עוד בשנת 1912 כתב המבקר של ה"טאן", פול סודי, מאמר־בקורת על הכרך העשירי של ז’אן כריסטוף, והביע את דעתו, כי הרומאן האפי הזה הוא אמנם “יצירה נפלאה ולפרקים נהדרה”; אבל – אם רומן רולאן “צייר מעולה הוא של הרגשות ומשורר אמתי של הלב”, הריהו עם זאת “אידיאולוג חלק ומעורפל”. היצירה הזאת – “גדושה, מפוררת, נעדרת קשר פנימי במקצת”. כי על כן יש בו ברומן רולאן מתכונות “מטיף של הקווקרים”, מתכונות הפוליטיקון והפרופיסור הביישן. הוא אינו פוסק מלצוות עלינו לעשות את “חשבון הנפש”.

רומן רולאן איננו מספר בלבד. איש־המוסר הוא, החותר לקראת חוף־חיים, שיהא בו משום יופי וחיוניות. אין הוא חדל להתריע על רצון החיים וכוחם. החברה, חוויותיה, הוויתה, הוויה, שאיפותיה ומלחמותיה מדריכות אותו מנוחה. אין הוא אסתיט גרידא. איש לוחם הוא, השר את שירת החיים, שירת המעללים. הוא מתעמק בחיי הפרט ובחיי הכלל. יצירתו האמנותית משקפת את חיי הדור. הוא אמן־פילוסוף – ובמעמקי־נפשו שוכנים שני יצורים, שלא תמיד עולה בידם לחיות חיי שיתוף והתאמה.

מכאן אותו חסור הקשר הפנימי שביצירתו הגאונית “ז’אן כריסטוף”, אותו העדר ההארמוניה האמנותית. יש שיעזוב היוצר את גבורו לנפשו ועבר להערכת אישים ומעמדות ודעות. הרומאן כאילו נפסק; חוט העלילה כאילו ניתק. נכתבת מעין מסכת פילוסופית־חברותית על אומה, על תכונותיה על התקופה. דרך־יצירה זו מביא במבוכה רבים ממעריציו ומרחיק מעליו קוראים שחונכו על אחדות הסוגים הספרותיים ועל הכרת התחומים, שבין השקפות על החברה והלך־רוחה ובין החיאת נפשותיה הפועלות.

אין לכחד: ההארמוניה שביצירתו נפגמת משום כך, נפגמת מבחינה אומנותית – ואולם אינני בוש להודות, כי מוצא אני ענין רב גם בחלק ה"טראקטאטי" שבה. אילו לבש תאור דמותה של צרפת, בשעה שחברו של כריסטוף, אוליביה, מגולל לפניו את יריעת חוויותיה, מהותה, שאיפתה ליופי, לקצב ולחרות מתוך בקורת עצמית ורוח של עליזות גאלית – אילו לבש תאור זה צורה אמנותית, שלא תפגום בשלמות הבנין, כי עתה ודאי שהיצירה הגאונית הזאת היתה יפה יותר, עזה יותר וקולעת יותר אל המטרה. אבל רומן רולאן שקוע כולו במחשבה על עתידם של האדם והחברה. ובהיותו גם אמן בחסד עליון, מתחוללת בו לפרקים אותה ההתרוצצות, הנותנת ענין רב לא רק לפרקי־הליריקה ולתארי האישים החיים, כי אם גם לחלקים הבקרתיים על מהלך־רוחה של החברה.

ז’אן כריסטוף הוא אחד מספרי הדור הקודם – מאותם הספרים, המשקפים את פני הדור שלפני המלחמה; ספר אפי ביסודו, השר את שירת החיים, האישים המעפילים והחברה האנושית, המתאבקת על קיום איתן ונאמן; ספר, אשר בנשמת גבורו הראשי, כביר הרצונות, הכשרונות וההרגשות, תוססים חיים אדירים, חיי אהבה וסבל, הקרבה ומרד. עם כל הליקויים הארכיטקטוניים, ולמרות הבחירה המלאכותית באישיות אחת, שיוצרת למעשה את התנאים, מזמנת אנשים לצורך ושלא לצורך ומחוללת מעשים, שאינם נובעים תמיד ממקור ההכרח שבמבנה הספור, – הרי זו יצירה שופעת חיים, מחשבה ושאיפות, אנדרטת־פאר של דורנו.

