סיפורו של אסימוב מתרחש אי־שם בעתיד הרחוק – בעולם בעל רמה טכנולוגית גבוהה ביותר.
אך גם בעולם זה, אין שחרור מדעות־קדומות ורגשות פרימיטיביים – אלא שהפעם, למרבית הפליאה, מתגלות תופעות אלה במקום ובקונטקסט אליהם לא הורגלנו.
* * *
המנתח זקף את ראשו ללא הבעה. “האם הוא מוכן?”
“מוכן הוא מושג יחסי”, אמר המהנדס הרפואי. “אנחנו מוכנים. הוא חסר מנוחה.”
“הם תמיד כאלה… ככלות הכל, זהו ניתוח רציני.”
“רציני או לא, הוא צריך להיות אסיר תודה. הוא נבחר לניתוח מתוך מספר עצום של מועמדים פוטנציאליים. ובכנות אינני חושב –”
“אל תאמר זאת”, אמר המנתח. לא אנו צריכים להחליט את ההחלטה."
“אנו מקבלים אותה. אך האם חייבים אנו להסכים לה?”
“כן.” פסק המנתח. “אנו מסכימים לחלוטין ובלב שלם. ניתוח זה מסובך הרבה יותר מכדי שנוכל לגשת אליו תוך הסתייגויות נפשיות. אדם זה הוכיח את ערכו במספר דרכים ודמותו מתאימה בעיני מועצת האלמוות.”
“בסדר גמור,” אמר המהנדס הרפואי.
המנתח אמר: “אני חושב שאבדוק אותו כאן. זהו מקום קטן ונעים, ועשוי להקנות הרגשת נוחות.”
“זה לא יועיל לו. הוא עצבני, ונחוש בדעתו.”
“נחוש?”
“כן הוא רוצה מתכת. הם תמיד רוצים מתכת.”
פניו של המנתח לא שינו את הבעתן. הוא נעץ עיניו בידיו. “לפעמים אפשר להניא אותם מכך.”
“למה להתאמץ?” אמר המהנדס הרפואי באדישות. “אם הוא רוצה מתכת, תהיה מתכת”.
“ולך לא אכפת?”
“למה צריך להיות איכפת לי?” אמר המהנדס הרפואי בשמץ פראות. “כך או אחרת, זוהי היא בעיה של הנדסה רפואית ואני מהנדס רפואי. כך או אחרת – אני אוכל לטפל בה. למה לי להרחיק מעבר לזאת?”
המנתח אמר קפואות: “לדידי, זוהי בעיה של סידרם הנכון של דברים.”
“סידרם הנכון של דברים! אינך יכול להשתמש בזה כנימוק. מה איכפת לפציינט סידרם של דברים?”
“לי איכפת”.
“לך איכפת, אך אתה נמצא במיעוט. הזרם הוא נגדך. אין לך סיכוי”.
“אני חייב לנסות.” המנתח השתיק את המהנדס הרפואי בתנועת יד מהירה – לא היה בה משום חוסר סבלנות, רק מהירות. הוא כבר הודיע לאחות, וכבר קיבל את האות שהיא הולכת וקרבה. הוא לחץ על כפתור קטן והדלת הכפולה נפשקה בתנועה מהירה. הפציינט, ישוב בכסא גלגלים ממונע, נע פנימה, כשהאחות צועדת נמרצות בצידו.
“את יכולה ללכת אחות,” אמר המנתח, “אך המתיני נא בחוץ. אני עוד אקרא לך.” הוא הניד בראשו לעבר המהנדס הרפואי, וזה יצא מן החדר יחד עם האחות והדלת נסגרה אחריהם.
האדם שבכסא הביט מעבר לכתפו וצפה ביציאתם. צוארו היה כחוש וקמטים דקים נראו מסביב לעיניו. הוא היה מגולח למשעי, ואצבעות ידיו שאחזו בחוזקה במסעד הכסא היו מטופחות היטב. הוא היה פציינט “מועדף” ואכן כך טפלו בו… ואולם על פרצופו נחה הבעת קבע של נרגנות.
