מיד בהופיעו, בעודו עלם צעיר, על שמי הספרות והעסקנות הצבורית – האירה לו ההצלחה פנים. בכח כשרונותיו האמנותיים קנה לו זכות אזרח ורכש לו מקום־כבוד בשורות העתונאים והסופרים הרוסיים. קוראיו־מעריציו הביטו עליו כעל ילד־פלא, פיליטוניו שהיו מתפרסמים בעתון הגדול שבדרום־רוסיה “חדשות־אודיסה”, הקסימו את בני־עירו והגדילו את מספר חותמיו וקוניו. שכן כל בני־מולדתו חשו בדרכי יצירתו והבעתו את בן־אודיסה מלא החן, את בן־הדרום אוהב האמנות ויפי החיים. דומה היה כאילו נתגלמו בו – בעלם מעפיל וברוך־יה זה – תכונותיה המלבבות־המיוחדות של קרית־פאר זו, שעליה גאותם של תושביה.

מעט־מעט נעשה ז’בוטינסקי לילד־שעשועים של אודיסה העליזה והרנה. ככל בן־עיר זו אהב את הזמרה ואת המשחק, את הדבור היפה ואת הוכוח העיוני, האמנותי או החברותי; ויום־יום שימש לפה לבני מולדתו בהערכת־המחזות שהוצגו על פני הבמות העירוניות, בבקורת היצירות הספרותיות, שהעסיקו את המוחות ועוררו את הלבבות ובבירור הפרובלימות הצבוריות, שהיו מנסרות בחלל האויר שבאודיסה, הקשיבו־האזינו לדבריו החדורים חליפות טעם וחזון, והכל התיחסו אליו כאל אישיות בת סמכא, שלחוות־דעתה בשאלות החברה והאמנות משקל מיוחד.

כי יש משהו מיפי הלאס בקריה נלבבת זו, חן החיים, הנסוך בכל פנותיה, קלות תנועתם וגמישותם מלאת־הנוי של תושביה, קול ששונה ועליזותה הבלתי פוסקת וחסרת־הדאגה, עירנותה המפליאה והלוקחת־לב, עלומיה התוססים, אהבתה את השחוק ואת המשחק, הנגינה העממית ואת הדבור הנמלץ. מה רב ומצודד את הנפש הוא קסם־אודיסה – זו תדמור הנפלאה שלדרום רוסיה – הרוחצת בים השחור ואשר שמיה, נופיה, רחובותיה הישרים והמרווחים, מכוסי עצי השטה, מפיצים ריחות כה משכרים עם בוא האביב!

אכן יש משהו יוני בפנת־יקרת זו, ששימשה מקום קליטה למהגרים ההילינים בימי־קדם. מלאכת־מחשבת, אמנות, רגשות אהבה וחסד, שאיפה לחופש צבורי וחופש רעיונות, לריתוריקה נאה, המתפרצת מאליה ממעמקי־הלב, והמעמידה את עצמה לשירות הצבור ותנועת־שחרורו – כל אלה משוים רוח רעננות מיוחדת לאוירה המבושם של הקריה המעטירה הלזו…

ורוח שירה זו, דומה, טבועה על תושביה, על טובי־בניה מיום הולדם. ריח־אודיסה – מולדתם מלוותם בחייהם ומוסיפה נוי, חן, סער לחוויותיהם. אין כמוהם לרגישות מיוחדת, להאזנת צלילי נגינה ערבה, להבחנת־צבעים וגוונים ולקליטת סיסמאות המעוררות לחופש…

באודיסה זו, שכורת עלומי־חיים, נולד וגדל ז’בוטינסקי שזיקתו לחויות העולם העברי לא פסקה אף בשנות־הבגרות שלו. בימי העלילות הגדולות־הנשגבות, עת יסד ברגע־העפלתו הנועזה, האישית והלאומית, את הגדודים, שהיו לביטוי מזימי־ממש של הציונות, וסייעו בלא ספק להכרזת־בלפור והצמיחו כנפים לתקות־השחרור של אומתנו.

