א.

גם לפני פרוץ המלחמה הגדולה, שזעזעה יסודות תבל לאין מרפא, כבר “רגנו בבטנה” הרעמים החבויים. אבל למראית עין היה שפוך על הכל שקט אידיאלי. גם המלחמה, שהיו קושרים מזמן לזמן באי כחה של הדמוקרטיה נגד סדר החברה הישן, באה רק לשם “פרסומי מלתי”. זאת היתה שירת העתיד. מכלל שיחה נאה לא יצאה. החיים התנהלו כמשפטם. ההלכה והמעשה היו שתי מלכויות, שלא נגעו עוד אשה בחברתה.

והנה באה המלחמה, ובאו תוצאות המלחמה ומסגרת החיים נתפקקה. הכוחות הצעירים לא הסתפקו במלחמת דעוֹת בלבד, הדור לא חפץ עוד לדחות את השאיפות ולעשותן “הלכתא למשיחא” – מן היום למחר. אירוֹפה הועמדה לפני הרגע המכריע. הגיעה השעה לאישיות הבודדת הגדולה, שהיא תהיה המכרעת. החברה העיפה, הנקרעת מבפנים, מוסרת את עצמה תמיד בשעות מטורפות כאלו בידי היחיד. על פרשת הדרכים של ההיסטוריה מתנוססים עמודיה החזקים בדמות אישים כבירי רצון וכבירי כח.

מן הצפון ומן הדרום באו שני האנשים, ילידי המהפכה הגדולה: מרוסיה ומאיטליה, לנין ומוסוליני – תרתי דסתרי, שתי תורות קיצוניות, שהקיצוניות היא הצד השוה שבהן. בזה כחן. בשעת מהפכה גוֹברים רק האיתנים: האש או המים. כל מה שעומד באמצע נדחק הצדה לימים רבים.

לנין איש הצפון, היה איש ההגיון הקר, הנואם ללא מליצה, ללא חום, –בחינת “יקוב הדין את ההר”. מוסוליני, "חברוֹ מן הקטב השני בן לעמי ים התיכוֹן, אנוש תוסס, מעריץ הפתוס, חוצב להבות אש, זה שנהנה מכחו והשפעתו על ההמונים, מהכנעתם, הוא, להפך, איש הרומנטיקה, ארטיסטן ועם זה בעל משמעת צבאית אדירה. זה שקורא למלכות וצמא לַתִּפְאֶרֶת.

שני אלה, יוצרי הקומוניזם והפאשיזם, לא רק ללמד על עצמם יצאו. שניהם משמשים סמלים לתקופה. על שני הצירים האלה מסתובבת ההסתוריה של זמננו.

ב.

בֵניטו מוֹסוליני נולד בשנת 1883 במחוז רוֹמַנְיָה, שנחשב לאחת “האפרכיות האדומות” שבאיטליה. עודו בנערותו ספג לתוך נפשו את רוח מחוז מולדתו. אביו הנַפָּח היה חדור הרוח הרפובליקאית וממנו באו לו הרעיונות הסוציאליסטיים הראשונים; שובב היה הנער, סוער ומסתער ואוהב תגרות. “אהבתי לחיות – כותב הוא בזכרונותיו – על פני דרכים, בשדות ובתוך הכרמים”. אמו שמשה מורָה באחד מבתי־הספר, ועל פי דרישתה נשלח הנער לעיר פוֹרָלי להתחנך שם. "לא הצטערתי – רושם הוא באותם הזכרונות – אלא על הזמיר שבכלוב על יד חלוני. לפני נסיעתי התגריתי באחד מחברי, ברצותי להכותו נתקלה ידי בַקיר ונפצעה, וכך באתי ביד מחֻבֶּשֶׁת לבית־הספר. “מראה חי וער לנער הזה”, אמר המנהל.

ואולם הנער התוסס לא האריך ימים בבית־הספר, ולמרות רוב בקשותיה של אמו גורש משם בגלל המריבות והמהלומות, שלא פסקו. בן שש־עשרה הוא עוזב את למודיו ומתמסר לספרות. בעתון מקומי הוא מפרסם מאמרים וכותב סוניטות מוצלחות, שבזכותן, כמנהג הימים ההם בארצו, הוא זוכה לתואר מורה. והוא מקבל עליו עול הוראה ומצליח, והילדים נקשרים אליו בקשרי אהבה ואמון. גם ההורים מכבדים אותו ורואים בו יתרונות השפעה ושאר־רוח. ואולם בימים ההם גובר בלבו יצר הנדידה, והוא עוזב את איטליה מולדתו ויוצא לשווייץ. חיים קשים הוא חי שם. בכל עבודה שחורה או מתנסה, – מורה צרפתית לילדים, כותב בעתוני הסוציאליסטים, קושר קשרי־ידידות עם גולי רוסיה, לומד את דרכי חייהם, חודר לרוחם המהפכנית, וכ"רוסי נאמן" הוא יושב חבוש בבית־הסוהר בשל חוסר דירה…

ואולם הארץ היקרה, מולדתו, מושכת את לבו אליה בגעגועים, ובשובו לאיטליה הוא נכנס עד־מהרה לתוך המערכות החברותיות והוא מראה בכל מעשה אשר יעשה את אומץ־רוחו ואת כח־ההחלטה הטבוע בנפשו. מסדר שביתות ומנהל את השובתים בדרכי אַלמות, מלא קור־רוח ועקשנות, וכעבור ימים מועטים נעשה הוא השולט על חוגי העובדים. ואולם רוחו דורשת מרחב, היקף־פעולה, והוא עוזב את רומניה־מחוזו, משתתף בועידות הסוציאליסטיות וכר נרחב לעבודה נפתח לפניו. המרץ הגדול שוטף בתוך המסלול, שסלל לו הוא בכחו. וכמו כל אישיות קיצונית כן רואה אף הוא, מוסוליני, בימים ההם בסוציאליות את חזות הכל. בזמן כבוש טריפולי על־ידי איטליה אין הוא, שהגורל העמידו כעבור שנים מועטות למטיף לכבושים, מבין לשם מה הכבוש הזה לאיטליה מרובת האוכלוסים ומחוסרת הנכסים, והוא שופך גפרית ואש על ראש לאווריולה, וזיר הממשלה בימים ההם.

אבל הנה באה המלחמה ועמה באו גם השינויים בהשקפות. גברה האמונה, כי עם קץ המלחמה הזאת תוצר סוף סוף החברה הצודקת וגאולת האנושיות תבא. ניעורו ההרגשות הלאומיות, ורבים מחברי המפלגה הסוציאלית נספחו אל דגלי הקרב. מוסוליני נספח אף הוא ללוחמים והוצא מן המפלגה, שבה נלחם במשך שנים את מלחמת הקיצוניים. מוסוליני לועג לרודפי השלום. “שֵׂיות פועות” אלו של רודפי־השלום תובעים אותו למשפט המפלגה. הוא מופיע על הבמה, ואין נותנים לו לדבר. הוא מכה על השלחן עד שאגרופו נפצע, ובהושיטו את ידו השותתת דם הוא קורא: “אתם שונאים אותי באשר עודכם אוהבים אותי… אתם תחרימוני, תגרשוני מרחובות איטליה! אבל נשבע אני לפניכם בזה, כי עוד אוסיף ואדבר לפני העם הזה. עוד ינהרו אחרי המוני איטליה וישאוני על כפים, בשעה שאתם לא תדברו עוד ולא תתהלכו בה. ועתה מובטח לי, כי תשמעוני!”

ואמנם שמעוהו. וכעבור שבועות מספר הוציא את עתונו “פופולו ד’איטליה”, ויום יום התריע על תפקידם של איטליה במלחמה זו. מאמריו זעזעו את הארץ. הוא הוקף בצעירים בעלי מרץ, ובשעה שנפלה הוזרה של סאלאנדרה הכין מרד כנגד הממשלה. מספר תומכיו הלך וגדל. העם ברובו היה בשדה־הקרב. אף הוא נפצע. ואחר כך באה ההתפכחות ולבסוף התפשטות הבולשביות באיטליה. ואז נוצר הקיבוץ הלוחם הראשון של “הפַשיוֹ”. במילאנו, מקום הוסד המפלגה החדשה; אמרו לדון על תכנית למפלגה. ואולם מוסוליני הכריז, כי התכנית האחת היא – המלחמה. וכעבור ימים מעטים בא כבוש פיומה על ידי המשורר ד’אנונצ’יו. הרגש הלאומי נתחזק במעשה הנועז הזה. מוסוליני תמך בעלילת המשורר. הפשיזם הלך ונהפך קמעה־קמעה לתנועת־עם. כל היוצאים לצבא, כל המעמד הבינוני, נספח לפשיזמוס. הנוער המשתלם – רובו מצא בתנועה זו בטוי לשאיפות של גדולה ומרץ, להתנגשות הכחות ולמעוף הדמיון וההישגים. הקרקע הוכשר. מוסוליני תופס בידו את רסן הממשלה. העם נושא את עיניו אליו בהערצה. הוא נותן לו את הרגשת האושר הגדולה לחוש גדולות, להאמין לתפארת הגדולה שתבוא. הוא מטפח בו את המיתוס הלאומי של רומא, הוא מכריז על קיסרות – על מלכותא דארעא ומלכותא דרקיע כאחד. הוא־הוא הגבור השלם במובן הקרלֵילי, הכובש והמכניע.

ג.

ארבע שנים עברו למן היום שבו עלו “החולצות השחורות” אל הקפיטוליום ברומא וכבשו את הבירה. התנועה הלכה ונעשתה קיצונית משנה לשנה. פה ושם הולכות ונשמעות כבר כיום גם האנחות הראשונות, שנאנח העם “מרוב טובה”: בימים האחרונים נסו בפעם החמישית לשלוח יד ולהרוג את ה"דוצֶ’ה", את מוסוליני. שהרי כל מתנגדיו יודעים, כי רק באישיותו שלו תלויה המפלגה כולה ובהפָסק חוט חייו, ויפָּסק גם חוט חיי־המפלגה. ומכאן גם ההערצה הגדולה, הערצת אֵלים, לזה שהאלהים גונן עליו ומצילו.

רומי שאפה לגבור, והגבור ניתן לה, – אותו גבור, שהנהו כיום יורשם בלתי־הנאמן והגאוני כאחד של אישי התחיה הנאורים באיטליה: מאציני וגאריבאלדי.

