א.    🔗

מפעל־הציונות כה מרובה־גוונים הוא; המאורעות הכרוכים בעקבותיו כה מפתיעים, מעוררים חדוה ובעת ובעונה אחת מלאי צער הם, חדות־יצירה וצער־יצירה; החליפות והתמורות שבחיי־צבא מגשימי רעיון־המולדת כה סוערות, איתנות ופלאיות הן עד אשר כמעט מן הנמנע הוא, שכל האישים־הטיפוסים, אנשי־המחשבה וההרגשה הלאומיות, נואמיה־כוהניה של התנועה הציונית – זכרם יהא שמור וחרות בלב הישוב במשך שנים רבות. דאגות־השעה, על המציאות המרה, המהפכנית והמזעזעת עד למעמקי־יסודותיה את היהדות באשר היא; בעית הגולה, הרצוצה והמרוסקת, שנתגלתה בימיני לעיני־כל בכל תהומיותה; הציונות שהפכה לא רק לגורם של גאולה, כי אם גם של הצלה; ארץ ישראל, שכאילו נתמתחה, נתמתחה וגדלה בעקב האסון היהודי של תקופתנו ובעקב התגברותם של געגועי האומה על ארץ אבותינו והקולטת אל קרבה רבבות עולים שנה־שנה – כל אלה יצרו מעין קדחת של יצירה לאומית, מעין אימה בפני גורל האחריות הרובצת על שכם הדור, מעין רצון דרוך וכביר, שלא להחמיץ את שעת־הכושר – את שעת הגאולה.

אוירה זו משכיחה מלב את מעשי הראשונים, תורת גבורי־התנועה הלאומית בראשית־ימיה, מפעל הוגיה ומטיפיה, שזרעו על תלמי־לבותיהם של המוני־ישראל את זרע ההכרה הציונית, הכשירו את הקרקע להתישבות האכרים ונושאי התרבות העברית, ויצרו אותם התנאים, שבכחם היתה הציונות לעובדא קימת. המהירות והתכיפות שבעבודת־ההגשמה, כאילו מאפילות על מעללי הציונים הראשונים; אין מעלים עוד בלב את זכר אלה, שהיו לסמל התנועה הלאומית בתום־לבם, בכח־אמונתם, בעצמת הבעתם ובהגיון נפשם. הישוב כאילו מסיח את דעתו מאנשים יפי־הרוח וחדורי רגש המצפון הלאומי כשילר ז"ל…

ב.    🔗

המנוח שלמה שילר היה אחד האישים הותיקים־הנאמנים של התקופה הפרֵי־היסטורית בציונות, אחד־הציונים, שזכו לקחת חלק בקונגרס הציוני הראשון. הוא היה בכל הויתו איש המאה התשע־עשרה – איש הרוח, שראה בהשכלה, בטיפוח כח־המחשבה, חוש היופי ורגש המוסר את חזות־הכל. הוא חונך על ברכי היהדות, למד בנעוריו בבית המדרש וספג אל קרבו את ערכי היהדות. בעברו לגאליציה, לאחר שברח מן הצבא ברוסיה, בעיירה הסמוכה לביאליסטוק, גילה את מאורות המדע, הספרות והפילוסופיה שבמערב ויתמכר, מתוך שכרון נפש ומתוך אהבת מתמיד עברי לדבר־יה, ללימודים החילוניים. מתוך עיון בלתי פוסק ומעמיק בספרי הגאונים שבשדה הספרות בגרמניה, באנליה, בצרפת ואחר בימי קדם – ביון וברומא – עיצב את דמותו היפה, דמות משכיל עברי, שבעצמת רצונו, שאינו יודע מעצור, בתשוקתו העזה להעשיר את עולמו הרוחני, להגדיל את כחות נפשו ולהגביר את מוסריותו, היה לבן בית בכל מכמני התרבות המערבית.

שילר למד ושנה את תורת אפלטון מתוך דבקות של מתמיד יהודי; קרא וחזר וקרא את הומירוס ווירגיליוס מתוך התלהבות של עלם הצמא ליופי והמלא התפעלות מן הריתמוס שבחרוזי המשוררים הגאוניים ומציוריות המחזות, השיחות ומלחמת הדברים שביצירות אלו. דומה היה כאילו אור־יה הגיה עליו והקסימהו; הוא חש עצמו שבוי יפי הלאס.

עוד בימים האחרונים לחייו הקשבתי לא אחת, בהיותי יושב בגמנסיה, שהוא היה מנהלה, מעבר לחדרי, לקולו – קול לומד ומאזין לנשמת הדברים המפרפרת בינות לשורות, מתפרצות ועולות אל על. הטיתי אוזן לקולו שהשמיע חרש ומתוך תנועה ריתמית, שורות ביונית. מעט מעט היה קורא ומעיין, מתוך סבלנות ואטיות, במקורות, ולא היה גבול לאשרו, בשעה שגמר פרק.