את כל כחו, שלמות־רוחו, “הגויית”, ונטיתו לאפּיות ינק ממקום מולדתו זה. אם לפי השקפת טן טמון סוד־כשרונותיו של האישיות הגאונית בגורמי הגזע, הסביבה והתקופה, הנה נקל מאד לבאר את רבוי התכונות המעולות, שז’בוטינסקי חונן בהן בחסד עליון. דומה, כי גזעו היהודי, סביבת הים השחור וחופיה ותקופת השחרור הלאומי בארצות־אירופה, שעוררה רגשות־צער, חלומות על אושר חברותי, דרור לאומי ושאיפה ליופי בלב הנוער הרוסי, נתמזגו מזיגה הרמונית באישיותו המקורית, וחוללו את הפלא המתרחש רק לעתים רחוקות, של צמיחת כח־יצירה ופעולה כה מרובת־הענפים כאישיות אגדתית זו על קרקע חיינו.

כי אודיסה, שלתוכה נתכנסו יהודים מכל חלקי רוסיה, שימשה מקום־קליטה לקבוץ־גלויות. צעירה היתה עדין, והכל היה בה חדש; הורגשה בה רעננות, ורגש של חופש מלא את כל באיה, שהתחילו משתחררים מחיי הגיתו. ההשכלה נתפשטה עד מהרה וגררה אחריה את הפצת התרבות הרוסית. מזג־אוירה, האתמוספירה המלבבת והמקסימה, צדדו את לבבות הנוער היהודי, שנעשה רגיש לדברי נוי והתחיל להמשך אחרי יפהפיותו של יפת, נעורו בו רגשות של כבוד עצמי; נוצר יהודי חדש, שלא סבל עוד עלבונות.

מכאן הרגשתם האנושית, האמיצה והגאה, תפיסתם הלאומית הבריאה, השלימה והגויית של בני אודיסה, בהתגבר התנועה הלאומית בין היהודים. מכאן, ראשית יצירתם של גדודי הגנה, שביאליק גרם להתהוותם בשירי הזעם שלו וז’בוטינסקי – בהרצאותיו, מאמריו וכח־השפעתו הכבירה על בני־הנוער.

*

ז’בוטינסקי הוא חניך החיים האלה – חיי אודיסה היפה־פיה. ההלכה והמעשה משמשים אצלו בערבוביה. הוא הוגה־דעות, אמן הסגנון, רגיש למשחק ולכחות המשחק בחיים, ועם זה איש העלילה – איש־העלילה ולא איש־המעשה היומי. הוא נוצר לגדולות ומצליח רק בשעה שהוא מפליג באוקינוס הסוער של האפוס.

דומה, כי חסר־סבלנות הוא בשטח המעשה הפעוט, אף־על־פי שכח מתמיה לו לחכות ליומו – לאותו יום, שבו חשים הכל בצורך להאזין לאמרי פיו. כי בניגוד לכל יתר עסקנינו ומנהיגינו, הרי סגולה מיוחדת לו לבלי רבוץ תחת משא גזרות, לשמור על צלילת־דעתו, לנתח בקור־רוח ובשקול־דעת את המתרחש לנגד עינינו ולהשקיף על מאורעות־החיים מתוך פרספקטיבה רחוקה של הרואה את הנולד.

ז’בוטינסקי ניחן בהגיון־ברזל ודעת ובעת ובעונה אחת בכח אינטואיטיבי בלתי־שכיח. ראיתו החדה הזאת נתנה לו את היכולת להציע ליסד בגולה בתי־ספר עבריים, תיכוניים ועממיים, בשעה שטובי הציונים, העברים מלידה ומבטן, כאחד־העם וחבריו, לא האמינו באפשרות להורות מקצועות כלליים בלשון העברית אף בארץ־ישראל; ואשר נראה אז כהצעה חסרת־הגיון ונטולת־מציאות – הרהיב האיש הנועז הזה להעלות על הפרק באספת־סופרים. מאליו מובן, כי איש לא הבין לרוחו אז, שהרי תכניתו נידונה לגניזה למספר שנים בשל אי־הכשרתו ואי התבגרותו של הצבור העברי לקלוט אל קרבו רעיונות חדשים כאלה.