הוא אמר: “האם עומדים אנו להתחיל כבר היום?”
המנתח הנהן בראשו: “היום אחר הצהריים, סנטור.”
“אני מבין שהענין יארך שבועות רבים.”
“לא הנתוח עצמו, סנטור. אך יש מספר רב של נקודות משניות הטעונות טיפול. יש לבצע כמה שיפוצים במחזור הדם וויסותים הורמונליים. אלה הם דברים מסובכים.”
“האם יש בהם סכנה?” ואז, כאילו חש לפתע בצורך לקשור יחסים ידידותיים, הוסיף ככפוי שד, “… דוקטור?”
המנתח לא הקדיש תשומת־לב כלשהי לגוני ההבעה שבקולו. הוא אמר ביובש: "בכל דבר יש משום סכנה. אנו מבצעים את המוטל עלינו בקפידה ובנחת כדי להמעיט את מידת הסכנה. הזמן הנדרש, מיומנות הצוות, הציוד – אלה הם הגורמים לכך שנתוחים כאלה יהיו בהישג ידם של מעטים כל כך…
“אני יודע זאת”, אמר הפציינט בחוסר מנוחה. אני מסרב לחוש רגשי אשמה בקשר לכך. או שמא מרמז אתה שהיתה כאן השפעה בלתי־הוגנת?
"לגמרי לא, סנטור. מעולם לא עירער מישהו על החלטות המועצה. אני מזכיר את המורכבות והסיבוך של הניתוח רק כדי להסביר את שאיפתי לבצעו על הצד הטוב ביותר.
“עשה זאת, אם כן. זו גם שאיפתי אני.”
“אם כן חייב אני לבקש ממך להחליט החלטה. יש באפשרותנו לספק לך אחד משני סוגים של לב־קיברנטי: מתכתי או…”
“פלסטי!” אמר הפציינט, נרגז כולו. האין זו האלטרנטיבה שעמדת להציע לו דוקטור? פלסטיק זול, אינני רוצה בזאת. כבר שקלתי בדעתי והגעתי להחלטה. אני רוצה מתכת."
“אבל…”
“הקשב. סיפרו לי שהזכות לבחור בין שתי אלטרנטיביות היא שלי. האין זה כך?”
המנתח הנהנן בראשו. “מקום בו שני הליכים אלטרנטיביים הינם שווי־ערך מנקודת מבט רפואית, זכות הבחירה מוענקת לפציינט. בפועל, זכות הבחירה מוענקת לו גם כאשר ההליכים האלטרנטיביים אינם שווי ערך, כמו במקרה שלפנינו.”
עיני הפציינט נצטמצמו: “האם מנסה אתה לומר לי שהלב הפלסטי טוב יותר?”
“זה תלוי בפציינט. לדעתי במקרה הספציפי שלך, הוא אכן טוב יותר. אנו מעדיפים שלא להשתמש במונח פלסטי. זהו לב־קיברנטי סיבי.”
“לדידי זהו לב פלסטי.”
“סנטור”, אמר המנתח בסבלנות אין־סופית, “החומר איננו פלסטיק במובן הרגיל של המילה. זהו, אכן, חומר פולימרי, אך הוא הרבה יותר מורכב מן הפלסטיק הרגיל. זהו מבנה מורכב של סיב דמוי פרוטאין שנועד לחקות, במידה רבה ככל האפשר, את המבנה של הלב האנושי הפועם בתוך חזך.”
“בדיוק, והלב האנושי הפועל כרגע בתוך חזי התבלה כבר אף כי אינני עדיין אפילו בן ששים. אינני רוצה שוב בלב שכזה, תודה רבה. אני רוצה במשהו טוב יותר.”
“כולנו רוצים במשהו טוב יותר למענך, סנטור, וזהו הלב־הקיברנטי הסיבי. יש לו פוטנציאל חיים של מאות שנים. הוא בלתי אלרגני1 לחלוטין”.
“האין זה נכון גם לגבי הלב המתכתי?”