ז’אן כריסטוף מאמין בעתידו של האדם, ועל כן הוא זועף, מבקר ומתריז כנגד מעשי־עוול וכיעור. בעלי הבטחון וההזיה נרעשים ונרגזים יותר מרואי־השחורות והמתיאשים, למראה עוות־דין וניוול, חיותו האיתנה מזעזעת את מצפונו של הקורא בישרה ובאי־הכנעותה. הדור כולו הכיר את בבואתו בראי זה, ולא יכול עוד להסב את פניו מעמוֹ. בו ראה והכיר את עצמו על כל הסוסיו, מחשבותיו ויסוריו. הוא שמש לו מעין מורה־דרך בשבילי־חייו.

רומן רולאן כתב ספרים רבים אחרים. “תיאטרון האמונה” ו"תיאטרון המהפכה", או אותו הספר הנפלא, ספור הצחוק הגאלי, הרווי תרבות אנושית, מחשבות נאורות, רחמי־אדם ורוח תקופת־הריניסאנס – “קולאט ברניון” – שבא “כתגובה למועקה של עשר שנות־עבודה ביצירת ז’אן כריסטוף, אשר נעשתה בראשונה לפי מדתי, ובאחרונה הצרה לי”. כל הספרים הללו כמעט לא נודעו לצבור הרחב, אם כי הושקעו בהם כוחות עבודה ומחשבה ויצירה עצומים. אף הביוגרפיות הנפלאות על ביטהובן, מיכל אנג’ילו וטולסטוי לא תפשו מקום דומה לז’אן כריסטוף, אם גם היה להן הד חזק בעולם התרבותי. סודו של דבר צפון בקשר האמיץ שבין ז’אן כריסטוף לבני דורוֹ. רגישותו הולכת בד בבד עם רגישותם הם.

ז’אן כריסטוף האפיל על כל שאר יצירותיו של רולאן, שכן זוהי האפופיאה הנהדרה של הדור. גדולתה – באמונה הרבה, אמונה בחיים ובאדם. עוד “בטראגידיות האמונה” מפאר רולאן את טבע האדם, את רוחו המסתורית הנלהבת וההירואית – סגולות אלה שידע לעצב אחרי־כן בז’אן כריסטוף.

בחזיון “אארט” מתפתחת שיחה זו:

– בעל אמונה אתה – אומרת ליאה לאארט; והוא משיב:

– אינני מאמין באלהים.

– במי איפוא תאמין?

– באדם… השמים שוכנים בקרבנו; כאן אלהים…

– איזה אלהים? הן כפרת בו זה־עתה.

– חשוב על דברי־נצח – והיית נצחי.

זה ערכם של החיים, המגלמים את הנצח, וזה ערכו של האדם המתרומם למחשבת הנצח, לתחושת הנצח. ואמונה זו בנצח־החיים קרמה עור ובשר ב"ז’אן כריסטוף".

אישיות כזאת אי־אפשר לה שתהא כולה אמנותית ושלא תהיה אחוזה ודבקה בהכרת חשיבותם של הנכסים המוסריים. המצפון מלוה אותה תמיד ומקלקל את השורה בכל יצירותיה. גורל האדם מדריך אותה מנוחה ואין בכוחה להשלים מפעל אמונתי צרוף. המוסר והאמנות – שני יסודות חייה, אבל לא תמיד עולה בידה לצקת אותם בדפוס אחד, בסינתיזה אחת. ולפיכך אין רומאניו של רולאן – ספורים במשמעם הרגיל. על יד החרדה להלך־רוחה של החברה, על יד הבקורת הפובליציסטית, יש שהליריות משתפכת באדיר. לא עלתה לו לרולאן יצירה סינתיטית, אמונתית־חברותית.

הכרך הרביעי של “הנפש הקסומה”: “המבשרת” – לָקָה כפלים בכל אותם הלקויים, שמנינו ב"ז’אן כריסטוף". גם הוא גדוש אחריות־הדור, גם בו מצינו את תאור התקופה, ותוך כדי תאור קמים לתחיה אישים מכריעים בהשפעתם, רעיונותיהם והערכתם את מאורעות זמננו. הדור כולו נבוך; הנוער שלאחר המלחמה נתפס להלך־רוח אנארכי ולחיים מלאי תסיסה רוחנית וחושנית. הוא נתון בתוך מערבולת, שאין מוצא ממנה. הוא שואף לחיים עצמיים, וכל מעיניו – להיות בן־חורים. אבל העוני והניוול מלווים אותו על כל צעד. הכל נגררים אחרי חיים חדשים; הם כאילו “ציניים”. אולם בעצם הרי כל אחד בורח מפני עצמו. זה ריאליסט הוא נכנע; זה – אין בו כח להעפיל ולטפס על הר זקוף. פאריז עצמה שטופת “זנות אינטלקטואלית” והספורט אוכל את כל יושביה. "הפרדוכס היה מונח בזה, שאחרי ככלות הכל, הרי הביא הספורט לידי חוסר פעילות… הספורט השלים את מלאכת ההרס של העתונים. הוא יצר מעמדות של מורעלים ובלתי־מועילים… ולא צריכים היוּ להשתכר, ובעבור המשחקים השיג אפילו Panem et circenses (לחם ומשחקי הקרקס).

“הנפש הקסומה” היא מעין המשך לאפופיאה של ז’אן כריסטוף. ביצירתו החדשה הפליג רומן רולאן בים חדש של טפוסים ומחשבות. ברצונו להיות מעין כותב אמנותי של קורות זמננו: “היסטוריה פנימית של חיים גלויים ואמתיים, ארוכים, מלאים שמחות ומכאובים, לא מחוסרים סתירות, שופעים מושגים וטעויות וחותרים תמיד להשיג – מבלי יכולת להגיע עד האמת שאין להשיגה – את ההארמוניה של הרוח, שהיא האמת העליונה שלנו”.

כאן מכריע את הכף היסוד המוסרי, מכרעת החרדה לגורל האישיות של רולאן, ועל כן לקתה היצירה, הרבה יותר מ"ז’אן כריסטוף", בפגימות אמנותיות. הבנין לקוי, וההטפות והדבורים ממלאים יתר על המדה את מקומם של חיי אנשים. קמעה־קמעה גובר ברומן רולאן היסוד המוראליסטי שבו. התוהו־ובוהו של דורנו, מהפּכת רוסיה, תסיסת המזרח, הודוּ, מעסיקים את רוחו ומונעים ממנו את האפשרות לגבש את הנפשות הפועלות ואת התקופה.

ולא לחנם הוא מוצא לוֹ מפלט מן החרדה הזאת בכתיבת ספריו על גאנדי, על ראמארישנה ועל יתר קדושי הודו – ועם זה הוא שומר על חרותו ואיננו מתגייס לשום מחנה (פאנאיט איסטראטי הופתע בצדק להודעתו האחרונה בדבר הסתפחותוֹ לרוסיה הקומוניסטית. ודאי יש בחזון זה משום אי־הבנה. יתכן שמעשי־היטלר הביאוהו לידי נקיטת עמדה זו, כשם שרדיפותיהם של הנאצים גרמו להכרזת איינשטיין על ההכרח, שבלגיה תגן על עצמה מפני התקפת אויבים).

“הנפש הקסומה” טבועה בחותם התקופה ובחותם חרדתוֹ של רולאן לגורלה של האנושיות. ולפיכך רב בה היסוד “הטראקטאטי”, הרצון להעריך ולהטיף. ואף־על־פי־כן, הנפשות הפועלות בספור זה מלאות ענין הן. הגבורה הראשית, אנט, בעלת שווי־המשקל הרוחני, האמיצה והנבונה; האישיות הנאורה, החפשית, הגאה, המכונסת אל תוכה, הנאמנה, המעפילה, הנופלת וקמה שוב לחיים של מעשים ויצירה, הריהי טפוס של אשה רולאנדית, שאין בכח הסבל והכשלונות לשבור אותה ולהעבירה על דעתה. זהו טפוס האשה החדשה, הנושאת בחובה את גורל חייה. “אין הם מבינים, כי באשה אמתית – יסוד האמת איננו משתנה”.

אנט זו היא יצור אידיאלי. גם ביחסי החברה אין היא דומה לשאר נשים. היא אוהבת, עמלה, סובלת – וחייה חיי אדם חפשי גאה ואחראי. היא נוטה לחוגי השמאל. היא יולדת בן, עוזבת את אהובה ומטפלת בו מתוך רגש של מסירות והבנת רוח החרות שבו היא מתודעה לאחותה סילביה, לאחר מות אביה האדריכל, שלא ספר לה על קיומה, – ומתרועעת עמה, רבה עמה ומחבבת אותה כיאות לשתי אחיות האוהבות זו את זו (אגב, תאור היחסים שבין האחיות, אנט הרצינית והמלומדת, וסילביה, הפרוזאית קלת־הדעת, הפקחית והמצליחה־בחיים הוא מבחינה אמנותית המעולה שבארבעת הכרכים).

יפה הוא תאור היחסים שבין האם לבנה, יפה כל־כך, עד כי יש אשר הלב יטיל ספק באמתה של טהרה כזו – אם כי גם רגעים מרים של אי־רצון, של התרחקות, של שנאה כמעט, עוברים על שני היצורים החמודים והגאים האלה.

כי הבן קורץ מאותו החומר, שממנוּ קורצה אמוֹ. הוא שואף לחיים עצמיים, שוקע בים הסבל, רעב ללחם ואינו פונה, מתוך גאוה, לעזרת אמוֹ. היא מבינה לרוח בנה מארק. הרבה “זאבונים שוכנים בלבו”. אבל “אשרי בטני שחבלתו וילדתו”. עליו לצלול בים החיים, לקלוט אל קרבו את אורות העולם, למען יִשָּׁזֵף. עליו לצעוד לבדו, בלעדיה, לרדת, לעלות, למען יצא מחוסן מן המערכה.

הם אוהבים זה את זה ובושים לגלות את אהבתם מתוך גאוה ויופי נפשי. יש שהם מזדמנים בעיר אחת ואינם נפגשים. ונפלאה היא הפגישה המקרית שבין האם והבן, כשסרו לבית־הכנסיה להאזין לנגינה הדתית. אותה שעה היה מארק חסר־כל, מדוכא וזקוק לעידוד. והנה ראה בקהל־המתפללים את אמו. “ולפתע אחזתו התלהבות פנימית ותשאהו אל אמו. הבקיע לו דרך בתוך ההמון, תפס את ידה מאחוריה. היא נזדעזעה… היא ראתה את פני הנער; היא נשקתו בעיניה אסירות־התודה… ויד בתוך יד, מבלי זוז, הקשיבו לצלילי האוראטוריה עד תומה”. המוסיקה – אמצעי רולאנדי par excellence – קרבה את הלבבות; את לב האם אל לב הנער.

מארק – היסורים ממרקים אותו ומחשלים את אפיוֹ. הוא נאמן לערכי החיים – לכל ערכיהם. הוא נתקל בעלמה רוסית, שעזבה את ארצה, ומתאהב בה. היא חיתה חיים חפשיים, אבל נפשה נשארה טהורה, ולבה למארק. האם יודעת להבחין יפה את מהותה הטהורה. הספר מסתיים בשיר אליגורי על עולם שגווע ועל קול הילד העולה…

בכלל, לובש כל התאור הזה שבאהבת מארק לאהובתו הרוסית וביחסה של אנט לאַסיה – צורה סמלית־אוירית שלא מעלמא הדין. אותו היחס לרוסיה, שעליו התרעם פאנאיט איסטראט במכתבו לרולאן, מדובב שפתי יוצרה של “הנפש הקסומה” במליצה וריטוריקה.

יצירה זו – הרבה לקויים בה מבחינות רבות. אין אני נסחף ברוחה הכללית, הסתמית, המעורפלת והאורירית, באידיאליזאציה המופרזת של רוח רוסיה. ואף על פי כן קראתיה בנשימה אחת. רוחו הנאורה, היפה, האמיצה והחפשית של רולאן מרחפת עליה, – אותו רולאן, שעם כל סטיותיו עודנו משמש נקודת־אורה בחשכת החיים של התרבות המערבית…

תרצ"ד