א.    🔗

צרפת והעולם התרבותי כולו מעלים בימים אלה את זכר גאון־יוצריה במאה החולפת, את זכר ויקטור הוגו, שלפני חמשים שנה לוותה פריז בפאר־מלכים את ארונו, ארון המתים, אל הפנתיאון. הלויה זו נחרתה עמוק בזכרונה של האומה, ורישומה ניכר עוד כיום בתולדות ספרותה. הכל ראו בה, באותה תהלוכת־העם הנהדרה, שהובילה את עצמות המשורר הגאוני בעל הניב האיתן אלי קבר, הבעת הערצה לאישיות הגדולה, רבת הכחות והגוונים ורווית השאיפות ליופי ולאמת. אישיות זו נכספה לריתמוס וליושר; נשמתה, השרויה בלב האומה, היתה בבחינת כנור־קסם, שמיתריו השמיעו, חליפות, בצליל נועם ועצמה, רוך ועדנה, את הד רגשותיו של דורו.

הוא פסע את כל פסיעותיו, בתורת אדם ובתורת משורר ויוצר, צעד בצעד עם תקופתו, הרגיש את הרגשותיה, כמה את כמיהותיה, חשב את מחשבותיה עד כדי להבלע בקרבה, עד כדי לספוג במעמקי נפשו את פרפוריה, התלבטויותיה ורצונותיה, עד כדי להתמזג עמה מזיגה פנימית ולשמש ניב לכל אשר תסס בקרבה, הכאיב את בניה, מלא אותם חדוה והצמיח כנפים למחוללי רעיונות־השחרור ולנושאיה־חלוציה בהעפלתם האנושית.

ב.    🔗

הוא נולד כמעט עם ראשית המאה האחרונה. “הדור היה בן שנתים”, כותב הוא באחד משיריו; רומא באה במקום אשפרתא – וכבר נפוליאון הציץ תחת בונאפארט – וזעיר פה, זעיר שם שבר מצח הקיסר – את המסוה הצר של הקונסול הראשון… אז, בתוך העיר בזאנסון, קריה ספרדית עתיקה – כזרעים שזורים לרוח המתמרת ועולה – נולד בן לגזע הבריטני והלוטרינגי כאחד – ילד ללא צבע, ללא מבט, ללא קול…

“…אנוכי”…

ואכן הוגו נולד עם ראשית דורו, גדל והתפתח יחד עמו, הרהר את הרהוריו, שאף את שאיפותיו ונלחם את מלחמותיו… שירתו היתה רוויה בצעדיו הראשונים אוירת הערצה לשושלת הבורבונים, יוצרי צרפת, ובימיו האחרונים היתה יצירתו חדורה רעיונות אנושיים כלליים, רעיונות דרור, חופש ושויון חברותי. הוא היה לנביא הדימוקרטיה העולמית והעמיד לשרותה את קול־שירתו האיתן, על כחות הלשון הגאוניים, על עצמת הציוריות ההולמת והמזעזעת כאחת, ועל צלילי־הריתמוס המשכנעים שבו. כנורו נתמתח ונתמלא הברות־נקם ומכחולי־צבעיו נתלהטו.. הדור, שהלך־רוחו ורגשותיו הלך הלוך והתפתח, הלוך והסתער ורצונו החברותי לתיקונים ולחופש – שרשיו הלכו הלוך והתעמק בלב הוגי־דעותיו ועסקניו, – מצא ביוצר רב־גוונים זה, שלא ידע ליאות ושלבו נתפעם בכח מדפקו האיתן, הזועף וההוזה, את נביאו – דַבָּרוֹ…

בהלויתו הלאומית והרווית הדרת־קודש היה גם משום הבעת־הערצה לאישיות בעלת שאיפות אנושיות, המאמינה בעתידו של האדם, השואפת להעביר מעליו את רוע־הגזרה של מלחמת־העמים, ושניבה המקסים שימש כח־דחיפה להשלטת הצדק והשלום עלי אדמות.

היוצר והאדם, המשורר ואיש־הלב, האמן ומחבר הרומאנים־הפריסקאות, הצרפתי הגדול, שלא נתעלם מתעודת האנושיות הנשגבה לחיי־הרמוניה בעולם, נתמזגו מזיגה אורגנית והיו ליצור־פלא אחד, נערץ על ידי האומה ואהוב עליה. חלוצי המשטר הדימוקרטי, על מדינאיו, ראו בו את סמל מחשבותיהם. ביצירותיו ובאישיותו נתגלמו כל שאיפותיהם החברותיות. הוא היה לאלילם של הריפובליקאים, שהעלו את זכרו ואת דעותיו, בכל חוגי־המשטר.