תרפ"ז

בימים אלה של משבר עולמי ושל תוהו־ובוהו במחשבה האנושית נשואות עיני־העמים אל מעשהו האחרון, אל התפטרותו של נשיא הריפובליקה ומיסדה, איש האשכולות והמוסר, הדימוקראט הנאמן מאסאריק. הכל עושים את חשבון־הנפש של מאורעות־חיינו; הכל חשים בהכרח־החובה לבקר את חזיונות זמננו, לבדוק את הנעשה והולך לנגד עינינו ולבלי הגרר אחרי רגשי־יאוש; הכל רואים עובדא משמחת בחיי האדם הזה: לפעמים יש גם שכר וגמול למעשי־צדיק בעלמא הדין. לא תמיד “צדיק ורע לו”. מאסאריק, על כל הויותיו, מלחמותיו, שאיפותיו, ביצוע תכניות־חייו ותגמול לישרו, למוסרו, הוא הכחשה חיה אם כי יקרת־המציאות ומעודדת להנחה הפסימית והנכונה בדרך כלל דלעיל.

כי כל חייו היו פרי מחשבה ורצון של אישיות, שלא נרתעה מעולם לאחור, בשעה שהיא נתקלה בקשיים, מכשולים, חטאת־רבים והתפרצויות־המונים; אישיות נאמנה, איתנה ומוצקת, אשר ידעה תמיד את אשר לפניה ונתגברה, מתוך כנות־נפשית, אומץ לב ובטחון עצמי, על כל המעצורים שעמדו לו בדרכה. דרכו היתה תמיד ברורה לפניו, ומתוך שאיפה לחופש, לצדק ולאמת, נתמכר להגנה אמיצה על דעותיו ללא פחד וללא היסוס. מאסאריק פעל מאז ומעולם מתוך הכרת אחריותו האנושית והלאומית; מיום עמדו על דעתו ידע והבין, כי סוף הצדק לנצח. והוא נלחם לפעמים יחידי בתוך סערת־יצרים שבתוך עמו, לפעמים יחד עם ידידיו וחברים לדעה לשאיפותיו ולעתים יחד עם בני־עמו לשם מדינתם: טשיכוסלובאקיה.

היה לו אומץ־הלב להתנגד לרצון רבים מבני אומתו, אשר היו להוטים אחרי ההוכחה, כי שתי פואימות, שנמצאו בראשית המאה התשע־עשרה, ושסוּפר בהן על חיי טשיכיה בעבר לפני מאות שנים, הן תעודות אמתיות. בני טשיכיה אלה היו מאושרים, כי בדרך זו נתגלתה לעמם מגילת־יוחסין, ששיותה ערך, משקל והוד לעבר־עמם. מתוך מסירות ואהבה למולדתם נתנו אמון בתגלית נפלאה זו וטענו, כי אין היא מזויפת. הם חשו בעובדא זו מעין תעודה של אצילות, הם לא יכלו להסכים לרעיון, כי אין יסוד לשאיפת רוחם זו. נבצר מהם להתגבר על יצרם הפאטריוטי.

אבל מאסאריק, שהיה איש האמת, לא גרס את עמדתם של הפאטריוטים הנלהבים; הוא לא אהב את מולדתו פחות מכל שאר הפרופיסורים; הוא מצא לנכון לבדוק את התעודות ולהוכח מתוך ראיה של ממש בנכונותן. אבל אחרי שעיין בחומר והשווה את המקורות, בא לכלל מסקנא, כי התעודות מזויפות. הוא לא נרתע לאחור והוא, הפאטריוט, הכריז קבל עם את העובדא המרה הזאת. הכל נלחמו בו, החרימוהו, האשימוהו בחוסר־אהבה למולדתו, אבל מאסאריק עמד על השקפתו – ולבסוף ניצח בכח האמת שבו.

והוא הדין במקרה עלילת־הדם שבארצו. יחידי נתיצב כנגד כולם בשעה שהיה סבור, כי יהודי חף מפשע נאשם ברצח ילד. והוא נלחם את מלחמת־הצדק, נלחם בכחות־המעלילים ללא פחד ומתוך הכרת־אחריות אנושית. מצפונו לא היה שקט והוא הציל את היהודי הילסנר מאשמה כבדה – ואף נתקרב לעולם היהודי והתחיל להבין לרוחו.

כי היו בו – במאסאריק – שני יסודות, שנתמזגו בקרבו מזיגה הארמונית: יסוד הסלאביות ויסוד המערב. לא לשוא נמצאת טשיכיה בין רוסיה ומערב אירופה ולא לשוא היתה שותפת לזו במלחמתו לחופש ולדת. מכאן יחסו המיוחד לטולסטוי. מאסאריק הוא איש המוסר, אבל גם איש התרבות, המשטר והסדר, הוא – אנושי, אבל הוא גם לאומי.

ומתוך היותו נאמן לעצמו ידע ברגע משבר בעולם שלא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית להחיות את מדינתו, ובזמן המלחמה היה פעיל, נלחם והשיג את מבוקשו. טשיכוסלובאקיה היתה לעובדא מדינית בזכותו ובזכות חברו בנש. עמו קם לתחיה והוא היה לנשיאו הנערץ ולאישיותו הסמלית, שהאנושות כולה מתגאה בה. כי גם בהיותו נשיא לא חדל מהיות פילוסוף, מעין מארקוס אוורליוס של זמננו…

אכן מאסאריק צדיק הוא… וטוב לו.

העתונות המצרית פרסמה ידיעה טלגראפית, כי המספר ז’ורז' דיהאמל נבחר כחבר האקדמיה הצרפתית.

זוהי ידיעה ספרותית, שגם ערך חברותי לה. כי דיהאמל איננו רק אחד הרומניסטים המחוננים ובעלי הסגנון הקלאסי של זמננו, הוא גם אישיות תרבותית בעלת יתרונות מוסריים ואסתיטיים, חניכת האשכולה הנאורה של צרפת השכלתנית, בעלת הטעם הטוב ותפיסת־החיים הישרה, הכנה ורוויה שווי משקל רוחני – זו, שדמותה עוצבה במשך דורות על ידי גאוני־המחשבה וההבעה, אנשי־האמונה, החותרים לקראת תיקון עולם־יה ופיתוח יפיו, זו של מונטן ורבלה, פאסקאל ודיקארט, וולטר ורוסו, רנאן ומישלה, פראנס…

לא לשוא היה דיהאמל לאחד המרצים החשובים והנלהבים כאחד של צרפת בימינו. הוא הנהו אדם בעל ידיעות אנציקלופדיות, שכל דבר תרבותי, חברותי ומוסרי איננו עלול להיות זר לרוחו האנושית. כל המתרחש בעולם מעורר את סקרנותו. הכל מעסיק אותו, הוא ער לחיי־הפרט ולחיי־הכלל, לחיי־אומתו כלחיי־האומות האחרות. לעתים קרובות יסייר את ארצות תבל: הוא ביקר ברוסיה כבארצות־הברית והוא חש בצורך המעשי לשתף את הצבור הרחב ברשמיו, במחשבותיו ולפעמים לכוונו בעצותיו ובהדרכתו בכתב ובעל פה, בהרצאות ובספרים.

אולם אין הוא משתכר ממראה־עיניו, אין הוא מתלהב יתר על המדה מהגיונותיו. הוא שומר על שכלו הישר, על שווי־משקלו, על הקצב שבדבריו; הוא נשאר לאטיני, בן ים־התיכון בכל הופעותיו הצבוריות והאישיות, ואין הוא מסיח את דעתו מבעיות־הלשון הצרפתית, רוחה, כללי־חיותה, ניביה ונעימותיה. הרצאותיו על הספרות, על המוסיקה (הוא מחלל בחליל ורגיש ליצירות מוצארט, ביטהובן; הוא איש החי בחמשת חושיו) מלאות רוח־הערצה לגאון־אומתו ועם זה רוויות הן כשרון־הערכה ובקורת חפשית ובלתי־אמצעית. דיהאמל נמנה על סוגי־היוצרים, שכל מוצא־פיהם מעורר בלב הקורא או השומע רגשות־אהדה, הדים לבביים. הוא איננו סופר בלבד; הוא אישיות כנה, ערה ועדינה, וכל גאותו על נאמנות־רוחו, על אנושיותו, על היותו אדם.

כיום הוא אחד האישים המפורסמים והמוּכרים ביותר בצרפת ובעולם כולו. יצירותיו נקראות מתוך חדוה בכל הארצות; הטיפוסים שיצר, הטיפוסים האישיים כטיפוסים הקבוציים, ידועים כמעט לכל והיו כבר לנחלת־רבים; סאלבאן, גבור רומניו “שני האנשים”, “יומן סאלבאן” היה לסמל האדם, שהנהו נטול כח־החלטה, בעל נשמה מעונה, חולה, ומסתבך מתוך חוסר־רצון והיסוסים בלתי־פוסקים בתוך סבך־החיים; ספרי דיהאמל מחיי־המלחמה, מיסורי־הלוחמים, שטפל בהם כרופא (הוא ניתח שלושת אלפים אנשי־צבא) רוויים רחמי־אנוש. יצירתו האחרונה, “הרומן־הנהר”, שארבעת כרכיה הראשונים כבר יצאו לאור, יצירה גדולה וכבירה, מספרת ומתארת תולדות משפחה, משפחת פאסקיה, שמבצבת ועולה מתוך שכבותיה העממיות של החברה וכובשת לה, שלב אחר שלב, מקום חשוב ונכבד… מכחול צייר רב־גוונים לו, ועם זה הריהו בעל עט עתיר־הניבים ואמצעי־ההבעה, הרווי הומור וריתמוס כאחד…

כי דיהאמל הוא יורשו של אנאטול פראנס בסגנונו הקלאסי, בהרצאתו הבהירה, הנאה והאצילה, ובתפיסת־החיים הנבונה, שאיננה אירונית כזו של יצר “ז’ירום קוניאר”, אבל מלאת טוב־לב היא. הוא מספר־אדריכל, שלמד הרבה מפלובר, מבאלזאק ואולי אפילו מזולא ובודאי ממונטן, ממוליר, וולטר וראסין. אולם אין הוא אמן־בנאי, שכופה על עצמו את הכרח ההתפתחות של רקמת־העלילה מתוך רצון הגיוני וקשר מהודק־קפדני ויודע הוא לשמור על הבנין הספורי, אבל עם זה הוא נוהג, מתוך כוונת־מכוון, מנהג של חרות, ומתיר לעצמו, כבספרו החדש, שיצא לאור בימים אלה, לנטות לצדדים, – דבר שמשרה על היצירה אוירה בלתי־מתוחה וחפשית.