ז’בוטינסקי אינו נרתע לאחור בשעה שהגיונו מביאהו לידי מסקנות נועזות. וכשם שבהספחו לתנועה הציונית, גמר אומר בנפשו להתעמק בכל ערכי היהדות, קניניה, תולדותיה והויתה למען ספוג אל קרבו את רוחה ויתמסר מיד ללימוד הלשון העברית ולבטוי מבטאה הנכון, כך גם בחייו הצבוריים הריהו מצרף מעשה להלכה וניגש להוצאת תכניותיו לפועל, עת יבוא לידי מחשבה, כי אכן הכרח הוא להתיצב על דרך חדשה בהשגת המטרה הלאומית. במקרים כאלה אין הוא יודע פחד וליאות ואין דבר העומד בפני רצונו.

מעשה יסוד הגדודים – יש בו משום תפיסה מדינית גאונית ומשום הבלטת כח־הגשמה בלתי־רגיל. שכן היה עליו להלחם מלחמה משולשת כבדה מאד: מלחמה בהסתדרות הציונית, שבתוקף מצבה בין־הלאומי צוּוה עליה להלחם לעמוד מנגד לכל המתחולל בעולם; מלחמה במתבוללים היהודים, שלא הבינו למעשה־ההכרעה שבהתנדבות לגורל היהדות והעמידו מכשולים על דרכה; ומלחמה בהתנגדות של כמה וכמה אנגלים, במסורת הרוטינה של משרדיהם, שרק בכח סבלנות רבה וקשיות־ערפו עלה ביד ז’בוטינסקי להתגבר עליהן.

יש מי שהעיר, כי במעשהו זה היה משום חוסר־אחריות, כי על כן תוצאת המלחמה העולמית לא היתה ידועה מראש, שאלמלי ניצחה גרמניה – היה במעשה ההתנדבות לצבא־ההסכמה כדי להטיל אסון על ראש היהודים. טענת פלפול זו מעידה על חוסר־בגרות ועל תפיסה מדינית ילדותית, שהרי סוף מעשה במחשבה תחילה, ובמקרים כגון אלה – תלוי גורלו של כל מפקד גדול, של כל מלך או מדינאי גדול. קלימאנסו בן השבעים ושש לא התיאש מכח התנגדותו של עמו. ומשיב בלא הסוסים את המלחמה באויב עד חרמה, עד אשר אומתו יצאה מן התנגשות העולמית וזר הנצחון על ראשה. ודאי, גם יד המקרה היתה בהצלחת צרפת והתוצאה יכלה להיות אחרת. ברם עובדה היא, כי שחק לו, לקלימנסו, המזל וצרפת נצחה. אולם לאמתו של דבר אין כאן יד המקרה בלבד, שכן מדינאי־צרפת האחרים לא האמינו בנצחון עמם וקלימאנסו הוכרז “לאבי הנצחון” ובצדק. יען אשר ראה את הנולד. זוהי גדולתו. ומרה, מרה מאד היא העובדא, שנצחונו היה נצחון־שוא ולא נשא פרי, כי הגדודים התפזרו בלא התנגדות רצינית מצד מנהיגינו. ועם התפוררותם – ניטל מהציונות הבטוי הממשי־האחרון לכחנו ולזכותנו המדיניים בארץ. ברם בתולדות עם ישראל ייזקף מפעל זה לזכותו של ז’בוטינסקי.

*

אף־על־פי־כן חובה היא לציין, כי אם ז’בוטינסקי מחונן חוש־ראיה כביר לראות מראש את השתלשלות המאורעות המדיניים ואין כמוהו בין מנהיגינו להבנה מדינית; הנה דומה, כי לא הנחילו יה את הכשרון ההכרחי לכל מדינאי לנהל פוליטיקה למעשה, לדאוג להקמת המכשיר והמנגנון המפלגתי. לכל הפחות מוחש, כי הבנתו המדינית עולה לאין־ערוך על פעולתו המדינית. אמנם ספר רב־ערך ועמוק־המשמעות כ"שמשון" איננו מגלה את כחו הספרותי־האמנותי בלבד, כי אם גם את תפיסתו ההיסטורית, הגזעית־המדינית הרבה. אולם בחייו הצבוריים – מוחש מיד חוסר־יכולת להגשים בהצלחה את שיטתו המדינית. מלבד מה שאין זו האחרונה מלווה בשיטת־מעשה ועבודה חברותית, דומה, כי חסרה לאישיותו אותה הגמישות הדרושה לכל מנהיג. ואין להעלות על הדעת, שמנהיג יהא נטול תכונה זו.