והערצתם זו של המתקדמים למיניהם חוללה התרגשות עמוקה בלב מתנגדי הקהילה – וביתר יחוד בלבה של אותה קבוצת הסופרים והוגי־הדעות המלוכנים, שהנם בלא כל ספק כיום, הוגי־הדעות המקוריים ביותר, האמנים בעלי־היכולת שבתקופתנו בצרפת. אלה אסרו מלחמת־גבורים על המשורר הגאוני, על הדימוקראט הגדול – מלחמה ללא ליאות, שאמרה לנפץ את האליל, כי בניפוץ זה היה משום הרס אחד העמודים האיתנים של המשטר. ליאון דודה, בעל הפמפלטים השנון והאכזרי, המבקר העצמי, המספר והעתונאי, שהיה חתנו, לא פסק מלערער את עמדתו, אם גם הודה בכח לשונו בלתי־המצוי והעשיר למכביר ובליריותו המשתפכת והמתפרצת באון. המספר איש הים, יורשו של פייר לוטי, קלוד פאריר, לא נמנע מלהכריז, כי ויקטור הוגו היה “הכסיל הגדול ביותר של דורו”. הכל היה מכוון לערעור סמכותו של המשורר הגאוני. רבים הבחינו בין שר־השירה הכביר לבין איש־המחשבה והטעימו, כי אין כמוהו לשפלות בהגיונותיו… נתלקחה סערת־רוחות, שרק צרפת מסוגלת לקלטה בתוכה לשם השלטת רעיונות חברותיים. ויקטור הוגו שמש סלע־מחלוקת בין הוגי־דעות ובין אמנים; הללו מחללים אותו והללו מהללים אותו. מאמרים וספרים נכתבו לשם הוכחת צדקתם של אלה ואלה. והשבועון הספרותי “לי נוביל ליטיריר” ערך משאל־עם בין רוב סופרי־צרפת, שבו ביקש להביא את השורות הטובות ביותר ואת הרעות ביותר שבשירת הוגו… משאל־עם מלא ענין, שהוכיח הוכחת־ממש, כי המפלגתיות לא העבירה את אנשי־הרוח על דעתם, וכי ויקטור הוגו הוא עוד כיום פאר השירה הצרפתית, הנערץ והאהוב.

אמנם בעולם כולו הועם זהרן של דעות החופש והצדק; אמנם יצירתו של ויקטור הוגו רוויה יתר על המדה אוירה מעורפלת ורעיונות בלתי־מעשיים. כל המאורעות שנתארעו בארצות שונות – בארצות המהפכה הסוציאליסטית כבארצות המהפכה הפאשיסטית – מפיצים אור מיוחד על שאיפותיו חסרות־היסוד של המשורר והחולם הגדול. המעשה הממשי שולט שלטון בלי־מצרים בעולם כולו. רעיונות החופש והשויון פסולים כיום, החלום הורחק מחיינו.

ואף־על־פי־כן אין להתעלם גם כיום מאוצרות היופי, טוב־הלב, האחוה והרחמים הטמונים בכל יצירותיו של ויקטור הוגו – לא רק בשירתו, כי אם גם ברומאניו ההומאניטריים. אנו חיים בדור אכזרי; המציאות מרה ומתנקמת בכל החולמים. ואמנם יש להזהר בהקמת מפעלי־לאומים מפני ההשתכרות העצמית המזיקה והנושאת בחובה כליון. אבל, על אף צורתם הרומאנטית היתירה, על אף אריכות הדברים שברומאני הוגו, מה טוב לצלול לשעה קלה לתוך ים התום האנושי העוטף את כל דפי ספוריו ומשרה בלב רצון לחיות וליהנות מזיו העולם. משורר כהוגו, כמספר טולסטוי, שהנהו בודאי מהלך על קרקע בטוחה ונבדל מחברו בכח־ראיתו ותיאורו הממשי, הם מעין מצפון חי לאנושיות, שדרכה אבדה לה בדור־הפלגה זה…

ג.    🔗

דומה, כי אין בתולדות הספרות האנושית יוצר פורה כויקטור הוגו, שלֵיחו לא נס עד יום מותו. הוא שקף ביצירתו את הבריאה כולה, על צורותיה השונות, על צבעיה המגוונים ועל קולותיה המרובים. הוא שר את שירת החיים על התרגשויותיה העמוקות, על קסמי־היקום שבהם ועל רגשי־החדוה והמכאוב של אבי משפחה. והוא שר גם את שירת הדורות ואגדתם, שבה הוא מחיה את אנשי התקופה הקדמונית, עת היו עוד לבושים עורות־חיות, את אישי התנ"ך כבועז על אידיליות חייהם הנפלאה ואת גבורי ענויי־החיים, כביאליק. ועם זה הוא חי את חיי תקופתו. ובזעמו־לעגו הממית הוא שופך את מרירותו־היתולו על נפוליאון השלישי, ואגב התפרצותו מלאת הסאטירה הוא חוזה חזיונות־נביא. אין כמוהו לשפע גם ביצירת דראמות, שלמרות הקוים המילו־דראמטיים שבהן, עוד הן רוויות אוירה לוהטת גם כיום ועל כל פנים הן משמשות תחנת־ראשית בשחרורו של התיאטרון הצרפתי מאותם החוקים, שהעיקו על הבמה הקלאסית… מיתריו – מרובי צלילים הם ומכחולו מרובה צבעים, גוונים ובני־גוונים. נפשו מתרוננת כמעין־סימפוניה איתנה בשדה השירה כבשדה הפרוזה. בזכותו נתעשר ניבה של הלשון הצרפתית בניבים ובני־ניבים חדשים, שירתו בנעימות רעננות, הריתמוס שלה בטונים ערים וחרוזים מחוטבים ומלוטשים…

כיום אין לתאר את ספרות צרפת בהתהוותה במשך דורות מבלי להעלות את זכר משוררה הגאוני, ויקטור הוגו, אשר בלעדיו, ידמה, כאילו תפָּגם פגימה ללא תיקון נגינת מקהלת נוגניה־יוצריה בכל תולדותיה… ולא עוד אלא, שגם בסימפוניה של השירה העולמית, אין לדמות, שקולו לא ישמע. כי ויקטור הוגו הוא אחד מיוצריה הגדולים של האנושיות בכל הדורות, על אף אותם הקוים המיוחדים שביצירותיו – אריכות, ריתוריקה וחוסר ריאליות – שיש בהם משום פגימה…