“כן זה נכון,” אמר המנתח. “הלב המתכתי עשוי מנתך טיטניום אשר –”
“והוא איננו מתבלה? והוא חזק יותר מפלסטיק? או מסיב או מכל כינוי אחר שבו תכנה אותו?”
“אכן, המתכת חזקה יותר מבחינה פיסית, אך חוזק מכני גרידא אינו הנושא הנדון כרגע. החוזק המכני אינו מעניק לך כל יתרון מיוחד, שכן הלב מוגן היטב. כל דבר המסוגל להגיע ללב יקטול אותך מסיבות אחרות, אף אם ליבך כשלעצמו עשוי לעמוד בכך.”
הפציינט משך בכתפיו. “אם אשבור אי פעם צלע, אדאג שיחליפו לי גם אותה בצלע טיטניום. החלפת עצמות היא ענין פעוט. כל אדם יכול לבקש זאת בכל עת. אני אהיה מתכתי בה במידה שארצה שארצה בכך, דוקטור.”
“זאת זכותך, אם בכך אתה בוחר. בכל אופן יהיה רק הוגן לספר לך שאף־כי שום לב־קיברנטי מתכתי לא התקלקל עדיין מבחינה מכנית, בכמה מהם חל קילקול אלקטרוני.”
“מה זאת אומרת?”
“זאת אומרת שכל לב־קיברנטי מכיל בתוכו קוצב כחלק אינטגרלי ממבנהו. בלב המתכתי ישנו מיתקן אלקטרוני הקובע את קצב הלב. פרושו של דבר שהוא חייב לכלול סוללה שלמה של ציוד מיניאטורי על־מנת לווסת את קצב הלב ולהתאימו לכל מצב רגשי או גופני של האדם. לפעמים מתקלקל משהו והאדם מת לפני שהתקלה באה על תיקנה.”
“מעולם לא שמעתי על כך.”
“אני יכול להבטיחך שזה אכן קורה.”
“האם אתה טוען שזה קורה לעיתים קרובות?”
“לגמרי לא. זה קורה לעיתים נדירות מאד.”
“אם כך, אני מוכן לקחת את הסיכון. ומה בדבר הלב הפלסטי? האם בו אין קוצב?”
“מובן שגם בו יש קוצב, סנטור, אך המבנה הכימי של הלב־הקיברנטי הסיבי הוא קרוב למדי לזה של רקמות אדם. הוא מסוגל להגיב על אמצעי הבקרה היונית וההורמונלית של הגוף עצמו. כל המכלול שיש להכניס לגוף הינו הרבה יותר פשוט מאשר במקרה של לב מתכתי.”
“אך האם לא קורה שהלב הפלסטי משתחרר לפתע מהבקרה ההורמונלית של הגוף?”
“דבר כזה מעולם לא ארע עד כה.”
“משום שאינכם עוסקים בלב זה זמן ארוך למדי. האין זאת?”
המנתח היסס. “אכן, נכון שאין אנו משתמשים בלב הפלסטי זמן רב כמו בלב המתכתי.”
“הרי לך וכי מה בכלל הענין, דוקטור? האם אתה חושב שאני הופך את עצמי לרובוט… לאחר מ”אנשי־המתכת," כפי שקוראים להם מאז זכו באזרחות?"
אין כל רע באיש־מתכת כאיש מתכת. כפי שאמרת, אנשי־מתכת גם הם אזרחים. אך אתה אינך איש־מתכת אתה יצור אנוש. מדוע לא תישאר יצור אנוש?"
“משום שאני רוצה את הטוב ביותר – וזהו לב מתכתי. ואתה תדאג לכך”.
המנתח הנהן בראשו. “בסדר גמור. אתה תתבקש לחתום על המסמכים הנדרשים ואחר כך יושתל בך לב מתכתי.”
“ואתה תהיה המנתח האחראי? אומרים שאתה הטוב בכולם.”
“אעשה כל שביכולתי על מנת להקל על החילופין.” הדלת נפתחה והכסא הוביל את הפציינט החוצה, אל האחות.