הוא ישר־דרך, קשה, עקבי – קוי אופי, שהם לכבוד הפרט. אבל הם הגורמים לכשלון המנהיג, בפרט בחיי עמנו, החי את חייו מחוץ לכל מסגרת מדינית.

אין בו בז’בוטינסקי ממידת ההסתגלות לרגשות ההמונים ולצרכיו, חסר הוא את התנועה הבלתי־יפה וההכרחית לפעמים, לכוף לעתים את הראש, למען יהא ביכלתו להטיל את מרותו על סביבתו ועל מתנגדיו. אין חולשה זו – כשרון ההסתגלות – מצוייה אצלו.

תכונה זו משוה הוד לאישיותו הנאה ולחזונו הלאומי הנשגב ובקו זה צפון גם כח השפעתו על הנוער. ברם יש בה באישיותו גם כדי לעשותה לטראגית. כי ז’בוטינסקי הוא אמן, אינדיבידואליסטן ענק, הבא בהתנגשות עצומה עם נהיתו האיתנה לעבודת־צבור ולרצונו הכביר להתמסר בכל כחות־נפשו למלחמה צבורית ידועה. כי חייו התרבותיים אינם חדורים אותה הקביעות המוצקה, המציינת את דרכי־מחשבתו העזה והנועזה. מעשה־המהפכה האחרון במפלגתו, שמבחינה טכסיסית היא מוצלחה מאד – מצדיק את הנחתנו זו. הוא אינדיבידואליסטן עקבי, ובהוי החברותי יש צורך לקחת בחשבון את המציאות ואת ההכרחיות של מצבים ידועים, כדי להתגבר עליהם. נוסף לכל זה אין הוא מחונן באותו החוש, שניתן לכל מנהיג להקיף את עצמו, שבכוחם לסייע לו בהצלחת־שיטתו. על כל פנים עד עתה לא הראה את החוש הזה: הוא נטול אותה הפקחות הגובלת עם ערמה והמיוחדת למנהיגי־ישראל. דומה, כי הוא מלא תום – יתר על המדה – טראגדיה שאין כמוה לגודל לגבי אישיות פלאית ומחוננת כזאת…

*

כשגורש ז’בוטינסקי מן הגמנסיה באודיסה לא נסע, כמנהג כל האכסטרנים היהודים בימים ההם, לברלין, לג’יניבה או לציריך, כי אם הפליג בים בדרך לאיטליה. כבן אודיסה, הרוחצת בים־השחור, ערגה נפשו אל ארץ־השמש, אל ארץ השמים התכולים והעבר המפואר ורב העלילות – אל איטאליה, שחופיה רוחצים בים התיכון (כמו בראשית פעולתו הציונית מחוץ לרוסיה היו קושטא וסלוניקי, מקום תעמולתו בין יהודי ספרד, שאת צלילי לשונם האצילה ספג אל קרבו והשתכר מהמתיקות ומהיופי שברומאנצות האשפאניוליות).

אין זאת, כי ידעה נפשו את אשר חפשה בארץ־פלאית זו; היא בקשה את סוד עלומים הנצחיים, את עליזות החיים ואהבת־המולדת. איטליה – תנועת שחרורה, על אישיה־מנהיגיה, על גבוריה יפי־הרוח, לבשה בעיניו דמות רומנטית, שהרעידה את כל הנימים שבלבו הסוער ונשמתו האמנותית.

בארץ היפה הזאת מצא ז’בוטינסקי את סוד עלומיה של עיר־מולדתו, את דופק־חייה בצורה שירית יותר וספגם אל קרבו במשנה־כח. דומה, כי בסוד־עלומיו זה צפון קסם־אישיותו המקורית וההירואית – אותו סוד־העלומים, העושה אותו, גם בשנותיו עתה, לחברם הגדול, המבוגר והנערץ של בני־הנוער העברים ולנושא האידיאל הנצחי של מלכות־ישראל.

תרצ"א