כאמור, דיהאמל נוסע הרבה, לומד הרבה, מעשיר את רוחו מתוך מגע נפשי בלתי־פוסק עם הטבע, עם החברה ועם אישים־יחידים. עם זה הוא יונק ממקור חייו, הויותיו והוית־משפחתו. הרומאן – הנהר האחרון מזכיר בהרבה את תולדות משפחתו, שדיהאמל עצמו תאר בשיחותיו עם סופרים־חברים…

אביו היה פקיד בבית־מסחר ומטופל במשפחה גדולה. כאשר עלה על דעתו, בהיותו בן ארבעים וחמש, כי מן הראוי ללמוד את מלאכת־הרפואה, גמר אומר בנפשו להתמכר ללמודים. כשהיה לרופא ומשפחתו טפסה ועלתה בסולם־החברה, מלאו לו נ"א שנה; דיהאמל היה הבן השביעי לאביו; הוא סבל, למד והיה אף הוא לרופא; בימי המלחמה נמצא בחזית ועבד כמנתח. הוא ניתח שלושת אלפים פצועים. מני אז יצר יצירות ספרותיות, כתב ספרי־נסיעות וכל עבודה אמונתית חדשה שמשה לו אמצעי נוסף לתת בטוי לאישיותו הנאמנה, היפה ומרובת כחות־היצירה. בחדשים אלה נתמנה לעורך הירחון בעל הערך הספרותי ובעל־ההשפעה הגדול בתולדות הספרות של הדור הקודם: “מרקור דה פראנס”. כי דיהאמל הוא בעת ובעונה אחת יוצר ומבקר, בעל דמיון ובעל כח־ניתוח, מספר ואיש־המדע.

בשיחה עם אחד מחבריו אמר פעם: “כמעט כל מה שלמדתי בחיי הוא פרי עניי; סבלי הרב בשנות־עלומי עיצב את אישיותי. ואף־על־פי־כן בשעה שאני מתבונן אל בני, אל שלושת נערי, תוקפת אותי תאוה איתנה חיתית־תמימה, אבסורדית למנוע מהם כל אותם נסיונות־החיים מלאי־המכאוב, שחנכוני, נפחו בי אומץ־לב והביאוני לידי בגרות; ואירוניה מוזרה של מאורעות־חיים: כדי ללמוד משהו יש הכרח, שילדי יסבלו; דבר זה ידוע לי יפה ואף־על־פי־כן אין ביכלתי להסכין עם זאת”.

קו אנושי, אבהי, שיש בו כדי לתת דמות נאמנה לאישיותו הכנה והנאה של יוצר רב־כשרון זה.

רומן רולאן הוא מכוהני דורנו. מעולם לא עלה בידו להיות אמן גרידא; מעולם לא השכיל למזג בקרבו את המספר ואיש הרוח מזיגה מלאה והרמונית; מעולם לא יצר יצירה שלתוכה תהא יצוקה יציקה אמנותית מחשבתו החברותית האנושית. אפילו “ז’אן כריסטוף” מורכבת מיסודות של שירה ושל טראקטאטיות. בשעה שידידו של הקומפוזיטור אוליביה מעביר בפני חברו את חיי צרפת ופריז, על שדרותיה השונות, הרי התמונה הנגלית לנגד עינינו היא מעשי ידי מוראליסטן ולא מעשי ידי אמן. רולאן המשורר של הספרים הראשונים נהפך לאיש העיון, שדבריו מלאי ענין, שכן הם פרי הסתכלות מעמיקה וחרדת אישיות מוסרית גדולה; ולא לשוא הוא מוצא את דרכו בתיאור אישים גאונים וגם בה חי את גבורי המהפכה הצרפתית. הוא כנהו איש הרצון והמאמץ הרואה בחזון העתיד את טעם החיים והוא מתמלא חויות אושר למראה מרצם של יוצרי החיים והערכים החדשים. אבל בדרך כלל לא השכיל רולאן ליצור מעין סינתיזה בין רוח המוסריות ובין רוח האמנות שבו, כאילו שתיהן שוכנות בתוך אישיותו ללא כל קשר.

ואמנם עם פרוץ המלחמה העולמית נתגבר בקרבו היסוד המוסרי, רולאן היה גבורה הרוחני של האנושות. בימי־סערה והתלקחות היצרים, שמר על שווי משקלו ולא נגרר אחרי רוח המלחמה שבעולם. הוא עמד, “מעל למערכה”. הוא הכריז על הכרח בשלום בין גרמניה ובין צרפת ולא נספח לאזרחי צרפת השמאליים, שנתעלמו אז מקאנט וגיתה ואף התנכרו לערכם בתורת אנשי רוח גאוניים ועולמיים; הוא נשאר נאמן לרוח האנושית – ולו תהא היא גרמנית־אנושית. הוא ראה כמתוך חזון־זועה את אשר היה כרוך במלחמת העולם והוא עמד יחידי כנגד כולם ותבע את ההגנה על זכויות האדם.

מני אז עמד מתוך נאמנות על המשמר. הוא נלחם את מלחמת החופש, מלחמת הרוח ועם זה הכריז על אהדתו למהפכה הרוסית, הגן על עובדי הרוח ועובדי הידים, דרש איחוד כחות החרות, עמד לימין הספארטאקים, תקף את הפאשיזמים למיניהם. הוא לא יכול עוד להתמסר לאמנות מתוך התמכרות נפש שלוה בתורת אזרח העולם. הוא השמיע את קולו כנגד כל מעשה עול, שנעשה בכל מקום.

ולא עוד אלא שנלחם את מלחמת אנשי הרוח כנגד המהפכה הבולשבית עצמה. מעשי האלמות שבה עוררו את התנגדותו המרה. “האלמות איננה יכולה להיות לעולם בבחינת מעשה מצוה, שיש להתקשט בה”, כתב הוא; הוא חש בהכרח להלחם במהפכה גופא: “אם אין היא מבינה לצורך הזה בחופש, כי אם אין היא חדורה הכרה זו… הרי אין היא אלא אחת מן הצורות החדשות של הריאקציה”. רולאן לא הסכים לאותם הסופרים, שקבלו את המהפכה הרוסית מתוך רצון ונספחו אליה, על השגיאות ועל הדעות שבה. אין לזלזל בעצמת “הרוח, שיש בו משום כח הטבע, שיש לו גם חוקיו הוא”. הפרובלימה היא: – למצוא את הדרך המשותפת “שבין המהפכה הכלכלית והחברותית ובין רוח החופש”, כי “אין אני נלחם במעשה משטר אחד כדי לשמש משטר שני”. אין הוא דוגל בשם חרות היחיד והצדק כנגד המדינה למען יכנע למעללי שלטון אחר. כי כל אמצעי פעולה מעצבים את דמותו של האדם או בהתאם לריתמוס של האדם או בהתאם לריתמוס של הצדק או בהתאם לריתמוס של האלמות".

דברים כדרבונות, שנאמרו בויכוח, שנתלקח בין בארביס, חסיד הבולשביות ללא היסוס ובין רולאן, שלא היה בכחו לוותר על הנכס היקר של חופש המצפון. והאמת ניתנת להאמר: אישיות מוסרית כבירה בוקעת ועולה מבין אותם העמודים של אותו הקובץ, שבו נקבעו מאמרי רולאן בשם “חמש עשרה שנות מערכה” (1933–1919), אישיות אמיצת לב, חפשית ונאמנה, שבדורנו הנבוך – היא מזהירה בזוהר מיוחד. שכן אין לקרוא את המאמרים האלה בלא רטט: הלב מתפעם למראה מלחמתו הטראגית להשלטת סדר אנושי בעולם.

אבל דא עקא, שעם קריאת המבוא ואחר “הפאנוראמה” הארוכה, שבה מתאר רולאן את פרשת הגיונותיו, שהיא גם פרשת כל אדם אחר מבני דורנו, החרדים לגורל תרבותנו – מתחור, כי רולאן נתגייס אף הוא לתוך מחנה הלוחמים, מחוללי מעשי האלמות… “מן ההכרח הוא, כי הרוח תכנס לתוך השורה”… ומחבר “מעל למערכה” מוותר על “האילוסיה העקשנית” של חרות הרוח, שהוציא מלבו הברות אנושיות הקורעות לב… לעת זקנה הפך רולאן – מתוך יאוש ולאחר שמלא תפקיד מתווך בין גאנדהי והמערב, נתלהב לרעיון של “אי התנגדות” ונלחם במעשי האלמות של המהפכה הבולשבית – לאיש מפלגה, למעין בולשביק הפונה עורף לכל עברו… לא לשוא מסתיימת יצירתו האחרונה “הנפש הקסומה” באפותיאוז של רוסיה הסוביטית. בספרים האחרונים של רומאן זה ניטל טעמה האמנותי וערפל כבד מכסה את חללה. אבל כבר חשים בה אנה נוטה רוחו של רולאן…

בהגיעו לסוף סקירתו ב"פאנוראמה" שלו על מהלך רעיונותיו, מזכיר יוצר ז’ן כריסטוף אותו מחזה הקסם שבדראמה השקספירית, “קליאופטרה”, “בערב אותו הלילה שבו יחתך גורל העולם ושבו שומעים בתוך האפלה, מעל למחנה אנטואן, מוסיקה מסתורית, חלילים וזמרה… זוהי הלויתו בלתי הנראית של דיאוניסוס, אלה הם אלילי העולם הישן: “האנושיות” “רוח החופש” הבורחים מן המחנה… הם עברו למשטר החדש” כותב רולאן…

בסיום זה הוא אומר להתנחם ולנחם את האחרים… אבל מה עמוקה ותהומית היא הטראגדיה של איש הרוח, המקריב על מזבח המהפכה את עיקרי הרוח והחופש, המוותר על מצפונו ונספח כמגויס לצבא המפלגתיים.

א.

מראשית בואו לבשה אישיותו צורה של אגדה והזהירה בתוכנו בדמות המאירה של גבור לאומי. קריאתו לחיי כבוד ולפתרון שאלת היהודים על ידי יצירת מדינה עברית יחד עם בטויו החדש, האיתן ומלא הכרה עצמית, הלהיבו את הדמיון והפיחו רוח חיים בעם ואמונה בכחות עצמו. לעם רצוץ ונרדף ניתן לפתע העוז להרים את ראשו ולשאת את עיניו לשאיפות דרור ולרעיונות של שחרור הפרט והלאום.

דמות זו, העממית והאנושית, בת האגדה הקוסמת, דומה, תשאר חרותה לעולמים בלב העם ותוסיף אומץ ועצמה לתנועה, שהוא חוללה. האישיות הכבירה והנאצלה, המשעשעת את הדמיון בתפארתה ומחזקת את הלב בגבורתה המוסרית, תהא משמשת תמיד מלאך־מגן לתנועה בכל גלגוליה – ודמותו זו לא תעזבנו גם לאחר קריאה בספר זה היקר, שבו רשם הרצל יום־יום את דבר לידתה של התנועה הציונית. הדמות, פרי חזון העם, אינה דמיון בלבד; זוהי אותה הדמות החוזה והמעפילה, הנבואית ורווית רוח־עוז ויכולת־הגשמה, העצבה־הטראגית כאחת המצהירה ועולה מבין שורות יומניו; וכמו בימים ההם, ימי יצירת ההסתדרות הלאומית־המדינית, כן גם עתה, בשעה שאנו קוראים את פרטי הרהוריו ומעשיו בספר זכרונותיו, ניצב לפנינו חי אך הוא, המשורר בחסד עליון, בהשראת רוחו האיתנה ובכשרון המעשה – האישית המוסרית, הטהורה והזכה.

כח־מניע ראשון היה רגש הכבוד שקנן בחביון נפשו; הגאוה, האנטישמיות, השפלת כבוד היהודים, הדריכו את מנוחתו מיום עמדו על דעתו. ומשהחל מהרהר בפתרון שאלת היהודים, לא נרתע בפני כל האמצעים, שבכחם להשיב את הכבוד לעמו.

ומכאן קו מיוחד לאפיו של הרצל ולרוחו: עובדה אחת, משונה ומפתיעה, שאין לעמוד עליה מבלי שתעבור אותנו סחרחורת, מסופרת עם פתיחת ספר־הימים; ועובדה זו אמנם יש בה כדי להראות לנו עד־מה היה הרצל רחוק מחיי היהודים בטרם יתיצב על דרכו הנכונה. – ואולם מאידך גיסא היא מורה אותנו על תכונות־אישיותו לבקש פתרון קיצוני ומוחלט לפרובלימות המעסיקות אותו ועל העזתו לחשוב מיד על דרכי הוצאתן לפועל.

והעובדה היא זאת, כשראה הרצל, שאין מוצא לצרת היהודים ולאנטשמיות, גמר אומר בנפשו לחולל תנועה כבירה בין היהודים, שיעברו באופן חפשי וגאה אל הנצרות… וכך נאמר בספר־הימים: "בעצם זהרי־יום, ביום ראשון בשעה שתים־עשרה, תצא לפועל ההמרה בתהלוכה חגיגית ובצלצול פעמונים – לא בבושת פנים כמו שעשו יחידים עד אז, כי אם מתוך תנועת גאוה: – ומה שהמנהיגים ישארו ביהדותם… זה ירים את כל הענין וישית לו “קו של גלוי־לב גדול”… המרה פשוטה, תמימה וגאה – היינו: פתרון קיצוני, מוחלט ומכובד. לכאורה תכנית מדהימה, אולם ככל אשר נגולה פרשת חויותיו, מחשבותיו וחפושי־רעיונותיו, כן נעשית הצעת התבוללות וגויות זו מובנת יותר. זו היתה סערת־רוח כבירה, התחלתו של פרוצס טראגי, שהתחולל בלבו עדי היותו בָשֵל ומוכשר לקלוט ולמצוא את הפתרון ההיסטורי היחידי לשאלת היהודים: הפתרון המדיני־החברותי.

ב.

מבט נשר לו, עין מדינאי־משורר, שנחן במתת־יה להשיג ולהקיף באורח אינטואיטיבי את שאלת היהדות ומצבה בעולם. בקפיצה נחשונית הוא עובר על פני הנעשה מסביב לו וחותר לקראת החוף הרחוק – המדינה היהודית ויצירת המסגרת למדינה זו. ואידיאה פשוטה זו, כשהיא באה לידי בטוי על־ידי הפאתוס הכביר של אדם המאמין בכחותיו ובדרכיו, תדהים ותקסים בבת אחת בתומה הגאוני ובעיקר במעופה האיתן. בעצמת חנו לקח את לב כל אלה, שקרא לפניהם את תכניתו ובאמונתו קשר אותם בקרבם אליו. אפס בהתרחקו מעליהם, ובהנטל מהם השפעתו הכובשת, חזרו ושקעו בחיי יום־יום ויתנערו מכבלי השפעתו והיו למתנגדיו, ואף גם הביטו עליו כעל איש־הרוח המשוגע, הנלהב והמסוכן. להעפיל עמו אל הר־ההר של האידיאה שלו, לא העיז אף אחד.

מה כביר הרושם בקראנו את רשימותיו ואת מכתביו! גאוה של אציל־רוח עברי, שלא ראינו כמותו עוד בחיינו מהלכת בינות לדפי היומנים כך מדבר רק בחיר־אלוהים, שהופקד מטעם ההשגחה הלאומית לגואל לעמו. כל הדרכים הקודמים לפתרון שאלת היהודים היו נעדרים מעוף לאומי־היסטורי; מצומצמים היו ועל־כן לא הצליחו, אבל הרצה מרצה לפני הברון הירש: “ראשית כל פוסל אני את יסוד הצדקה כיסוד שוא מעיקרו. אדוני מגדל פושטי־יד. אופיני הוא, שבשום אומה ולשון לא רבו כל כך מעשה צדקה ומספר פושטי־יד כמו אצל היהודים. בולט הדבר שיש קשר בין שני החזיונות האלה, הצדקה מקלקלת את אפיו של העם”; במלים אחרות: הדרך הנכונה היא יצירת עם בעל מבנה כלכלי־תרבותי בריא במסגרת מדינית והרמת כבודו בעיניו ובעיני עמים אחרים; שאר האמצעים לטובת היהודים אינם בלתי־אם ארעיים ולא יקומו ולא יעשו פרי, ולאט־לאט, ובצעדי־בטחון, הוא צועד לקראת אותה הדרך היחידה, המדינית־ההיסטורית: שבה תלוי פתרון שאלת היהודים בימינו “אולי לא מיותר להדגיש כאן (במכתבו להירש), שכל מה שאני עושה איני עושה אלא בתור מדינאי; אין אני איש העסקים ולעולם לא אחפוץ להיות איש העסקים” – ואנו מוסיפים בשעת קריאה: לא איש עסקים, כי אם מבשר־גאון הוא הרצל, שהוטל עליו לממש חזון־דורות של עם.

ג.

ומני אז לא ידע שלוה בנפשו. המפעל והאיש, הציונות והרצל, מתאחדים ומתמזגים מאז מזיגה הרמונית ומתהוים ליצירה פלאית ואיתנה אחת. לאחר פרסמו את ספרו על “מדינת היהודים”, הריהו קושר קשרים עם יהודים בעלי השפעה בגרמניה, אוסטריה, צרפת ואנגליה ונתקל במעצורים קשים שבחוסר־רצון, שויון נפש, אי־הבנה ופחד בפני אידיאה חדשה. שכן אותה האידיאה עלולה לזעזע את הביצה, שבה שובעים הם שנים על שנים; אבל מכשולים אלה רק מלהיבים את דמיונו, מחסנים את כח־רצונו ומחשלים את רוחו. ורק לבסוף הוא בא לכלל החלטה זו, כי עליו, ורק עליו, הוטלה התעודה רבת־האחריות לקרום עור ובשר על רעיון התחיה.

בכל נימי־נפשו הוא מרגיש, שאין הוא בעל אוטופיה גרידא, הבא ליצור ולרקום אגדת־שוא על חיים חדשים, על משטר חברותי חדש, ולשעשע על ידה את דמיונם של בני אדם (ואף־על־פי שאין הוא שוכח לחשוב על כל המתרחש בנפשו גם כעל חומר לרומאן…). תכניתו מעשית וניתנת להגשמה, ומשום כך נולדה בו ההכרה הממלאה את לבו, כי הצעתו – עץ חיים הוא, הטעון טפול וטפוח בלתי־פוסק ומסירות ללא גבול של שליחי־מצוה.

בכל חום־לבו ונפשו הסוערת הוא מתמסר למפעל הלאומי. הוא יודע, כי רק בכח התמכרות זו, הגוזלת את כל מנוחתו של האדם, יעלה בידו של מנהיג לחולל את הפלא וליצור נכסי־עם חדשים. הרעיון הציוני, שתקף עליו, דובב את לבו, עשהו לא רק להוזה וחוזה, כי אם גם איש מדיני וחברותי, המבקש להוציא לפועל את חזון לבו. “אני מעבד את הרעיון. לא. הרעיון מעבד אותי”. הוא, “למעלה מן האהבה העצמית”; הוא רשם אמנם, כי נוצר לגדולות. אבל מיד הוא מתקן, כי נוצר למעשים גדולים.

ד.

משורר־חוזה הוא, המאמין ברצון האדם, ברוחו וברוח הקבוץ האנושי – והשכינה שורה בכל מעשיו, מאחר שהוא בטוח, כי מאורעות רבי־ערך ומעללים חשובים לא יתחוללו בעולם בלא זיקה של רוח שירה. האידיאה היא המנוף לכל פעולה, לכל יצירה אמתית, ואף יצירת אומה היא קודם כל פרי חזון… “האמן לי, אדוני, את הפוליטיקה של עם שלם – ביחוד אם הוא מפוזר בכל העולם – אפשר לעשות רק באותם הגורמים אשר לא ימדו ולא ישָׁקלו, ושמרחפים באויר מלמעלה. היודע מר, ממה נתהותה מלכות אשכנז? מן חלומות. שירים, הזיות ופסים שחורים־אדומים־צהובים ובזמן קצר. ביסמרק רק הניע את האילן אשר שתלוהו אנשי־הדמיון”.

בשורות אלו ניתנת כל תכונת־נפשו. באמונתו זו צפון עוזו הנשגב של גבור לאומי, גדול המחשבה והדמיון ורב־העלילה, וממנה שאב את ההעזתו המתמיהה לפנות אל וילהלם קיסר ולשולטן ולקשור קשרים עם שרים, נסיכים ומלכים.

מכל מעשיו וצעדיו על שדה פעולתו הדיונית בוקעת ועולה אישיות גאונית ומלבבת ביחסה העמוק ומלא האהבה לכל צלם אדם, ואף אם ישגה – תהא טעותו טעות גאון, כגון הצעתו המשונה והקיצונית, כי היהודים ישתמדו חגיגית ובגאוה, או הצעתו ליסד מדינה עברית, באוגנדה. אות הוא, כי אף הגאון, כשיבוא מעולם זר, יפעל לפעמים בהתאם להרגשותיו ומחשבותיו הפנימיות־ההגיוניות ובנגוד לכוונם האוביקטיבי של המאורעות החיצוניים, שעדיין לא עלה בידו להבין למהלכם… לא יחוש בסתירה שיש לפרקים בין דרכו שלו לדרך נושא הרהוריו, ועל כן יש וגם תתרקם במוחו הצעה, שאין תכנה סינתיטי במדה הראויה, כלומר, שאין התכנית פרי־הגיון־לבו של המנהיג הבא במזיגה מלאה עם ההתפתחות ההיסטורית־הלאומית של אומתו. אי־התאמה זו הביאה גם מחולל תנועה עממית כהרצל לידי כשלון או לידי אי־הבנה מוזרה, דוגמת אותו המקרה שקרה בשאלת הלשונות: בכל מעופו ותפיסתו הגאונית לא תאר לעצמו את הדבר הפשוט, כי לשון העברים במדינת העברים אינה יכולה להיות בלתי־אם שפת העברים…

ועל אף השגיאות הגדולות האלה, המבליטות את הקוים האנושיים שבו, גדול היה הרצל במחשבותיו, בהרגשותיו. בשאיפותיו ובמעשיו. ואם כיום נעשתה התנועה הציונית לתנועה עולמית; אם ניתנה הכרזת בלפור לעברים, אם לעינינו הולכת ומתגשמת הציונות, בעמק ובהר, ביסורים, בקשיים, אבל בכח ובנאמנות, הרי כל אלה באו לנו בזכות הגבור הלאומי, מחולל הציונות המדינית. עתים יש שביומנו מהלכת העצבת – מצב־רוח של תוגה מיוחדת מהולה במשהו ערב ונעים, שלווה את הרצל בכל צעדיו. אז ידמה, כי שעור קומתו המתמיה בגבהו כאילו יונמך במעט, ואנו מרגישים בחמימות מיוחדת ובקרבת־רוח לאנוש, לחבר…

“ספר הימים” ספר אנושי הוא, שערך עולמי־כללי לו – ספר שירה אפי של גבור אומתנו, שבו מפכים, כמעין מים זכים, חיי יהודי גדול. הרקתו לכלי עברי יוצרת את האטמוספירה היחידה, שתהא מתאימה לקליטת האידיאות, הרגשות והשאיפות לעלילות, שתססו בלב מחולל התנועה הציונית המדינית על הקרקע המוצק של הלאום. לשון התרגום נוחה, קלה ושוטפת. ראוי הספר שימצא בכל בית עברי.

א.

אחד אחד נעלמים והולכים מעל אופקי־חיינו גדולי־הדור, מגשימי־התחיה הלאומית ואנשי המופת שבה; אחד אחד מסתלקים והולכים מעמנו האישים־הגבורים – גבורי הרוח וגבורי־הרצון, ששמשו כל ימי חייהם סמל לכמיהת האומה לשנוי־ערכין בהויתנו. עתה בא תורו של הנדיב; אף הוא שבק חיים לכל חי. בן פ"ט היה במותו; ישיש היה, נטול־כח ושבע־ימים ורוגז. היהדות באשר היא דוויה היתה, מוכית ונעלבה עלבונות מרים; אויבים קמו עליה ואמרו להכריתה מעל העולם, היהדות הגרמנית, שממנה מוצא משפחתו ומוצאו, ירדה מגדלותה וכיום היא נרדפת עד חרמה. יהודיה הם בבחינת צוענים ללא מולדת, ללא זכויות; מושליה שכחו להם את חסד נעוריהם, היותם מפרסמים את שם אשכנז בעולם בעבודתם המדעית והספרותית, כח־כשרונם התעשיתי והמסחרי; תורת האימציפציה פשטה את הרגל. הבארון, היהודי הגדול, ראה את התפרצות היצרים השפלים, את התחזקות רגשות הנגד־שמיים – ולבו נשבר בו; הוא שש לעזרת אחיו.

אולם נחמה גדולה היתה לו: ארץ־ישראל, שעוררה בלבו התלהבות משיחית וחוללה במעמקי נפשו את דבר הפלא של הכרת־הצורך בהתישבות יהודית על אדמת־מולדתו, משמשת כיום מקלט ליהודי העולם כולו; התחיה לובשת והולכת צורה מעשית: תקופת ההגשמה איננה מבישת את תקופת־החזון: תקופת ראשוני־המעשים, על כשלונותיה המרובים והמרים, על מאמצי־ההעפלה של ראשוני מגשימיה, שעוררה ספקות ומרירות בלב רבים, הכשירה את הקרקע לצמיחת העליה הגדולה והתישבות ההמונים. כיום נקל לסקור סקירה הסטורית אחורנית ולהעריך הערכה נכונה וכנה את צעדי־הראשונים, חלוצי ההגשמה הציונית; את אנשי “הבילו”, את מיסדי המושבות הישנות… בלעדי אלה אין להבין להתפתחותה של הציונות ולמתהווה והולך בימינו אלה… היתה זו חוליה ראשונה בשרשרת־המעשים של מפעלי־האומה ההיסטורי.

הבארון אדמונד היה אחת מן החוליות ההכרחיות שבשרשרת זו. בלעדיו היתה כל תנועת התחיה לובשת צורה אחרת והולכת אולי בכוון־מעשים אחר. הוא הגשים את שאיפות רגשות חובבי־ציון ובנדיבות רוחו הגדולה ביצע את תכניתם והרגיש אותן ההרגשות שפרפרו בלב המוני־ישראל במזרח אירופה, שנתגבשו ביסוד תנועת חובבי־ציון ומצאו להן מוצא בלב איש־המערב – אותו הבארון היהודי הדגול מרבבה שחי את חיי אומתו, נתייסר ביסוריה ולבו היה רווי תקוותיה לשיבת ציון. אדם זה היה לאחד ממנהיגי דורו, וביצע למחצה את תכנית־אחיו, ששאפו להתערות בקרקע המולדת הישנה. אנשי מופת מסוגו של רוטשילד משמשים לנו אספקלריות, אשר בעדן אנו רואים את תסיסת התקופה החולפת, את חויותיה ומגמתה. ולפיכך היו בימי כל חייו עיני כל יהודי הגולה נשואות תמיד אליו בשעת צרה כבשעת שמחה. ההמונים הרגישו, כי שם במרחקים – בפאריס המפוארה – יושב יהודי גדול ונאמן, הכואב את כאב־עמו ושהיכולת בידו לבוא לעזרו, להציל את כבודו ולסייע לו ברצונו לשנות את ערכי־חייו…

ב.

וההמונים לא טען בחושם הבריא. אדמונד רוטשילד היה להם לפה – היה למנהיג, שאיננו משמיע קול ועושה את מעשיו בסתר, בכח השפעתו הכבירה על מדינות ואישים. בתוקף מצבו נבצר ממנו לפעול בצורה עממית ומכאן גם מבוכתו למראה התפתחותה של התנועה הציונית, עם התעלותו המשיחית של חוזה ומיסדה, ברוך האלהים: הרצל. אבל הכל חשו כי בחיי היהדות, ברצונו להכות שרשים בארץ מולדתנו, שפעם בלב האומה, היה רוטשילד בימים ההם בבחינת מלך ללא כתר, מלך שעטרתו באה לו בעקב אמונתו הגדולה בעתידה של אומתו, נאמנותו העקבית למסרתה ועברה, בטחונו האיתן בשיבת עמו לארצו ועצמת התמדתו המעורר הערצה בעבודת ההתישבות. כי מאז ומעולם קמו לנו בימי גלותנו הארוכים שרים יהודים, שבכח השפעתם ומסירותם לגורל עמנו, הקלו על סבל בניו, הצילום משיני אויבים והסירו מעליהם רוע־גזירות. בדור הקודם היו הירש ומונטיפיורה, שכל מגמת־לבם היתה להרים את העם משפל מדרגתו, לשנות את דרכי־חייו, להכניס מקורות מחיה חדשים אל תוך הויתו – מקורות של עבודה – ולתת לו השכלה מערבית, להוציאו מחומות הגיטו ולהשיג זכויות אזרחיות: לפנים עשירי ישראל אלה לכבוד אומתנו בדאגתם וחרדתם להמונינו, בנדיבות־לבם הכבירה, שמעטים כמוהם בין בעלי־ההון שלא מבני־ברית. שרים ועשירים אלה האירו את חשכת הגולה, במקום שנארגו סביב דמותם אגדות מקסימות. ההמונים התגאו ביפי רוחם, ביושר־נפשם ואף חשו עצמם מתעלים עם התעלותם הם.

אדמונד רוטשילד הנהו יורשם הנאמן של השרים האלה. הוא הלך בעקבותיהם, עזר להמוני העם, יסד מוסדות־חסד: תמך בהם בכל שטחי־החיים, השפיע על מדינאים לשם הטבת מצב אחיו.

אולם הוא הנהו השר היחידי, שזכה לשם “הנדיב”, “הנדיב הידוע”. הוא נעשה – הוא עצמו – לאגדה חיה בחיי האומה. אישיותו הנאצלה, רווית הרגשות־חבה עמוקה לציון, המזועזעת עד למעמקי הנפש מעצמת רעיון התחיה והיוקדת כיקוד אש־קדושים בעצמיו, לבשה, בעיני רוחו של העם, דמות גבור לאומי והפכה למיתוס חי. הציונות המעשית, ציונות־ההתישבות, נסתמלה באדם, ביהודי הזה. תנועת חבת־ציון נתגלמה בו מבחינת יכולתו הכספית הכבירה, גודל רוח־נדיבותו ואהבתו לארץ אבותיו. אליו נשאו את עיניהם פינסקר, הרב מוהליבר ויבדל לחיים, אוסישקין, בשעה שגמרו אומר לגשת למעשים בארץ.

ג.

הוא הנהו “הנדיב”, כי על כן חש תחושה אינסטינקטיבית, כי אין למצוא פתרון כלשהו לצרת היהודים אלא בהתישבות בארץ־אבותינו, בהקמת מעמד־אכרים, שיעבוד את אדמתה ויחיה מתנובתה. הבארון הירש חלם על שנוי־ערכין בחיי אומתו ופנה לדרום אמריקה; הוא לא הבין לכחה הרוחני של שיבת־ציון, לאותה האוירה של ארץ־ישראל שמחכימה וירתע מפני הקשיים המדיניים והאקלימיים, שבהם עלול היה להתקל. הוא לא היה חדור רוח־אהבה קנאית ויוקדת לארץ ויגמור אומר בלבו להציל את גוף האומה, מבלי לקחת בחשבון את הגעגועים לארץ־מולדתנו.

“הנדיב” חש בעצמותיו את היהדות תחושה ראשונית; ואף את ארץ־ישראל חש כאחד מיסודות חיי אומתו. ועל־כן התמכר להחיאתה היהודית התמכרות נפשית־מוחלטת. הוא הקריב קרבנות ויצר את אשר יצר בדם־לבו. רבו כמו רבו שגיאותיו ושגיאות מבצעי תכניתו. ראשית עבודתו היתה רוויה רוח פילאנטרופית. אולם זה כחה של הארץ, שהיא שוותה למפעלו של הבארון, עוד בראשית צעדיה, הוד וערך של סמל לאומי. היא העלתה גם את מחולל ההתישבות, העמיקה בו את ההכרה בחשיבותה ההיסטורית והטילה עליו תעודה לאומית.

המפעל גידל את האיש, נתן טעם לחייו, חישל את אפיו ועורר בו כחות־יצירה, כי על כן היה כל ימיו שרוי בספירה עילאית של תיקון נשמת אחיו ויצירת יהודי חדש על אדמת עברנו. בכל רמ"ח אבריו חש תחושה ציונית, אותה התחושה הראשונית, שבלעדיה אין מקום לציונות נאמנה: – אותה התחושה המיוחדת והאיתנה, שבכחה נוצר העברי החדש, המעורה בקרקע המולדת בכל רמ"ח אבריו. כי בחביון־נפשו קנן רצון־האומה לשנות את ערכי־חייו של היהודי ולהעמידו בתנאים היחידים, שבהם עשוי הוא לגדול גידול טבעי ובריא: בארץ־ישראל.

בתחושתו זו צפון סוד גדולתו של “הנדיב”; הוא הבין, כי קודם לכל יש לדאוג לקרקע, שאל תוכה יש לשלוח את שרשי האומה למען יצמיחו אילנות נאים, ובדבר זה עסק וטפל כל חייו. למעלה מחמשים שנה השקיע את הונו ואונו בפיתוח ארצנו, ואף־על־פי־כן נשאר ער ורענן: רעיון התחיה הפיח בו רוח חיים בלתי־פוסק, כה קשור היה בכל נימי נפשו אליה… אותו רעיון היה לחלק מהויתו. עם התפתחות החיים העבריים – גדל ונתחזק הרעיון בלבו, עם ראשוני הקשיים שבהם נתקל – נתחשל בו גם רצון המעשים… ובימיו האחרונים זכה לראות במו עיניו את המשך פעלו, את דבר הגשמת “הבית הלאומי”…

ד.

“האנשים, אומר אימרסון, שהיו נושאי התכונות האלה (תכונות הרוח) ואשר זכו להן פעם במדה יתרה ופעם במדה מועטה, מסתלקים מן העולם. אבל תכונותיו וסגולת רוחו של כל אחד מהם מתקיימות ונאצלות על אדם אחר”.

סגולות אלו – האמת ניתנת להאמר – נתקיימו ונתגשמו, מתקיימות ומתגשמות בצורה ובדרך אחרות ובטיפוסי אישים אחרים…

זה גורל החיים. אולם מבחינה הסטורית בודאי, שפעולות כל אנשי המופת תתלכדנה, תתגבשנה והיו, במשך הדורות, למפעלה החי של האומה הקמה לתחיה.

כי מחומר אנושי אחד קורצו כל אנשי המעלה שבמעשה הציוני – מחומר הרצון ושאיפות הדורות לגאולה.

אדמונד רוטשילד, השר היהודי, גואל אדמת ישראל – שמו יזהיר בזוהר רקיע התכלת שעל פני ארצנו לעולמים.

לאוסישקין מלאו עתה שבעים שנה – וזה לו חמשים שנה שהוא עובד את עבודת עמו בלא הפסק ומתוך זהירות ועקשנות שאינה יודעת לאות ואינה נרתעת בפני כל מכשול.

נאמנותו זו היתה לסמל בתנועה הציונית; מימיו לא עבד אלוהים אחרים זולתי אלהי־אומתו; רעיון התחיה הלאומית בכל היקפה ומכל בחינותיה נפח בו מראשית־חייו, בעודו נער, תלמיד הגימנסיה, רוח עבודה ויצירה, חשל את אופיו האיתן והישר והעמידו בשורת עסקניה החשובים של התנועה הציונית. השאיפה לציון העמיקה בו את הכרת ההכרח והאפשרות של תקומת עמנו על אדמת מולדתו העתיקה־החדשה.

אוסישקין היה חובב־ציון בנעוריו, הרצלאי בשנות בגרותו, אולם מעולם לא נגרר אחרי הנחות וקריאות ריקות מתוכן. אף בתקופת יסוד הסתדרותנו הלאומית ועבודתו המדינית בין־הלאומית של המנהיג ברוך־עליון, לא הסיח אוסישקין את דעתו מן הצורך בפעולות מעשיות, ברכישת קרקעות ובישוב חקלאים יהודים, בפתיחת בתי־ספר, במנוי מורים ובדאגה לתחית הלשון העברית. הוא יצר את המושג “ציוניות מעשית” – מושג שנשאר נאמן לו כל ימי חייו. אך כשם שמעופו הגאוני של הרצל לא השכיח מלב אוסישקין את העבודה המעשית, כי מעולם לא בז לקטנות – כן לא הביאתו שאיפתו למעשי יום־יום לנקיטת עמדה בלתי־מדינית בתנועה הציונית. הוא הנהו ציוני מדיני וציוני מעשי כאחד. אין, לדעתו, דרך אחרת לתחית עמנו בלתי־אם דרך זו של יצירת מסגרת מדינית, שבה תנתן לעמנו היכולת לחיות את חייו העצמיים מבלי הכפף לתנאי־חיים זרים כבגולה.

הוא ציוני סינתיטי ואין הוא מתעלם מן הצורך בציונות תרבותית ומן ההכרח בפיתוח החנוך העברי; הוא נאמן לציונות, הוא חי בה בכל נימי נשמתו – ומכאן כח השפעתו הכביר על התנועה כולה. הוא הטביע את חותמו על כמה וכמה יצירות ישוביות וציוניות.

בנוהג שבעולם הולך כל רעיון ומטשטש, ברבות השנים, בלבב נושאיה. כל אישיות העובדת עבודה לאומית נבצר ממנה שלא להשתעבד לאותה אבטומאטיות, לאותו הרגל ושגרה, שמלווים אותה בכל מחשבותיה ומעשיה. ברבות השנים ניטלת ממנה הרעננות. כוח האמונה תש. רק יחידי סגולה זוכים לכך, שהרעיון ילך ויתעמק בנפשם, יגביר את אמונתם, ירענן את מחשבתם ויחזק את כח רצונם. אוסישקין ידע לשמור על אמונת־נעוריו. זוהי אחת מתכונותיו המצוינות ביותר.

ואף זאת. אין אוסישקין חריף המוח, דיפלומאט דק־הרגש והנואנסים. ישר דרך הוא; כולו אומר כובד־ראש. אין הוא מחוכם ומפולפל; אין הוא מתאמר לנהל מדיניות לאומית, דוגמת צירי המעצמות הגדולות; הוא מאמין בזכות־עמו על ארץ־אבותיו, והוא אומר ועושה את אשר הוא חושב לנכון, מבלי נטות ימינה ושמאלה. גם בתכונתו זו צפון סוד כוחו והשפעתו.

אוסישקין מביע את רגשותיו, מחשבותיו ושאיפותיו של היהודי הבינוני, של אותו “בעל־הבית היהודי”, במשמעו הטוב, שידע לשמור על קניני האומה אף ברגעים המרים ביותר לחייה ולהענות לכל תביעה לשם הצלתה והצלת תעודתה ועתידה, – אותו בעל הבית האוהב תורה ומעשים טובים.

יש בו אינסטינקט לאומי חזק, מעין שרשיות איתנה ובלתי־שכיחה בתוכנו, שעושים אותו מבורך בהרמוניה נפשית, ללא קרעי־נפש.

אוסישקין מחונן ביכולת ובפאתוס. מתוך הכרה עמוקה בצדקת בני עמו, עולה בידו להלביש את שאיפותיהם דמות של ממש. על כן רב האמון בו: בישרו, בכשרונו ליצור, בנאמנותו. לכן גדולה השפעת נאומיו על הקהל הרחב. הוא יודע לרתק את שומעיו – לא בטהרת הלשון וביפי מבטאה, כי אם בעצמת האמת שבדבריו ובהברה המיוחדת הפורצת ממעמקי לבו בכוח אמונתו הגדולה.

הוא נאמן לרעיון ולמפעל. וכשפרש מן ההנהלה הרשמית, התיצב בראש הקרן הקיימת, והגביר את פעולותיה המעשיות והגדיל את רכושנו הקרקעי עשרת מונים. הוא התמכר לעבודה המעשית ועשה בה גדולות.

בן ע' כבן כ' הריהו פועל ויוצר – בכוח אמונתו הגדולה ובפשטות העממית שבאופיו.

א.

ליעקב רבינוביץ מלאו ששים שנה ובפינות רבות שבישוב, בעתונות כבאספות אגודות שונות, מנסים להעריך את אישיותו המגוונת, המלבבת והאנציקלופדית ואת פעלו הישובי־הציוני.

מר יעקב רבינוביץ הוא אחד האישים המעטים, שעצבו את דמותו הרוחנית והחברותית של הישוב. הוא נמנה על אנשי העליה השניה. הוא לווה את תנועת ההגשמה הציונית, את חלוצי החקלאות העובדת והתחיה הלשונית והתרבותית בחום־לבו, רוחב־מבטו ושיח־שיגו המעודד, הער, הרענן והמעורר למחשבה אנושית, להרגשה לאומית, מעמיקה ונאמנה ולשנוי ערכין בחיי היחיד היהודי. הוא חי את חיי הישוב בכל התלבטויותיו, כאב את כאביו ושמח על נצחונותיו. כיבוש העבודה, ההתישבות הלאומית העובדת, חיי הכפר היהודי והתחבטויותיו הלשוניות והספרותיות העסיקו מאז את רוחו והדריכו את מנוחתו. מעל עמודי “הפועל הצעיר” כמעל הבמה, בכתב ובעל פה, הוא זכה לתת ביטוי, יחד עם ברנר, בקלות וחן של איש שיחה בלתי־אמצעי, שדברו נובע מלבו כמתוך מעין בלתי אכזב, – למאמצי הדור, להרהוריו לספקותיו ולהעפלתו. אין לתאר את פרשת העליה השניה בלא תיאור דמותו השוקקת, הרוננת ומלאת ההגיונות של יעקב רבינוביץ, תושב פתח־תקוה, ידי האכרים הלאומיים וחברם של אנשי דגניה.

יעקב רבינוביץ הוא חניך המאה התשע־עשרה, דור החקירה המעמיקה והנועזה, השאיפות הרוחניות האיתנות בשדה החיים כבעולם האידיאות. חיי היחיד כחיי הצבור, חיי האומות בחיי העולם אינם זרים לרוחו. תכלית החיים, תהליך המחשבה האנושית והתלבטויותיו של האדם אינן נותנות מנוח לנפשו; הוא הנהו אנוש בכל רמ"ח אבריו ולפיכך אין דבר אנושי בעולם שיתנכר אליו; הוא מלא ערנות רוחנית; לבו פועם בחזקה לקראת כל המתרחש ומתחולל בעולם. הוא רווי סקרנות שכלית. אין הוא שוקד על שמריו כרבים מבין חברי הסופרים המפתיעים אותך לעתים בקפאון רוחם, בחוסר הערנות, החיוניות ואפילו הרגישות שבהם.

כי יעקב רבינוביץ מהלך בטוחות עלי אדמות ואין לתמוה על נטיתו לציונות מעשית במשך עשרות בשנים. בשדה התרבות כבשדה המעשה לא היה מעולם בבחינת תלוש. הוא הטיף להגיון, לאותו ההגיון שאיננו מחריב את העולם ואיננו מגיע “עד האבסורדוס שלו”. הוא שואף לנורמאליות ומכאן עמדתו הרוחנית בעלת שווי המשקל ועמדתו הציונית המוצקת והמציאותית. “האדם הנורמלי שבי” כותב הוא לרגל האלוצינאציה בימי ילדותו, הגן על עצמו בעוד מועד וגרש את האי־נורמאלי שבי".

שכן הוא רואה את המציאות בעינים פקוחות ומכיר את האנוש, על כל תכונותיו, כטובות וכרעות, ומודה עם זה באידיאליזם הפילוסופי, ברוח ובשאיפות היפות של האדם. מציאות זו הרחיקתו מאותו סוג האנשים, שבתוכם פעל והגה את הגיונותיו; כיום הוא כאילו משתתף בחוגים אחרים. אחד המגויסים, בעל רוח מנשבית, ר"ל רוח־הכנעה לכל והתפשרות עם הכל מתוך מתן נימוקים אידיאולוגיים, שיש בהם לתרץ כל קושיה, מתפלא בעתון אחד על שיעקב רבינוביץ כותב בעתונות “השבעים והשאננים”; אין הוא גורס, כי סופר זה שייך לחוג זה, אפילו כיום, ולא עולה על דעתו של אותו עתונאי, כי התנועה העובדת כולה – פרצופה נשתנה ומהותה פשטה את צורתה הקודמת, כי נדודיו של יעקב רבינוביץ מעידים על מהפכה, שנתהוותה בכל תנועת העבודה, – מהפכה בהויתה.

יעקב רבינוביץ הוא בכל הויתו אישיות הרוויה חרות־רוח; כשרון לו לראות את אשר מסביבו ראיה כנה, בלתי־משוחדת ואמיצה; הוא חש בדופק היצירה הלאומית בכל ענפיה; לבטי־היחיד כלבטי־הצבור יקרים לנפשו – נפש סופר עברי העומד על משמר הנאמנות הציוניות והעברית זה עשרות בשנים. ההתישבות בעמק הירדן כבעמק יזרעאל איננה יכולה שלא לעורר חדוה בלבו. יעקב רבינוביץ נמנה על משוררי העבודה המעשית; הוא קרוב קרבת־נפש למשקי־העובדים; התלבטויותיהם, כשלונותיהם ונצחונותיהם, סוד כוח־יצירתם ידוע לו יפה; הוא הסתכל בעבודת חקלאינו, התעמק בבעיותיהם, נלחם את מלחמתם וחי את חייהם.

והנה דבר היותו נמנה על סופרי העתונות האחרת בודאי שיש בו כדי לעורר מחשבות נוגות בלב. שכן יש בה, באותה תופעה, משום חזיון מוזר; כאן חלה אי־הבנה מכאיבה וסמלית כאחת לכל הויתנו הצבורית בשנים האחרונות – אי־הבנה שהביאה גם סופרים ועסקנים אחרים לנקיטת עמדה, שלכאורה יש בה משום הפתעה. שהרי אותה עבודת־ההגשמה בשדה ההתישבות, שהעולם היה עדֽ־ראיה לה מאז הכרזת באלפור, בוצעה על ידי צבור־העובדים ואין אישיות כיעקב רבינוביץ המעורה זה עשרות בשנים בקרקע היצירה הציונית עלולה להתנכר לה. בעצם המחשבה הזאת יש לכתחילה משום מעשה־פיגול ממש. כי אין כיעקב רבינוביץ להבנת ערכם ההסטורי ולהרגשה בהכרחיותם הציונית של כיבוש העבודה וההתישבות העבריות בתחיתנו הלאומית.

ודומה כי סבת החזיון הזה צפונה באותם הדברים שכתב לפני הכתב הפיליטון באותו עתון בספרו “השגות”: “דוקא ביחס לאדם השתררה השקפה מיכנית. נכין תנאים – יבואו יהודים. ומי יכין את התנאים? אנו הפקידים. ונבראה אמונה בפקיד, הועמדה מכונה גדולה של הכנת תנאים, ומכונה זו בלעה את הכוח ובזבזה את הרצון”; במנגנון, בחוסר הרצון ובשנוי כוונה של תנועת החלוציות…

כי יעקב רבינוביץ, הסופר, איש הרוח והציוני, הוא מחוץ למחנה כיום בתנועה הלאומית. הוא שומר על אי־תלותו ועל רוחו החפשית. אבל הוא נאמן לעצמו, לעברו, לעולם האידיאות וההרגשות. אין הוא בן דורנו המעשי עד כדי ציניות, עד כדי יצירת האוירה העכורה שמסביב למשפט סטאבסקי, ועד כדי אחיזה באמצעי מלחמה בלתי רצויים. והנה הרהוריו על “האדם בערוב יומו. נצטבר נסיון רב של חיים ומעשים, נתערערו סדרי עולם, שנדמו עמודים ויסודות בל ימוטו. ובהציץ העין לתוך הדברים – וכמו נשאר הכל כשהיה! קליפה נשרה וקליפה צמחה – והתוך לא נשתנה. ואם נהיה איזה שמא לברי, הרי הרבה מן הברי הפך לשמא… קליפותיך נושרות לעיניך ואתה מתאמץ לעמוד על גרעין נפשך וטיבו וערכו הבלתי רגעי. להציל מה בשביל הקים שבך”… הוא מתחקה על דרכי אישיותו, על כנות לב ורוח. ומתוך יגון וצער הוא מודיע, כי “בהמוט אשיות עולם ואדם – אין להתגאות בישוב דעת”…

בערוב יומו אין יעקב רבינוביץ האופטימיסטאן, הלוחם, אוהב השירה, יכול להשתחרר, למראה המתרחש סביבו, מהרהורים נוגים, אבל אישיותו הנאמנה מלאת כשרון־ההשתתפות בחיי כל יחיד, בהויות עמו ובצער התלבטותו של העולם, בימינו עודנה רוויה כוח הסתכלות, יכולת לנתח מאורעות ולהתרשם מדברי יצירה ולהפיח רוח חיים באשר יפעל וייצור.

צבור המורים חוגג את יום ההולדת השבעים של אחד מחבריו הותיקים, אחד המורים ממצניעי־לכת, העודרים בלמוד בהוראה ובהחיאת הלשון זה חמישים שנה. מרדכי קרישבסקי־אזרחי מורה הוא – מורה עממי במלוא מובן המושג שבכנוי־פאר זה, מורה שלמד תינוקות בית־רבן במשך עשרות בשנים והיה מעורה בכל רמ"ח אבריו בעבודת התחיה ובהגשמה הציונית על אדמת המולדת.

כי סוד כוחו צפון בעובדה, שהוא לא יצא מעולם מתחומו – תחום של מורה עממי. רבים הם המורים, “שעלו למדרגה” של עסקנים ציוניים וישוביים חשובים, שנתפרסמו בעבודותיהם המדעיות והספרותיות והוסיפו כבוד לצבור כולו. ברם עליהם חלה המימרה הידועה, שפלט פעם קלימנסו: “העתונאות מביאה לכל – לעמדות החברותיות והמדיניות העליונות ביותר – אבל בתנאי שיעזבוה”. דומה, כי הערה זו מתאימה לאותן עשרות המורים, שגדלו בכוח עבודות חשובות ושראשיתן נעוצה בשרשי ההוראה, אבל ערכם המדעי או החברותי – מקורם במפעלים שמחוץ להוראה.

מרדכי אזרחי הוא קודם לכל מורה – מורה בכל הויתו, מורה עממי. אף בשעה שעסק במלאכת התרגום, באמנות־התרגום, ונמנה על עורכי “החנוך” וסופרי “מולדת” והורה בבית־המדרש למורים – הרי היה בעיקרו מורה עממי; מכאן ערכו בחנוך, תפקידו רב־החשיבות בהחיאת הלשון בפי ילדי ישראל ובהתפתחותו של בית־הספר העברי.

מרדכי אזרחי הוא ממצניעי־הלכת, מבעלי־המחשבה, חדורי־ההכרה של ספקנות כלפי אנשים ודברים, ועל כן לא היה חלקו בין מטיפי־המוסר הקפדנים, ורוח של סלחנות, של אחד ישיש־פילוסוף, מציינת את אפיו גם כיום. הוא איש התרבות וההשכלה, שמעולם לא עזבתו גם פקחות־החיים, עליזות־הנפש, ומשהו חי ושובב מלוה תמיד את דבריו. הוא מחונן בחן של הומור דק, בכשרון לפלוט הערות קולעות ומחוכמות, שיש בהן כדי להעיד על חכמת־חיים נאמנה, שבאה לו לאדם מתוך בגרות ואהבה כאחת; מורגשת בו השפעת פרנציה בעלת־הקצב ותרבותה הים־תיכונית, שבכל הופעותיה יש תמיד משום שקול־דעת ומשום חן, אותו החן שבמימרתו של מונטן: “יכול היות, מה אדע?” ועל כן לא נדחק לבין השורות הראשונות.

אבל עתה במלאות לו שבעים שנה – נוכל לראות בו סמל בית־הספר העממי העברי בכוח כשרון־ההוראה שלו, לשונו העברית החיה, החִנָנית והיפה, ובפשטות גישתו לחיים.

כאמור, אזרחי לא שאף מעולם לגדולות. הוא ידע את מקומו ואף הפריז על רגשו זה, הוא התיחס בספקנות יתרה גם אל עבודתו במלאכת התרגום והספרות. שכן לא מעט הוא סיועו בעמל אותם הסופרים, אשר דאגו למזון רוחני לילדי ארץ־ישראל לפני עשרות בשנים. מרדכי אזרחי נמנה על “ברית־ראשונים”, על אלה שהלכו לארץ לחרוש את אדמת־הבור של תחית־הלשון ויצירת בית־הספר העברי. המושג “בילו” מכוון לאותם הצעירים, שעשו לפני חמשים שנה מעשה־העפלה, שיצרו את האפוס של החקלאי העברי. אבל גם במעשי המורים הראשונים, שאמרו להחיות לשון ולדובב את העם בשפתו הלאומית, יש משום מעשי־גבורה, מעשה־בראשית. יש גם “בילויים”־מורים ואין זה מקרה, כי בין הבילויים היו גם מורים מובהקים אשר הניחו יסוד לבתי־הספר הקיימים ולהפצת הדבור העברי בישוב ובגולה.

החנוך כחקלאות, המורה כאכר, הם יסודות־בראשית, שעליהם הושתת בנין־האומה – ואזרחי זכה להיות אחד מיוצרי החנוך העברי וממחיי הלשון העברית.

באותם המוסדות הראשונים לחנוך בארץ, שהועמדו על טהרת התחיה העברית ללא כל ויתורים ועל טהרת החנוך, שיהא כולו עברי, כִהֵן הוא במשך עשרות בשנים ונתן קודש ממיטב כוחותיו וממיטב רוחו הרעננה, וזרע על הלבבות אך את האהבה לקדוש ואת שמחת־החיים – אלה שהם יסוד היסודות של כל חנוך נאמן. הוא מסמל את הטפוס של מורה בעל־מסורת, מעין אלה שבספרות הסקנדינבית, כאילו לא היה מן הראשונים אלא מממשיכי מסורת קדומים.

חמישים שנה הוא עומד במערכה ולא נס ליחו. מי יתן ויוסיף לתת לבית־הספר ולספרות מפרי רוחו, ויתן ויאציל מנפשו העליזה ומן ההומור הדק גם על חבריו הצעירים, הזקוקים כל־כך למעט רעננות…

ידוע יפה הפתגם הרומאי: “נפש בריאה בגוף בריא”. פתגם זה הוא פרי חכמת חיים של אומות העולם ונסיונן בהוי האנושי. הוא מובן מאליו ואיננו טעון כל הסבר מיוחד. האדם הבריא בגופו הוא גם בריא בנשמתו; מי יכול לחלוק על הנחה מוסכמת זו? ואילו חכמת חיים זו איננה תמיד במקומה בהויה היהודית; בהויה הגלותית של עמנו, אין היא מתאימה למציאות חיינו. קיומנו בגיתו הביא אותנו לידי־כך, שנפש היהודי תהא לפרקים בריאה, מלאת תבונה וחכמה, מבלי אשר גופם יהא בריא אף הוא. וכך אירע לעתים קרובות שבתוך חומות הגיתו יתהלכו יהודים חלושי־גוף, קטני־קומה, רזים ודלים אשר יחד עם זאת תקנן בקרבם נשמה גדולה, בעלת יכולת נפשית כבירה ורצון איתן; אישים שמהותם הרוחנית העשירה והמגוונת תהא סותרת את מראה פניהם וגום החיצוני המדולדל. יהודים אלה הם בבחינת הכחשה חיה להנחה הרומאית דלעיל. דוגמת מנדלסון שהיה, כידוע, גבן…

שחראי הוא אדם חלש בגופו; אולם בתוך הגוף הזה מקננת אישיות ערה, רגישה, נאמנה, תוססת ובעלת־רצון. – אישיות מחוננת, מלאת מחשבות ורגשות, שכוח לה לנתח מאורעות ולהסביר את התפתחותם, להגות הגיוגות־אדם מקורי ולתת להם בטוי חי, רענן ועז.

הוא איש בעל מסורת, אוהב את ערכי היהדות, מעריכם ומעריצם; הוא חי בהם והם חיים בו. הוא ספג אל קרבו את חיותם הכבירה והיכולת ניתנה לו לבטאה בכוח ובבהירות, הן בכתב והן בעל פה. הוא נמנה על סוג הסופרים התוססים, בעלי המזג הער, שכל מאורע, כל מפעל או כל רעיון נאמן מכים בלבם גלים, מעוררים את מחשבתם ומביאים אותם לידי הכרח ליתן ניב לרגשות המפכים כמעין בלתי אכזב במעמקי הויתם. ועל כן המסורת לובשת אצלם צורה מתה. דתיותם היא פרי תסיסה נפשית בלתי פוסקת והיא מתמזגת מזיגה הרמונית עם צו החיים, עם צרכי ההוה. אין אנשים אלה נטולי שרשים. אולם אין הם קופאים על שמריהם. הם חוננו בכשרון להמשיך את חוט חייהם מן העבר דרך ההווה אל העתיד. הקרקע איננה נשמטת תחת רגליהם והיא תמיד מוצקת תחתם. אין אנשים אלה מתחלקים, מדרדרים במדרון ונכשלים. אמונתם באלוהיהם, בגורל עמם ובהכרח קיומו והתפתחותו הלאומית, חסנתם מאז ונבצר מהם להיות עבדים לתמורות הזמן ולפגעיו. כי הם ינקו ממקורות היהדות; הם מושרשים בקרקע אומתם.

הקשיים והפגעים היו רבים בחייו; ותמיד התאבק קשה עם מר גורלו, אולם נחמתו היתה תמיד הספרות והעסקנות, כי בעמקי הויתו הוא הנהו הוגה דעות וסופר בעל כשרון, בר אורין וספוג ערכי תרבותנו וקניניה. לשונו היא לשון תלמיד חכם, שאוצרות דורות אצורים בה; אין הוא דומה לכמה וכמה מעתונאינו, ששואבים את כל ידיעותיהם מכלי שני ושלישי. הוא בקי במקורות, תוך כדי כתיבתו – צפים ועולים מאליהם מבטאים ונוסחאות מן המשנה והתלמוד, מן המדרש והספרות הרבנים, שינק אל קרבו בשנות ילדותו ובחרותו, מעשירים את לשונו ומאצילים עליה מהודם. לעתים יש וידמה לקורא, כי עושר זה שמור לו לרעתו וכי מוטב היה, שינהג מנהג של חסכון ידוע. כי על כן יש ומוחש כובד־מה בדרכי הבעתו; אולם אין הוא בבחינת מליץ. אין הוא כותב עברית יפה ועשירה לשם הבלטת ידיעותיו התלמודיות. שחראי יש לו תמיד מה לומר. ואת אשר יאמר – יאמר כתוצאה מהתרשמות או מחשבה חזקה. כל הנעשה בחיינו עוררו תמיד את סקרנותו ונגעו עד נפשו. וכל מאמר, כל נאום שנאם, כל מעשה שעשה בירושלים בתורת עסקן העידו תמיד על תסיסה נפשית, על יחס רציני לעניני הישוב ועל אמונה גדולה בעתידה של הציונות.

ראיתיו בעבודתו בועד־העיר ליהודי־ירושלים, באספות־עם וקראתי את כל אשר פרסם. באשר נגע – הרגשתי דופק חיים חזק והקשבתי תמיד לשון של נאמנות, שרק לעמים רחוקות נתקל בהם אדם בחייו. קו של כנות זה ציין אותו אף בימי משבר ורעב בזמן המלחמה העולמית, בשעה שמצב משפחתו היה רע באופן מיוחד. גדול היה סבל חייו ואף־על־פי־כן ידע להתגבר על חולשתו הפיסית, ולהשמיע את קולו ולהראות כוחות עבודה ומרץ בלתי שכיחים. הוא נלחם את מלחמת אישים, שתופסים מקום בישוב מתוך אמונה, כי עסקנותם מביאה תועלת לארצנו, וכמנהגו נתמכר התמכרות גמורה להגנה על מפעליהם ואף על כבודם. ודומה, כי עתה נשכח מלבם והוא עזוב לנפשו, כשהוא זקוק לעדוד.

כי החיים אכזריים וזה גורלם של אנשים נאמנים ומחוננים, שהתקיפים שהשתמשו לפנים בכשרונם, יתעלמו מהם בשעה קשה לחייהם… בשנתים־שלוש האחרונות אין רואים אותו עוד משוטט בחוצות ירושלים, כשהוא צועד לו לאטו ובקושי ומורט את שערות זקנו מתוך ענויי נפש, חיטוט עצמו ואמוץ מחשבתו… אותם כוחות הרוח שקננו במעמקי הויתו, החיוהו והצמיחו לו כנפים אינם מורגשים עוד באוירת עירנו… דומה כאילו הוא עזוב לנפשו, כאילו נדחק או פרש לקרן־זוית, ורק לעתים רחוקות יש ומתפרסם מאמר בחתימת שמו באחד מעתוני הארץ. והלא שחראי הוא אחד מטיפוסי ירושלים היפים ביותר, אחד מאלה שבלעדיהם היה חסר משהו, ויותר ממשהו, לבירתנו…

קטן־קומה הוא, דל־גו, אולם עוד כיום תוססים בו כחות גבורה רוחנית. וביום מלאות לו ששים שנה, אנו תפלה שיוסיף לשמור על גחלת אמונתו ועל כוח־ערנותו עוד רבות בשנים.