ידוע יפה הפתגם הרומאי: “נפש בריאה בגוף בריא”. פתגם זה הוא פרי חכמת חיים של אומות העולם ונסיונן בהוי האנושי. הוא מובן מאליו ואיננו טעון כל הסבר מיוחד. האדם הבריא בגופו הוא גם בריא בנשמתו; מי יכול לחלוק על הנחה מוסכמת זו? ואילו חכמת חיים זו איננה תמיד במקומה בהויה היהודית; בהויה הגלותית של עמנו, אין היא מתאימה למציאות חיינו. קיומנו בגיתו הביא אותנו לידי־כך, שנפש היהודי תהא לפרקים בריאה, מלאת תבונה וחכמה, מבלי אשר גופם יהא בריא אף הוא. וכך אירע לעתים קרובות שבתוך חומות הגיתו יתהלכו יהודים חלושי־גוף, קטני־קומה, רזים ודלים אשר יחד עם זאת תקנן בקרבם נשמה גדולה, בעלת יכולת נפשית כבירה ורצון איתן; אישים שמהותם הרוחנית העשירה והמגוונת תהא סותרת את מראה פניהם וגום החיצוני המדולדל. יהודים אלה הם בבחינת הכחשה חיה להנחה הרומאית דלעיל. דוגמת מנדלסון שהיה, כידוע, גבן…

שחראי הוא אדם חלש בגופו; אולם בתוך הגוף הזה מקננת אישיות ערה, רגישה, נאמנה, תוססת ובעלת־רצון. – אישיות מחוננת, מלאת מחשבות ורגשות, שכוח לה לנתח מאורעות ולהסביר את התפתחותם, להגות הגיוגות־אדם מקורי ולתת להם בטוי חי, רענן ועז.

הוא איש בעל מסורת, אוהב את ערכי היהדות, מעריכם ומעריצם; הוא חי בהם והם חיים בו. הוא ספג אל קרבו את חיותם הכבירה והיכולת ניתנה לו לבטאה בכוח ובבהירות, הן בכתב והן בעל פה. הוא נמנה על סוג הסופרים התוססים, בעלי המזג הער, שכל מאורע, כל מפעל או כל רעיון נאמן מכים בלבם גלים, מעוררים את מחשבתם ומביאים אותם לידי הכרח ליתן ניב לרגשות המפכים כמעין בלתי אכזב במעמקי הויתם. ועל כן המסורת לובשת אצלם צורה מתה. דתיותם היא פרי תסיסה נפשית בלתי פוסקת והיא מתמזגת מזיגה הרמונית עם צו החיים, עם צרכי ההוה. אין אנשים אלה נטולי שרשים. אולם אין הם קופאים על שמריהם. הם חוננו בכשרון להמשיך את חוט חייהם מן העבר דרך ההווה אל העתיד. הקרקע איננה נשמטת תחת רגליהם והיא תמיד מוצקת תחתם. אין אנשים אלה מתחלקים, מדרדרים במדרון ונכשלים. אמונתם באלוהיהם, בגורל עמם ובהכרח קיומו והתפתחותו הלאומית, חסנתם מאז ונבצר מהם להיות עבדים לתמורות הזמן ולפגעיו. כי הם ינקו ממקורות היהדות; הם מושרשים בקרקע אומתם.

הקשיים והפגעים היו רבים בחייו; ותמיד התאבק קשה עם מר גורלו, אולם נחמתו היתה תמיד הספרות והעסקנות, כי בעמקי הויתו הוא הנהו הוגה דעות וסופר בעל כשרון, בר אורין וספוג ערכי תרבותנו וקניניה. לשונו היא לשון תלמיד חכם, שאוצרות דורות אצורים בה; אין הוא דומה לכמה וכמה מעתונאינו, ששואבים את כל ידיעותיהם מכלי שני ושלישי. הוא בקי במקורות, תוך כדי כתיבתו – צפים ועולים מאליהם מבטאים ונוסחאות מן המשנה והתלמוד, מן המדרש והספרות הרבנים, שינק אל קרבו בשנות ילדותו ובחרותו, מעשירים את לשונו ומאצילים עליה מהודם. לעתים יש וידמה לקורא, כי עושר זה שמור לו לרעתו וכי מוטב היה, שינהג מנהג של חסכון ידוע. כי על כן יש ומוחש כובד־מה בדרכי הבעתו; אולם אין הוא בבחינת מליץ. אין הוא כותב עברית יפה ועשירה לשם הבלטת ידיעותיו התלמודיות. שחראי יש לו תמיד מה לומר. ואת אשר יאמר – יאמר כתוצאה מהתרשמות או מחשבה חזקה. כל הנעשה בחיינו עוררו תמיד את סקרנותו ונגעו עד נפשו. וכל מאמר, כל נאום שנאם, כל מעשה שעשה בירושלים בתורת עסקן העידו תמיד על תסיסה נפשית, על יחס רציני לעניני הישוב ועל אמונה גדולה בעתידה של הציונות.

ראיתיו בעבודתו בועד־העיר ליהודי־ירושלים, באספות־עם וקראתי את כל אשר פרסם. באשר נגע – הרגשתי דופק חיים חזק והקשבתי תמיד לשון של נאמנות, שרק לעמים רחוקות נתקל בהם אדם בחייו. קו של כנות זה ציין אותו אף בימי משבר ורעב בזמן המלחמה העולמית, בשעה שמצב משפחתו היה רע באופן מיוחד. גדול היה סבל חייו ואף־על־פי־כן ידע להתגבר על חולשתו הפיסית, ולהשמיע את קולו ולהראות כוחות עבודה ומרץ בלתי שכיחים. הוא נלחם את מלחמת אישים, שתופסים מקום בישוב מתוך אמונה, כי עסקנותם מביאה תועלת לארצנו, וכמנהגו נתמכר התמכרות גמורה להגנה על מפעליהם ואף על כבודם. ודומה, כי עתה נשכח מלבם והוא עזוב לנפשו, כשהוא זקוק לעדוד.

כי החיים אכזריים וזה גורלם של אנשים נאמנים ומחוננים, שהתקיפים שהשתמשו לפנים בכשרונם, יתעלמו מהם בשעה קשה לחייהם… בשנתים־שלוש האחרונות אין רואים אותו עוד משוטט בחוצות ירושלים, כשהוא צועד לו לאטו ובקושי ומורט את שערות זקנו מתוך ענויי נפש, חיטוט עצמו ואמוץ מחשבתו… אותם כוחות הרוח שקננו במעמקי הויתו, החיוהו והצמיחו לו כנפים אינם מורגשים עוד באוירת עירנו… דומה כאילו הוא עזוב לנפשו, כאילו נדחק או פרש לקרן־זוית, ורק לעתים רחוקות יש ומתפרסם מאמר בחתימת שמו באחד מעתוני הארץ. והלא שחראי הוא אחד מטיפוסי ירושלים היפים ביותר, אחד מאלה שבלעדיהם היה חסר משהו, ויותר ממשהו, לבירתנו…

קטן־קומה הוא, דל־גו, אולם עוד כיום תוססים בו כחות גבורה רוחנית. וביום מלאות לו ששים שנה, אנו תפלה שיוסיף לשמור על גחלת אמונתו ועל כוח־ערנותו עוד רבות בשנים.