריו; ב) לחדול מלשלוח אלי את העלון".
זכרו של פלובר לא מש מלבו של מופאסאן עד רגעו האחרון. כשרוח השגעון הרפה ממנו רגע קט, כתב לאמר: “אני חושב תמיד על פלובר המסכן שלי, ואני אומר לעצמי, שהייתי מבקש את מותי, לוא הייתי בטוח כי ימצא אדם שיחשוב גם עלי כך”.
דברים שיש בהם כדי להרעיד נפש כל אדם. אף ברגעי־החורבן מנצנץ אור ברוח האדם, מבהיק ומקדש את צלם האלהים, “בוקע ומאיר את חשכת התהום”.
מופאסאן התענה ומת, כשדמות רבו מרחפת לנגד עיניו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות