איני יודע משום מה נצטייר הוא בדמיוני בימי ילדותי בדמות אדם בעל קומה־גבוהה. עוד משחר ילדותי היה שמו, כשם ידידו ובן־בריתו הרצל, עוטה זוהר־קסמים בחוגי־משפחתי. דבריו בקונגרסים היו בבחינת עלילות־גבורה, שהסעירו את רוח־האומה. דומה היה, כי נביא־ישראל זועם, מוכיח, מעודד ומרעיף תנחומים לעמו, המדוכא עד עפר, הופיע על פני שמי־חיינו האפלים; ועז־הרוח, שכחות איתנים לו, גם יפי־התואר, קלסתר־פניו המלא הדר, ראשו העטור זקן־הכסף, כל מראהו המוצק, כפי שעלה מתמונותיו המרובות, שנתפרסמו בעתונות, הולידו בלבי מושג מוטעה על קומתו של נורדאו. זכורני: ביום שנתקבל מכתב מנורדאו בבית־אבי המנוח, ראיתיו בדמיוני בצורת אדם זקוף־גו. מכתב זה עורר התרגשות רבה. הכל דברו והתגאו בו ובעיני רוחי לא יכלתי לתאר לעצמי את נורדאו, הנואם בחסד־עליון, הפילוסוף והסופר רב־הכשרון בלתי־אם בדמות ענק. רוחו הסוערת והשגיאה, מדברותיו הזועפים והרוויים עצמה ועזוז וגאוה עברית, לבשו בעיני – עיני נער – צורה מוחשית, ובטוח הייתי, כי הוא מתיחס אל משפחת הנפילים, כהרצל. בתיאור זה, היה משום השלמה לתיאור אישיותו כולה: ענק – ענק־הרוח וענק־הכוח, – בחינת גבור ונשיא כאחד.

גם לאחר שזכיתי להקשיב בפריז לנאומיו החוצבים להבות־אש, אל דבורו הצרפתי השוטף והאיתן, שנתלווה תמיד ביצירת מלים מחודשות ונסתבך בצירופי משפטים, ששיתפו את קהל השומעים המאזין בלבטי־מחשבתו והבעתו ונשאוהו עמו אל עולמות התקוות הלאומיות, לא נשתחררתי מן הרושם, כי לפָני אדם גבה־קומה. הן הסתערותו, התעלותו, שהרימוהו מדי פעם בפעם מעל לבמה ושיוו לו כוח, חיות, עוז־מחשבה והוד נבואה מוכיחה לכל ניב שבנאומיו – כאילו שיוו גם לנו גובה מיוחד.

והנה אירע פעם, שנזדמנתי עם נורדאו בבית אחי, נחום סלושץ, וראיתי אותו פנים אל פנים; לא היה גבול לתמהוני ולא האמנתי למראה־עיני. לפני עמד אמנם איש יפה־תואר, שארשת־פנים אמיצה ואצילה לו; רחב־כתפים וכולו אש־להבה. אולם קומתו היתה למטה מבינונית. משהו נשבר בקרבי. לא כך דמיתיו. הן ענק היה ברוחו, בזעמו ובפאתוס שבדבריו ובקולו היה משאגת הארי… הלב עוד הלך שבי אחרי חלום־הילדות – אחרי דמות נורדאו רמת־הקומה… זכורני, הפתעה ממין זה עוררה בי בימים ההם גם דמותו של ז’ורס, שבאחת מאספות־העם קרבתי אליו; גם הוא, האיש רחב־הכתפים ובעל הכחות האיתנים, היה נמוך־קומה כנורדאו…

