היה בו מזעם נביאים. ואף בעבודותיו הספרותיות והמדעיות. שכלו היה חריף; הגיון עז ונועז היה לו; כשרון של מנתח תופעות־חיים ועם זה בונה עולמות־מחשבה החיה תמיד את רוחו הסוערת; אבל היה כולו בוער באש הקנאות ושוטם, מתוך רוגז על לקויי דורו ומתוך זעף איש־המוסר, את כל אשר עורר את התפעלותם של בני־המערב…
ומתוך אהבת האמת בא לידי הרגשה בצורך, בצו המוסרי להרוס את אלילי זמנו ללא רחמים וללא היסוסים בלב. נתן דרור לבטוי עז של הפאתוס, שתסס במעמקי־נפשו.
אירופה, על יסודות ה"התנוונות" שבה, שהיטיב כל כך להבחינם בעודם בחובם, על “שקריה המוסכמים”, עוררה בחביון נשמתו היהודית־המוסרית התנגדות עצומה ולפרקים רגשי־בחילה. ועל כן נתמכר כמתוך חדות־נקמה לתעודה הקשה, המרה והמעוררת רוגז, של שובר פסילים ונביא־קנא.
הלך־נפשו זה הוציא ממעמקי־לבו הברות־זעם והעמיס עליו את התפקיד להשמיע את “הפאראדוכסים” שלו, אשר מני אז חדלו מהיות רעיונות תמוהים או מקוריים. כי רובם נבלעו כבר בתוך חיי הצבור והווייתו; בתוך חיי־החברה או הלאומיים והווייתם; ויהיו לאמתות שכיחות, לבשר מבשרם; ומיעוטם – אינם מובנים עוד בתקופתנו, תקופת הפאשיזם והבולשביזם, שלטון העריצים בכח ההמונים, תקופת הריאליזם המדיני והחברותי וביטול חשיבותם האלהית של ערכי החופש ומצפון היחיד…
ולא לשוא יתקוף את הקורא רגש של מבוכה נפשית, ואפילו של אי־נעימות, עת יעבור כיום על יצירותיו, יעלעל בין דפיהן ויעיין בדעות המובעות שם. דומה כאילו אין ענין ברובן; הלב כאילו רחוק כיום מהן כרחוק מזרח ממערב; הרעיונות, שקרמו עור גידים ובשר בחברה, כאילו ניטלה מהם רוח־חיותם הקודמת והאיתנה. נתחלף הדור; נשתנו היוצרות ותמורות כבירות חלו בהרגשת בני־האדם, בדופק־חייהם ומחשבותיהם ורוב מחשבותיו של היוצר נבלעו, כאמור, בתוך דמם עד כדי כך, שרישומם אינו ניכר עוד…
בחזיון אנושי זה צפונה טראגדיה יהודית, מרה ועמוקה. כי נורדוי היה מאז ומתמיד יהודי בכל רמ"ח אבריו. הוא היה רווי הרגשות יהודי, שמעולם לא נשתחרר מן החרדה לגורל האנוש עלי אדמות ומתכלית־קיומו… ועל כן היתה תמיד נפשו מלאה אי־שביעות רצון, תרעומות, ורוח־התקוממות איתנה כנגד ערכי־המערב שכנו בקרבו וזעזעוהו תמיד; על כן גם שפך את כעסו על גאוני־דורו; ולא רק על בודלר, ניטשה ואוסקר וילד, כי אם גם על אמיל זולא, על טולסטוי ועל איבסן. גם אלה האחרונים לא ניקו מחמתו הנבואית־הנוקמת ומעטו השנון, שלא ידע רחם; כתלמיד לומברוזו חשף ביצירותיהם הגאונוית עקבות בעלי־מומים וחולי־רוח.
כי נורדוי לא נמצא בתוך אוירתו הטבעית, אף באותם הימים שבהם עוד לא נתקרב אל מקור־מחצבתו וחי עדיין את חייו הרוחניים והצבוריים בתוך החברה האירופית; גם אז הוא חש עצמו, ביודעים או בלא יודעים, כנטע זר בתוך תרבות־המערב, שבה גדל ועל ברכיה חונך; הוא הרגיש תמיד בלבו מעין מחנק. ולפיכך שאג, מכאב, צער והתמרמרות גם יחד, כארי פצוע. הוא לא זכה לגדול על קרקע־אומתנו האיתנה והיה בו הרבה משל אדם תלוש, על אף אופטימיות־נפשו העמוקה.
