ב־17 לאוקטובר שנה זו מלאו מאה שנה למותו של אחד מאמני הבמה הגאונים שבעולם: תאלמא, שזכרו עודנו חרות בתולדות התיאטרון והספרות החזיונית. הרבה דובר על גורלו הטראגי של המשחק, שעם העלמו נעלמת אף אמנותו. ואעפ"י יש מעטים, אשר גם לאחר מותם יהא רשומם ניכר בתולדות האמנות הבימנית והד אישיותם האמנותית יישמע גם בדורות הבאים שנים רבות לאחר העלמם מעלמא הדין.

על האמנים מסוג זה יש למנות את גאון המשחקים תאלמא, הבימן הטראגי, כביר־הרוח ואדיר הקול. בן למהפכה הצרפתית היה ואת רוחה המשכרת, את מאורעותיה, אשר נשאו אל על כל נפש רגישה, ספג אל דמו. דירתו נעשתה בית־ועד לראשי תנועת־השחרור העממי מיראבו, ורניו, בארנאב. לעתים קרובות היה לפה לשאיפות בני זמנו הנמרצות. לפרקים היה ממלא תפקידים בעלי סמל מהפכני, שהיו מלהיבים את רוח העם ומפעמים בו התרוממות מהפכנית. באחת ההצגות של חזון דראמאטי למארי־יוסף שֶׁנְיֶה (אחיו של המשורר הצרפתי, שכתב חרוזים עתיקים על רעיונות חדשים ועלה על הגרדום, אנדרה שֶׁנְיֶה) היה נוכח מירבו, גדול הנואמים של המהפכה הצרפתית, אישיות סוערת ובעלת מוח אנציקלופדי, ערה ומלאת סקרנות אמנותית ושכלית. שתי השורות שדקלם תאלמא בפאתוס ריבולוציוני: “את הבאסטיליות האיומות, קברי אישים חיים, החרב יחריבו ללא רחמים אזרחים נדיבי־ידים”, עוררו את התלהבותו הכבירה של מנהיג המעמד השלישי, ויחד עם כל העם הכריח את תאלמא לחזור על הדברים. גדלות משחקו היתה לא רק בכשרון בימתי, אלא גם באמונה העמוקה, שהאמין בגורל האנושיות ובמהפכה.

בביתו זה, ששמש טרקלין לדַבָּרי המהפכה, כרת ברית ידידות עם בונאפארט, ברית אשר לא הופרה לעולם. אפילו בזמן קיסרותו לא התנכר נפוליאון לתאלמא. ובשעת דחק היה האמן מוצא אצלו סיוע. תאלמא היה יוצא ונכנס בחצר המלך כבן בית. נפוליאון הקיסר הבטיח לידידו האמן לערוך לו פעם הצגה בפני קהל מלכים. את הבטחתו זו קיים בשנת 1808, כשנפגש עם הצאר הרוסי ועם רבים ממושלי אירופה בעיר הפרוסית ארפורט. ומה השתומם תאלמא, כשנודע לו שהקיסר בחר להצגה זו במעמד מלכים את מות הקיסר לוולטר ועליו יהא לקרוא באזניהם: “מות לעריצים!” – תלמה נבוך. המשחקים חששו להתמסר כליל למלוי תפקידיהם. ההצגה נגמרה בהתעלפותה של אשת תאלמה, אך לא רק יחסו למהפכה הציב לו שם עולם. הוא היה גם מחדש באומנות התיאטרלית הצרפתית. בימיו עוד נהגו המשחקים בני מולדתו למלא את תפקידיהם בבגדי זמנם, לא הושם לב לא לצבע המקום ולא לצבע הזמן. היה בזה משום חסרון החוש ההיסטורי. המלכים מימי קדם לבשו בגדים של אצילי חצר המלכות במאה השמונה־עשרה, ורק עם ראשית הרומנטיזם חדרה לבמה ההכרה ההיסטורית, אשר בלעדיה לא יכּון כל תיאטרון. ותקון זה, שהנהיג תאלמה, הציל את הבימה הצרפתית מפאתוס הדקלום המסרתי. תאלמה נשל מעל הבמה את הריתוריקה המשעממת. הדבורים, הדיאלוגים נעשו חיוניים יותר, עלילתיים.

ואולם תאלמא המתקן, עם שאיפתו לפשטות, היה ביסודו טראגיקן, עזוז קול וגדל התנופה, סוער ומסתער – חניך הקלאסיציזם, חדור רוח של גדולה, של פאתוס מזעזע. הגורל, שאינו יודע רחמים הרובץ על בני האדם – נושאה העמוק של הטרגדיה היונית – התאים לרוח הצער והמכאובים של אישיות איתנה וכנה זו ולכח הבעתה האיתן. שטובריאן כותב על תאלמה: הסבל והמחשבה העיבו את מצחו ונבעו מכל ישותו בעמידתו האלמת, בתנועותיו, בהפסקותיו ובצעדיו. מלא תוגה בכל מעמקי הויתו ומצפה למשהו סתר. אבל קבוע מראש בעולם נעדר־הצדק, נוהג היה עבד גורלו זה להלך עלי אדמות כאדם הנתון בשלשלאות הגורל ואימת־החיים ללא מוצא. מכאן אולי הדי קולו והעויותיו, הנשמעים עוד כיום. רצינות היתה בו ביחסו לערכי החיים, אפילו בשעה שהתעלס באהבים עם אחות בונאפארט. לפני מותו התיצב לפניו הגמון פאריז למען ברכה ברכה אחרונה לפני הפרדו מעלמא הדין, וימאן תאלמה לקבל, בהיותו שוכב על ערש דוי, את פני הכוהן. כשבועים ימים לפני מותו בא הסופר אלכסנדר דיומה לבקרו; תאלמא רחץ את בשרו באמבטי, ובינתים עסק בהכנת התפקיד טיבריוס. אמן היה חש במעיו זה כבר וכל אוכל לא בא אל פיו. גופו כחש ופניו רזו. בראותו את דיומה אמר, בהראותו את לחייו הכחושות: “אה ידידי, כמה זה יתאים לטיבריוס!”