*

נורדאו היה גֵא על מוצאו ועל הדם הנוזל בעורקיו והאמין אמונת בן נאמן לגזעו בכחות־יצירתו ובתעודתו הלאומית־האנושית. הכרה זו קננה בעומק־לבו; הוא היה כולו חדור חשיבותה וכנותה. מכאן אותה ההטעמה המיוחדת שבמדברותיו, אשר הביאוהו לידי פליטת הברות נבואיות ולידי תוקף של מוכיח־בשער ואשר זעזעו את מצפון העולם התרבותי. הוא היה אריסטוקרט. יהודי בכל רמ"ח איבריו, על מעלותיו וחסרונותיו. מעולם לא עזבהו הרעיון, כי התיחסותו על הגזע העברי העתיק, היא לו זכות לאין־ערוך. התיצבותו בראש התנועה הציונית על יד בן־בריתו הגאוני והענוג הרצל רק חיזקה בו את ההכרה הזאת, כי אש החיים, אש הקודש, אש הגזע, יקדה בו והלהיבה את נשמתו. המלים, שאמר בנאום־ההספד על הרצל: איש גא היה הרצל… היתה לו הכרה ברורה על ערכו המוסרי עם אותו רגש־הכבוד המיוחד לנפשות אצילות, הכולל בקרבו גם יחס־רצון לזכרון־האבות. הוא הרגיש את דמו כירושה יקרת־ערך ואת מוצאו כהצטיינות. ורגשות אלה התפרצו תדיר מלבו כמאליהם. כי על כן היה בהם כדי להבליט יפה ובנאמנות את תכונתו המקורית והאצילית הוא, את גאותו הוא על היותו מצאצאי גזע עתיק־יומין.

ועוד זכורים היטב בלבי דבריו על לומברוזו. דברים מלאי־הכרה עצמית וגאוה לאומית. ואותה ההטעמה המיוחדת, הכבירה והלבבית גם יחד, אותה הקריאה העזה, שנשתפכה מעמקי־נפשו כמתוך מעין־איתן, עת הסביר והטעים על ערכו המדעי של המלומד היהודי האיטלקי. C’est par là que je reconnais le flis de ma race (בזה אכיר את בן גזעי).

הכתלים של בית־העם המלא על גדותיו רעדו והצבור שהקשיב רב־קשב לקול הערצה הבוקע ועולה ממעמקי־נפשו – רטט עבר בכל גופו למשמע המשפט הזה. כה חזק, נאמן וגדוש הכרה עצמית היה הטון, שבו נאמר.

בטחון זה ביתרונו להימנות על מוצא עתיק־יומין לווהו בכל הופעות־חייו. עוד כיום אזכור את הדעה שהשמיע, אגב הרצאה על מצב הציוניות ואגב הרהורים על הפאלאשים, שהרבו לדבר אז עליהם בעתונות היהודית. נורדאו ידע להעריך את מאמציהם של החוקרים המדבריים, שנסעו ותרו את כוש כדי להכיר את אורח־חייהם ועברם. אולם דעתו לא היתה נוחה מן הנסיון לגיירם ולהשיבם לחיק היהדות. בני־כושים אלה ודאי היו עבדי אבותינו, אשר קבלו את דת־אדוניהם. זכורני: הערה זו עוררה תמהון רב בלבי. לא פסקתי מהרהר אחרי־כן בשאלה זו. הייתי סוציאליסט ומעריץ את ז’ורס. אולם מצאתי גם ענין רב בקריאת ספרי הסופר הלאומי בארֶס וגם במאמרי המלוכני, הסופר והוגה־הדעות שארל מורראס, איש המסורת ורב־הטעם. אולם מחשבתו של נורדאו על הפאלאשים הדהימתני והביאתני במבוכה רבה. שֶכֵּן דעתו זו טיפוסית וסמלית היא לכל הרגשתו היהודית מאז שב בלב ונפש אל חיק היהדות, ויש בה כדי להבליט הבלטה יתרה את הקו הזה שבאפיו – אופי יהודי אריסטוקרט, הגא על הגזע שעליו הוא מתיחס…

*

זקן היה כשבאתי לפריז. אולם מה צעיר היה בנשמתו: סוֹעֵר, רענן, מגיב ברוח ובהכרה על כל פעולה או הערה ומוכן לקרב. ראיתיו לאחר הרצאה שהרצה על היהדות בצרפת במאה התשע־עשרה – הרצאה שבמסקנותיה לא היה כדי לכבד ביותר את יהודי צרפת, שכן לדעתו רכשו להם אלה זכויות אזרחים במחיר יקר מדי, במחיר ותור על עצמותם היהודית ובמחיר התבוללות והתנונות. בשעת ההרצאה נמצא באולם בית־העם יהודי מחבר־חזיונות בשם אברהם דרייפוס, שהגיע למרום פסגת־אשרו, כשאחת מדרמותיו הועלתה על הבימה ב"קומידי פרנסיז". מחבר זה היה יהודי חשוב בקהלה. עצם מציאותו באולם זה, שרק יהודי חוץ־לארץ בקרוהו, הוכיחה, כי לא היה רחוק מעניני־יהדות. אחרת לא היה עולה על דעתו לבוא שמה לשמוע את נורדאו. אבל הערכתו של המרצה הכאיבתו והרגיזתו מאד. אחרי הכנסם לחדר־ההנהלה של בית־העם פרץ ריב־דברים מר ביניהם, ומדבור לדבור, מהערה להערה – באו לידי מריבה גדולה. הייתי נוכח בשעת מעשה. לפתע פתאם ראיתי את נורדאו, כשהוא מתקרב אל יריבו, מגיש את כרטיסו… הוא הזמינהו לדו־קרב… נזכרתי בכמה וכמה שיחות של ציונים, שדברו על עברו הסוער בחברה… אותה שעה משכה הגברת נורדאו את אישה בשרוולו ולחשה לו: “מאכס, הרגע…”

אכן צעיר, רענן, חם־המזג ונלחם על דעותיו בעוז וגם בגבורה היה נורדאו גם לעת זקנתו…

*

הוא היה אופטימיסטן כולו. מאמין בהתקדמותה של האנושיות. ואף־על־פי־כן הוכיח בשער, ניתח והרס את כל יסודות החברה, כל קניניה ועיקריה. הוא הכריז על התנונותה, על “שקריה המוסכמים”, תקף את כל גדולי האנושיות בני זמנו, את כהניה האמנותיים במין אכזריות מתמיהה. הוא לא ידע רחמים; זעזע את הכל, השמיד, מיגר, ניתץ את כל אלילי אירופה. הכל עורר בו התנגדות, איבה ומשטמה, ונטל ממנו את חדות־החיים וכל הנאות ההתאמצות. הוא היה בבחינת נטע זר בתוך העולם המערבי, על־כן מלא תפקיד של מבקר, מנתח עז וגם קשה־לב ומנפץ את סלעי־החברה. הוא סתר; הוא לא בנה. רק פה ושם יש והיתה נחה עליו הרוח, ואז היה מתעלה, נישא על פני גלי־החיים וחולם חלום האנושיות, החותרת לחוף מבטחים, לחיי־שלום וחברות. בימים אלה צפו ועלו תכונתו היהודית, האופטימית, המשיחית, וכמיהתו לעבודת־יצירה חיובית.

בזמנו הכתה אישיותו גלים בכל המערב. ספריו עוררו מחשבה והד בלב כל החברה הנאורה; שמו לב לכל הגה, שיצא מפיו. נורדאו נחשב לאחד מגדולי־הדור. כיום דומה, כי זהרו הועם; כמעט שנשכח; שכן תורתו נעשתה במקצת לנחלת־הצבור, הדעות של הספר “השקרים המוסכמים”, דומה, נתישנו ונבלעו בתוך החיים (לעומת זאת עוד עומד ב"פרדוכסים" טעם הדברים). עיינתי מחדש ב"שקרים" ונוכחתי, כי בימינו אלה – רוב הנחותיו הן בבחינת “מן המפורסמות”. נורדאו הפיץ אור רב בלבות בני־זמנו, הדריך ונתן דחיפה למחשבה עצמית. אבל חוששני, שלא נשאר הרבה לפליטה ממחשבותיו, על אף מקוריותו הכבירה ועל אף דרכי־הבעתו הנמרצות והעצמיות כאחת, שיש בהן כדי להעיד על אישיות יוצרת בלתי־שכיחה ועל אופי העשוי לבלי חת.

כי נורדאו היה יהודי וכל הויתו עמדה בסתירה עמוקה עם החברה, שבה חי והגה. “כוח־החיים מזדהה עם רצון־החיים” כותב נורדאו. סתירה תמידית זו בין השקפותינו ובין כל צורות תרבותנו, הכרח זה לחיות בתוך סדרים הנראים לנו כשקרים, הם העושים אותנו לספקנים ולפסימיסטים. זהו הקרע העמוק ביותר העובר דרך כל העולם התרבותי… בהתרוצצות זו אנו מאבדים את כל חדות־החיים וכל הנאתה שבמאמץ.

קרע זה היה קיים בנפשו מפני היותו בן לגזע ותרבות שגאותו עליהם. ו"חדות־החיים והנאת־המאמץ" שבו אליו רק בשעה שחזר ליהדות, בשעה שנולד מחדש בתוך הרוח העברית ואוירת אומתו. מני אז התחיל חש קרקע מוצק תחת רגליו.

הוא חי בתוך עמו והגה את הגיונותיו. הוא מצא את האתמוספירה הטבעית, שבה יכול לתת דרור למחשבתו, לאופטימיותו וליצר הבנין והיצירה, שקנן במעמקי־נפשו. הציונות הפכתו לאישיות יוצרת ובמדת־מה למשורר. הוא מצא את עצמו, ומצא את עצמו כיוצר; צמחו לו כנפים. לפרקים נזדעזעו בו, באיש־המוח, גם מיתרי הליריקה, הציונות חוללה בו את הפלא הזה.

עוד כיום אראנו, כשהוא מתפלל באחת מן השבתות ב"קליזל" בפריז, עומד על יד הרב ושוקע בכוונה רבה בתפילת־הצבור. עקבתי אחריו, הלכתי לשמוע את דרשתו. התבוננתי אליו. ודאי לא היה שנים רבות בבית־הכנסת, ועל כן אמר להתלכד ליכוד מוחלט עם כל המתפללים לציבור אחד. הוד הדורות הקודמים ודאי חפף עליו. כאילו שאב מהם כוחות־חיים, כאילו חש, כי גם אישיותו בעלת־הניצוצות הגאוניים, המגוונת ומרובת־הכשרונות לא תהא לה תקומה בלתי־אם בזכות התמזגותו מזיגה הארמונית ונאמנת עם עברו של עמו.

שהרי אין להתעלם מן האמת הזאת, שמחשבתו האנושית והמקורית תקרם עור ובשר, תצמח ותקלט ותחיה לעולמים רק על קרקע העם, בסביבה הטבעית, שבה תרחף ותשכון במנוחה נשמתו הגדולה.

*

אישיות תוססת, מוצקת, חושבת ולוחמת כנורדאו איננה עשויה לצמצם את מושג הציונות. הוא חלם על גאולה שלמה, חברותית, תרבותית ומדינית כאחת. על־כן לא יכול לשבוע רצון מהמעטת דמותה של האידיאה הלאומית והגשמתה. כי נבצר ממנו להיכנע להלך־רוחם של מנהיגי התנועה הרשמית, לציוניות הקטנה. נפשו המלאה על גדותיה רגשות האומה ושאיפותיה כמהה לציוניות גדולה, לציוניות בעל־אפקים רחבים, לזו שהרצל והוא הניחו לה יסוד, – אותה הציוניות אשר שמה לה למטרה את “גאולת העם היהודי, קץ סבלו, פדות מקלון העבדות וכבליה”. “לא התכוננו לאגד אגודה, למלמל מלה מפוצצת, אלא למעשה היסטורי… (אנו) רוצים להציל מעוני, שאין לנשוא אותו, שמונה או עשרה מליונים מבני־עמנו… לשבת בארץ אבותינו ולחיות בה את חיינו השלמים בתור עם מודרני בעל תרבות גבוהה באין־מפריע…”

אין תימה, איפוא, שימיו האחרונים נערכו בראותו עד כמה אין התקדמות מפעלנו הולמת את השעה הגדולה. הוא חפץ שוב לזעזע את המחנה, להזיז אותו בכוח. מכאן זעפו וקריאתו האחרונה הגדולה, שאגת־האריה, שנתפרסמה בשעתה ב"חדשות הארץ" – לעליה המונית נועזה ואיתנה. כי האמונה בגדולות, בעתידנו, לא עזבתו עד יום מותו. בלבו קננה הכרת־ההכרח של גאולה שלמה ומלאה.

כה פורש צל על ימי חייו האחרונים. יגון כבד מלא את לבו, לב המנהיג, עמד כמעט מחוץ למחנה – בן לויתו היותר גדול של הרצל, מי שהביא את בשורת הגאולה, וגוע בודד בנכר, באפס נחמה.