צנוע וענו היה האיש, אבל אהוב אהב לשתף את הנמצאים על ידו בחדות קריאתו. אחרי היותו פולט דברי הומור, כאילו חש מעין רגש של בישנות להכריז על עיונו בספרי הפילוסופים או המשוררים היונים, היה נוהג להראות לידידיו, כי הנה עבר זה עתה על התרגום ועל הטקסט היוני.

ונקל לתאר לעצמנו את דבקותו מלאת ההתפעלות, עת קרא שילר בראשונה בשנות עלומיו ביצירות הגאוניות של משוררי העולם. נפשו נשתכרה ודאי שכרון אושר עד כדי התפשטות כל ישותו, בשעה שגילה את אוצרות־יה של ספרות המערב – שכרון שנסך אל קרבו עד לימי חייו האחרונים סם חיים, פאתוס המפרה את המחשבה ומגביר את עצמת רגשותיו.

שכן תכונתו זו בה צפון סוד דבקותו של המתמיד העברי שיפי יפת וחכמתו העלוהו לספירות־הרגשה עליונות – אותה הדבקות הטיפוסית למשכיל צעיר, שמתוך רגשי־הערצה למשורר שילר – קרא לעצמו בשמו. כמה תום – תום עלם יהודי, תום משכיל אסיר תודה למיטיבו – גנוז באותו חזיון מוזר; חזיון שעשה “רושם מחריד” על חברו בהוראה בגמנסיה ישראל איתן, שמת בימים אלה באמריקה. כי אותו מחנך ראה במעשה זה “מעין מעשה כישוף על עצמו, נסיון להתגלגל באחר… ביטול האני”…

ג.    🔗

אותה ההתלהבות, שהיתה מנת חלקו בחייו בכל אשר הגה ופעל, אותו חום הנפש שהשקיע בלימוד התורה, המדע והספרות, הוליד בנפשו פאתוס מיוחד, פאתוס נבואי. ספרי הפילוסופיה, קאנט, הגל, דיקארט, ברקסון, לוק, יום, היו בנפשו לדברי־אלוהים חיים. היהודי שבו, אותה הרצינות הגדולה, שבחיי יום יום הפכתו לאדם הפוחד מפני קטנות, לאישיות נבוכה ותוהה בפני דברי ממש, אותו הפאתוס הטבעי, פרי התמכרות הנפש המוחלטת לאידיאה ולמפעל, שגזלו ממנו את כל מנוחתו, חוננוהו בסגולה היקרה להפיח רוח חיים בעולם המחשבות. הרעיון קרם עור ובשר; התורה, שנספגה אל קרבו, נתמלאה חיות ודופק איתן, בשעה שעמד על המדוכה והרצה את פרשת השיטות הפילוסופיות או את השתלשלותם של מאורעות בהיסטוריה.

כי שילר ז"ל היה בכל רמ"ח אבריו נואם. מלאכת הכתיבה עלתה לו בדמים. אפילו מכתביו הפרטיים ותשובותיו הרשמיות היו רווים תמיד טון של נואם. הוא נולד דברן – דברן בחסד־עליון, דברן, שמחשבתו העמוקה היא פרי התעמקות בפרובלימה הנידונה, אחריות מוסרית איתנה ורצון דרוך לבוא עד חקר כל פרטיה ואפשריותיה, והבעתה הבהירה תוצאה של הכנה מלאה סבלנות, של חזרה בלתי פוסקת ובלתי מתיאשת על הנאום שעליו לשאת.

ראיתיו לא אחת כשהוא מהלך בחדרו – חדר ההנהלה – כולו מרוכז במחשבתו, כולו נתון לריתמוס נפשו, כולו מתעמק בנושא עצבני, מזועזע עד למעמקי־לבו, מכין את הרצאתו. אסור היה להפריעו; כל תנועה, כל פתיחת דלת, היו עלולות להגותו ממסילתו. הוא היה זקוק להתיחדות עם עצמו. שעה שלמה, שעתים היה מבלה בחדרו, סוגר את עצמו.

ואולם בהופיעו בימי חגיגות מיוחדים, בכ' תמוז, בחנוכה, בפני התלמידים, ב"פני הנזיר (שבו), הרציניים, הכהים, בלי גוון, כמעט זועפים, כחוסים בצל בדידות ומחשבה תמידית, (כש)קרחת גדולה ממשיכה את המצח עד אמצע הקדקוד ועושה רושם מעין בריחה מן המציאות אל איזה עולם עילאי", כפי תיאורו הנאמן והיפה של איתן ז"ל, – דומה היה כאילו נשתרר באולם כח רוחני ומוסרי גדול, שהשרה על כל הנוכחים הלך רוח חגיגי, מעמיק ומעורר את הלבבות והעלוּם לספירות מחשבה והרגשה עליונות. הלשון היתה נמלצת ועם זה טבעית, מלוטשת ועם זה חיה, ציורית ובהירה כאחת; התוכן היה ברור. דברי הנואם הובנו והוחשו בתוך קהל השומעים מתוך התמזגות הארמונית עם תהליך מחשבתו, הרגישו בכל הויתו המוסרית והרוחנית של המדבר ובהיסח־הדעת הושפעו כולם ממנה. הדברים נבלעו ונמזגו בלב השומעים. הפאתוס, פרי האמת הנפשית של המרצה, שחוללה בקרבו התרגשות עמוקה, לא צרם מעולם את האוזן. דרך הבעתו העזה, שנבעה ממעמקים, היתה בהתאמה מוחלטת עם תוכן הדברים. הטון שבקול, חרדתו לנידון, התרשמותו מן הסבך שבתהליך המחשבה או התפעלותו מיפי העולם. הפאתוס שלו היה טבעי ונאמן ועל כן נכנס ללב, אף בתקופתנו מלאת הריאליזם.

ולא רק ההתכוננות להרצאה היתה מביאתו לידי מצב נפש זה. אף ההכנה לשיעור בהיסטוריה ובפילוסופיה היתה מדריכה את מנוחתו, ומתוך כך היו שעוריו רוויים כח דברנות רב, לכאורה היתה שיטת הוראה זו של נואם צריכה להביא מבחינה פדגוגית לידי תוצאות קאטאסטרופליות. אולם מי ידע את דרכי השכינה? לא היה כשילר בין המורים, שיהיו משפיעים על התלמידים השפעה מוסרית וחנוכית כבירה. עד היום מדברים חניכיו עליו ועל שיעוריו מתוך רגש הערצה רב.

ועל אחת כמה וכמה שהופעתו בפני הצבור, בפני קהל רחב, היה בה כדי לעורר בו את כל כח המחשבה, על הפאתוס הנבואי שבו. כי שילר היה, כאמור, בכל מהותו נואם, נואם בחסד עליון.

ד.    🔗

בתוך תכיפות המאורעות בעשר השנים האחרונות, בתוך התהוות הבית־הלאומי, על הקמת מפעליו המרובים, יצירת נקודות ישוביות, שכונות, ועל עלית רבבות יהודים לארץ, דומה כאילו נשכח שלמה שילר ז"ל מלב הישוב.

אבל לאמתו של דבר עוד חי זכרו בלב רבים מבין אלה, שזכו לדור עמו בכפיפה אחת; לאמתו של דבר עוד יש פנות־יצירה שקטות בישוב – במוסד ה"גמנסיה" בירושלים, בכפר כב"קבוצת שילר", – שבהן עודנה שוכנת שכינתו, ורוחו, הסוערת, העדינה ורווית התביעות המוסריות, עודנה מוסיפה לרחף בתוכן, להפרות מחשבות יחידים ולעודדם לעבודה בשעות של היסוסים נפשיים.

גם בעולם החנוך וגם בעולם העבודה ניכרים עדיין סימני השפעתו. אמנם גורלו היה כגורל רבים, אשר מחשבתם נבלעה בתוך החיים וכיום אין עוד להבחין את מדת פעולתם לפנים, היתה לנחלת רבים. שילר היה אחד המעטים, שעצבו את דמותה של הציונות. הציונות התרבותית כציונות המדינית וציונות העבודה הלאומית כציונות החברותית־הכלכלית. הספר, שהוצא בהוצאת הסתדרות המורים, מכיל גם כיום חומר תרבותי־חנוכי רב, שמהם נזונים בני־הנעורים או לכל הפחות יכולים ליזון בני־הנעורים.

שילר לא היה בעל מחשבה מקורית עצמית; אבל היה אישיות מוסרית גדולה בעלת תכונות יפות, שהנה סמל לכחות־השאיפה וההעפלה, שציינו את הציונות בראשיתה, בימי גבורתה. חייו הם דוגמא מוחשית לחזון־ראשונים, שבלעדיהם, בלעדי אמונתם בעתידה של הציונות, בצדקתה, בטוהרה ובהכרחיותה, לא היינו עדי־ראיה לאותה תקופת־ההגשמה הלאומית, שהננו רואים את בואה, את כח ההסתערות שבה… שילר וחבריו, שחיו בתקופת הרצל, הכשירו את הקרקע לציונות המתגשמת של ימינו.

יום מלאת עשר שנים למותו חייב להיות יום פקודה לזכרו, יום שיבה להחיאת אישיותו בתוך הישוב.