המהנדס הרפואי נכנס פנימה כשהוא מביט מעבר לכתפו אל עבר הפציינט המתרחק, עד אשר נסגרו הדלתות שנית. הוא פנה אל המנתח: “ובכן, אינך מצפה ממני שאנחש מה ארע רק על־פי הבעת פניך. מה היתה החלטתו?”
המנתח רכן על שולחן עבודתו כשהוא מקיש את הנתונים הדרושים האחרונים לרשומותיו. “מה שצפית שיקרה. הוא התעקש לקבל לב־קיברנטי מתכתי.”
“ככלות הכל, הם טובים יותר.”
“לא במידה משמעותית. הם פשוט נמצאים איתנו זמן ארוך יותר, ותו לא. אין זה אלא אותו טרוף האוחז באנושות מאז הפכו אנשי־המתכת להיות אזרחים. בני־אדם נתקפו בתשוקה מוזרה להפוך את עצמם לאנשי־מתכת. הם נכספים אל הכוח הפיזי ואל הסבילות המיוחסים להם.”
“אין זה חד־סיטרי, דוקטור. אינך עובד עם אנשי־מתכת. כמוני. אך אני יודע. שני האחרונים אשר אושפזו כאן לצורך תיקונים ביקשו לקבל אלמנטים סיביים.”
“האם קיבלו אותם?”
“במקרה אחד, היה זה רק ענין של קביעת גידים, ולא היה הבדל גדול בין מתכת לסיבים. האחד רצה במחזור־דם או במשהו מקביל לזה. אמרתי לו שאינני מסוגל לבצע זאת, בכל־אופן לא בלי החלפת כל המבנה הפנימי שלו בחומר סיבי… אני משער שיום אחד נגיע גם לכך – אנשי מתכת, שלמעשה אינם כלל אנשי־מתכת אלא מעין בשר ודם.”
“ומחשבה זו על העתיד אינה מטרידה את מנוחתך?”
“למה לא, בעצם? והוא הדין לגבי בני־אדם מתכתיים. יש לנו עתה שני מינים נפרדים של אינטילגנציה על פני כדור־הארץ, ולמה לנו להסתבך עם שניים? הנח להם לקרב זה לזה ובסופו של דבר לא נהיה מסוגלים להבחין ביניהם. ולמה נרצה למצוא הבדל ביניהם? אנו נזכה בטוב שבשני העולמות: היתרונות הטמונים בבני־האדם כשהם משולבים באלה הטמונים ברובוטים.”
“תקבל יצור־כלאיים,” אמר המנתח בקול שהיה כמעט זועם. “המוצר שתקבל לא יהיה רובוט ואדם כאחד – אלא לא רובוט ולא אדם. האין זה הגיוני להניח שכל אחד יהיה גאה במבנהו ובזהותו מכדי לרצות לדלל זאת במשהו זר? האם ירצה ליהפך לבן־תערובת?”
“אתה נשמע כאילו אתה תומך בהפרדת גזעים.”
“אם כך הדבר, יהיה כך.” אמר המנתח בהדגשה שלווה. "אני מאמין שכל־אחד צריך להיות מה שהוא. אינני מוכן לשנות ולו כהוא זה מהמבנה שלי בעד כל מחיר שבעולם. אם יהיה הכרח מוחלט להחליף דבר־מה מתוכי, הייתי רוצה שהחלק המוחלף יהיה קרוב בטבעו למקור ככל האפשר. אני הוא עצמי; נוח לי מאד להיות עצמי, ואינני מוכן להיות כל דבר אחר.
עתה סיים והיה מוכן לביצוע הניתוח. הוא הכניס את ידיו החסונות אל הכבשן והניח להן להתלבן, מצב בו קרנו בלהט אדום־עמום – אות לכך שהן בסטריליזציה מוחלטת. במשך כל אותו הזמן בו נשא את דבריו מלאי־הלהט, לא התרומם קולו אפילו פעם אחת, ופני המתכת הממורטת שלו היו (כתמיד) חסרות הבעה.
- אלרגני – נוטה לאלרגיה ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות