צבור המורים חוגג את יום ההולדת השבעים של אחד מחבריו הותיקים, אחד המורים ממצניעי־לכת, העודרים בלמוד בהוראה ובהחיאת הלשון זה חמישים שנה. מרדכי קרישבסקי־אזרחי מורה הוא – מורה עממי במלוא מובן המושג שבכנוי־פאר זה, מורה שלמד תינוקות בית־רבן במשך עשרות בשנים והיה מעורה בכל רמ"ח אבריו בעבודת התחיה ובהגשמה הציונית על אדמת המולדת.

כי סוד כוחו צפון בעובדה, שהוא לא יצא מעולם מתחומו – תחום של מורה עממי. רבים הם המורים, “שעלו למדרגה” של עסקנים ציוניים וישוביים חשובים, שנתפרסמו בעבודותיהם המדעיות והספרותיות והוסיפו כבוד לצבור כולו. ברם עליהם חלה המימרה הידועה, שפלט פעם קלימנסו: “העתונאות מביאה לכל – לעמדות החברותיות והמדיניות העליונות ביותר – אבל בתנאי שיעזבוה”. דומה, כי הערה זו מתאימה לאותן עשרות המורים, שגדלו בכוח עבודות חשובות ושראשיתן נעוצה בשרשי ההוראה, אבל ערכם המדעי או החברותי – מקורם במפעלים שמחוץ להוראה.

מרדכי אזרחי הוא קודם לכל מורה – מורה בכל הויתו, מורה עממי. אף בשעה שעסק במלאכת התרגום, באמנות־התרגום, ונמנה על עורכי “החנוך” וסופרי “מולדת” והורה בבית־המדרש למורים – הרי היה בעיקרו מורה עממי; מכאן ערכו בחנוך, תפקידו רב־החשיבות בהחיאת הלשון בפי ילדי ישראל ובהתפתחותו של בית־הספר העברי.

מרדכי אזרחי הוא ממצניעי־הלכת, מבעלי־המחשבה, חדורי־ההכרה של ספקנות כלפי אנשים ודברים, ועל כן לא היה חלקו בין מטיפי־המוסר הקפדנים, ורוח של סלחנות, של אחד ישיש־פילוסוף, מציינת את אפיו גם כיום. הוא איש התרבות וההשכלה, שמעולם לא עזבתו גם פקחות־החיים, עליזות־הנפש, ומשהו חי ושובב מלוה תמיד את דבריו. הוא מחונן בחן של הומור דק, בכשרון לפלוט הערות קולעות ומחוכמות, שיש בהן כדי להעיד על חכמת־חיים נאמנה, שבאה לו לאדם מתוך בגרות ואהבה כאחת; מורגשת בו השפעת פרנציה בעלת־הקצב ותרבותה הים־תיכונית, שבכל הופעותיה יש תמיד משום שקול־דעת ומשום חן, אותו החן שבמימרתו של מונטן: “יכול היות, מה אדע?” ועל כן לא נדחק לבין השורות הראשונות.

אבל עתה במלאות לו שבעים שנה – נוכל לראות בו סמל בית־הספר העממי העברי בכוח כשרון־ההוראה שלו, לשונו העברית החיה, החִנָנית והיפה, ובפשטות גישתו לחיים.

כאמור, אזרחי לא שאף מעולם לגדולות. הוא ידע את מקומו ואף הפריז על רגשו זה, הוא התיחס בספקנות יתרה גם אל עבודתו במלאכת התרגום והספרות. שכן לא מעט הוא סיועו בעמל אותם הסופרים, אשר דאגו למזון רוחני לילדי ארץ־ישראל לפני עשרות בשנים. מרדכי אזרחי נמנה על “ברית־ראשונים”, על אלה שהלכו לארץ לחרוש את אדמת־הבור של תחית־הלשון ויצירת בית־הספר העברי. המושג “בילו” מכוון לאותם הצעירים, שעשו לפני חמשים שנה מעשה־העפלה, שיצרו את האפוס של החקלאי העברי. אבל גם במעשי המורים הראשונים, שאמרו להחיות לשון ולדובב את העם בשפתו הלאומית, יש משום מעשי־גבורה, מעשה־בראשית. יש גם “בילויים”־מורים ואין זה מקרה, כי בין הבילויים היו גם מורים מובהקים אשר הניחו יסוד לבתי־הספר הקיימים ולהפצת הדבור העברי בישוב ובגולה.

החנוך כחקלאות, המורה כאכר, הם יסודות־בראשית, שעליהם הושתת בנין־האומה – ואזרחי זכה להיות אחד מיוצרי החנוך העברי וממחיי הלשון העברית.

באותם המוסדות הראשונים לחנוך בארץ, שהועמדו על טהרת התחיה העברית ללא כל ויתורים ועל טהרת החנוך, שיהא כולו עברי, כִהֵן הוא במשך עשרות בשנים ונתן קודש ממיטב כוחותיו וממיטב רוחו הרעננה, וזרע על הלבבות אך את האהבה לקדוש ואת שמחת־החיים – אלה שהם יסוד היסודות של כל חנוך נאמן. הוא מסמל את הטפוס של מורה בעל־מסורת, מעין אלה שבספרות הסקנדינבית, כאילו לא היה מן הראשונים אלא מממשיכי מסורת קדומים.

חמישים שנה הוא עומד במערכה ולא נס ליחו. מי יתן ויוסיף לתת לבית־הספר ולספרות מפרי רוחו, ויתן ויאציל מנפשו העליזה ומן ההומור הדק גם על חבריו הצעירים, הזקוקים כל־כך למעט רעננות…