ומי יודע: אולי חש אינסטינקטיבית, כי הוא זורע על קרקע לא לו וכי כל עמלו לא ישא אלא פרי־מעט, ולפיכך אין תימה, אם החיים סביבו, הוגי־הדעות והמדינאים שבא עמם במגע, הדריכו את מנוחתו…
נורדוי היה בתוך־תוכו ובעיקר פובליציסטן־פילוסוף, ר"ל הוגה־דעות, שעומד בגבול תחומי הפילוסופיה ולתוך שטחה הצר אינו נכנס. שכן רוחו בלתי שקטה היתה, תוססת ומתרשמת מכל מאורעות זמנו. הלב לא נטה ליצירת שיטה, ואי־המנוחה שבו מנעתו מהקים בנין־אדריכל של פילוסוף, בונה עולם… החיים משכוהו אליהם; העתונאות, המדיניות ואפילו הספרות – הרצון לספר ולחבר דראמות…
אולם נורדוי היה קודם כל איש־המוסר, סופר־עתונאי, שרגש־נביאים והאחריות לגורל דורו יפעמהו… מעין טפוס, שבא כהמשך לשרשרת הוגי־הדעות הלוחמים או הנלהבים מתקופת האנציקלופדיסטים, כוולטר, רוסו, דידרו, דאלמבר, שהפכו את מחשבת דורם, עוררו את המצפון האנושי והכשירו את הקרקע למהפכה המשחררת.
ואילו אלה – זכות טבעית היתה להם ליצור בתוך אומתם, לחרוש את אדמת־ארצם ולנשום את אויר־מולדתם. על אף רוחו הסארקאסטית, שהיה בה כדי לזעזע את יסודות החברה; על אף לעגו המר והנוקב, שהמשמרים ובעלי האמונה למיניהם תולים בו בצדק אשמות כבדות, הנה נערץ הוא וולטיר עד היום. יען כי בתוך עמו ישב, והחיוב שבו, גם לאחר שנבלע רובו בתוך החיים, בתוך דמו של כל צרפתי וצרפתי ובתוך סגנונו, עודנו חי; רישומו עודנו ניכר בכל קצב נפשו של עמו ובכל קיפולי־לשונם של סופריו…
נורדוי לא חרש את אדמת אומתו; כחות־נפשו הנפלאים והעצמיים לא מצאו להם את מקום גידולם ושמירתם הטבעי; דעותיו המקוריות והנבואיות לא נבלעו בתוך דם אחיו ובניו; רוחו לא היה לחלק נפשו ממחשבת עמו, וסגנונו לא העשיר את לשונו…
ומכאן אותה הטראגדיה התהומית של אישיות יהודית, שחוננה בניצוצות של גאון ושרישומה כמעט שאיננו ניכר בחייה הרוחניים של אירופה…
טראגדיה יהודית־אנושית, איומה ועמוקה…
ואילו זכתה הציונות וזכה נורדוי, שגורלו יהא קשור בגורלה של התחיה העברית ושממזיגתם הנפלאה, המהותית והעמוקה, תצמח תועלת גם לתנועתנו הלאומית וגם לנורדוי, האישיות הדגולה מרבבה. כי נורדוי, איש המוסר, בעל הפאתוס הנבואי, שהיה ספוג תרבות אירופה ועם זה היו ערכיה, קניניה והויה מעוררים בו זעף, מצא את עצמו, רק עם עלותו על במת הקונגרס הציוני ועם הופיעו מעליה כדבָּרָה של האומה.
דומה היה, כאילו דבריו, שחצבו להבות־אש, נקמו את נקמת אחיו הנרדפים והחיו את העצמות היבשות של עמו, ואף נתנו סיפוק לרוחו הסוערת, שלא מצאה לה עד כה מנוחה. הוא, האופטימיסטן והאריסטוקראט, החל להרגיש תחתיו קרקע מוצקה ואיתנה; ובלבו – כח להרתם לעבודת־בנין של הקמת מלכות־ישראל וליצור, יחד עם חברו הגאוני, בחיר־הדור, הרצל, גדולות. הוא הפך כולו איש החיוב הגדול, איש־האמונה, איש הקשור בכל נימי־נפשו בעברו הגדול של אומתו הדוויה ויוצרת ערכי־אנוש עולמיים כאחת. הוא היה לנביאה של התנועה העברית על יד הרצל, שהיה למשיחה…
*
ומאליו מובן, כי חלומו היה שיבת עמו לציון; חזונו – מלכות־ישראל, שמלא מני אז את כל חדרי לבו.
ולפיכך בבוא יום־הבשורה, יום הכרזת באלפור – לא הוכה בסנורים, לא נתעלם ממטרת־חייו, לא הסיח את דעתו משאיפת התנועה הלאומית, ותבע מעשי־יצירה כבירים, שיהיו בהתאמה עם השעה ההיסטורית הגדולה, ואף לא נרתע מלהשמיע בפני שרי בריטניה בימי־ההכרעה את דברו על ההבטחה, שניתנה לאומתו ועל ההכרח לקיימה בדרך ממשית.
ברם, שליחי־האומה, שבאותה שעה לא האמינו בציונות הגדולה והחמיצו את ההזדמנות ההיסטורית, הם לא אבו לשמוע לקולו; לבם היה מלא לעג לרוחו הסוערת וההולכת בגדולות של נורדוי ולכל אזהרותיו־נבואותיו. ומשהחמיצו את השעה הגדולה, התחילה הציונות להדרדר במדרון. ולא עוד אלא שמנהיגינו יצרו תורה של ציונות קטנה – תורה שהגנו, אחרי־כן, עליה אפילו מעל במת הקונגרסים והתרעמו על המוני־ישראל, שלא הרבו, לדעתם, להתנדב, ובהכרזות אלו ודאי שהיה משום עול. עמנו הנרדף עד חרמה, המתרושש לנגד עינינו, נטול־הזכויות ותלוש־הקרקע – התנדב הרבה יותר מכל עם אחר…
רק המציאות הציוינת של תקופתנו הביאתם – גם אותם – לידי מחשבה ולידי דבור על עליה המונית ועל ביצוע תכנית התישבות גדולה, והרחיקתם ממעשי־התגנדרות עם אנשי “ברית־שלום”.
עוד בטרם שנשתרר במחנה הציונים הלך־רוח, שהיה חדור רוח תבוסה לאומית, חש נורדוי בנטית־רוחם הנפסדת של מנהיגינו. הוא הרגיש, כי בהלך־נפש זה, עתידים הם להחמיץ את השעה ההיסטורית, וישאג כארי פצוע והזהירם. ברם השאננים בציון לא שמעו בקולו. רגע אחד הם כאילו נדהמו, וזה היה בשעה שנתפרסם ב"הארץ" מכתבו על הצורך להכניס מיד – בעוד התנאים הטובים קיימים עדיין והשכנים מוכנים עוד ליצירת “הבית הלאומי” – חצי מיליון יהודים. אולם הם לא נרתמו לעבודה לאומית רחבה, ובינתים עברו חדשים על חדשים ללא פעולה, ותנאי־החיים נשתנו; הלך־רוחם של השכנים – תמורה חלה בו, בעטים של כחות־השפעה מבחוץ, שהתיחסו למפעלנו מתוך איבה.
ועוד זכורים בלבי יפה דברי אחד מעסקני־הפועלים, ששח לי, אחרי מותו של נורדוי, כי הוא לא היה פקח… ואין ספק: צדק אותו עסקן; נורדוי לא היה בו כל יסוד של פקחות; הוא היה חסר אותה הפקחות, שיש בה משום ערמה. הוא היה רק חכם; היה בו משום תום של חכם, הרואה את הנולד והחש בבשרו את דופק העתיד…
זכתה התנועה הציונית, שבראשית צעדיה, בתקופה שלפני מתן ההכרזה, יעמדו בראשה אישים־גבורים, הוגי־דעות מקוריים, בעלי כחות־מוסר ומחונני תום־יוצרים גאוניים ואמונה של מבצעים: אריסטוקראטים, אצילי־רוח, שעבר אומתם בן־אלפי שנה, חיזק בהם את הכרת־ערכם האנושית, בתורת בנים נאמנים לגזעם ולתרבות־עמם הגדולה. בזכותם עטורה עוד כיום ראשית־תנועתנו עטרת־יופי, גבורה וכנות. ואם זכינו לעליה של רבבות, הרי באה לנו זו בכח־כחם של אישים אלה, שרוחם עודנה חיה בלב האומה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות