הימים ימי שלטון התורכים. המושבה הקטנה ליש שכנה ליד הר גדול בגליל העליון. המתיישבים היהודים בנו, נטעו וזרעו ולאט לאט הציצה מושבה עברית קטנה וחמודה. הערבים התנכלו לבני המושבה. ביום היו מחייכים למראית־עין ובלילות ארבו לשומרים, התפרצו לשדות העברים, גנבו מן התבואה ואף ניסו לא אחת לחדור למושבה. עין השומרים העברים היתה פקוחה. הם הקיפו לילה לילה את המושבה על סוסיהם ולכל איוושה קלה נעצו מבטם החד במקום החשוד. וכשנדמה היה שמתקרבים צעדים חשודים, קראו בקול: “מן האדא” (מי זה?) וכשלא ניתן מענה, ירו באוויר, כדי להזהיר את השודדים: “אל תעזו; אנחנו פה על המשמר”. ברור, שהערבים היו נסוגים, כי ידעו את גבורתם של השומרים העברים ויראו מפניהם.
ערב אחד, כאשר חזר האיכר יהושע אל המושבה, נוסע על קרונו כשהוא מחזיק היטב במושכות הסוסים, ראה לפתע מחסום אבנים. הוא העמיד את הקרון וירד להסיר את המכשול. אך בעודו קרב לערימת האבנים, גחו מן המארב שני ערבים רעולי־פנים שאיימו עליו, שבאם לא ימסור להם בטוב את הקרון והסוסים, ירצחוהו נפש. יהושע, שהיה גבוה ורחב־כתפיים, גופו מוצק ושריריו כמטילי־ברזל, הודיע ברורות שאין הוא מוסר להם את הקרון והסוסים, ושאין הוא ירא מפניהם. אחד הערבים הוציא פגיון וניגש לדקור את יהושע, אך זה נתמלא עוז, היכה מכה נאמנה על ידו של הערבי והפגיון נפל על הארץ. אז מיהר יהושע והרביץ באגרופיו לשני הערבים בפניהם עד זוב דם ובעט בבטנם ברגליו עד שהערבים נפלו על הארץ מתפתלים בכאביהם, כשהם קוראים “אללה אכבר” (אלקים גדול). תוך כדי־כך התקרבו עוד איכרים שחזרו מעבודת יומם בשדה. יחד העתיקו האבנים הצדה, וכולם חזרו בשלום למושבה.
ידעו השומרים העברים שהלילה יש להגביר השמירה, כי הערבים זוממים לקחת נקם על חרפתם שהנחיל להם האיכר העברי. הם פחדו לבוא להאבק בגלוי עם האיכרים העברים, כי ראו לא אחת כוחם העשוי ללא חת וגבורתם העזה, ועל כן היו אורבים ועשים מעשיהם מן המארב.
היה ליל סוף החודש. ראש השומרים צבי היה איש אמיץ. מגרוזיה בא אלינו. כל הערבים בסביבה יראו מפניו. כשהיה רוכב על סוסו הלבן האביר הדוהר, נישאו אליו כל העינים. נדמה היה שהרוכב וסוסו נעשו אחד, כן רכב בטוחות על הסוס, שהיה נשמע לכל הגה של אדוניו. בחשכה הגדולה ביותר, היה הסוס מעמיד אזניו וקולט כל רחש מרחשי הלילה וכמגלה אותם לרוכב עליו. אותו לילה סידר צבי את הרוכבים והעמידם בכל פינות המושבה, כשהוא מצווה עליהם לפקוח עינים ולהביט אל חשכת הלילה במבטים חדים, חודרים ונוקבים. והוא עצמו היה עובר מפינה לפינה.
שני הערבים שהוכו שוק על ירך חזרו פצועים אל אהליהם וסיפרו לאחיהם הערבים את הקורות אותם, והם החליטו לארוב לשומרים העברים ולקחת מהם נקם. אותו לילה פילח כדור מן המארב לבו של צבי והוא נפל מסוסו ללא נשימת־חיים. אבל כבד ירד על המושבה הקטנה. כולם אהבו את צבי והוא היה המעוז והמגן שלהם. גם ילדי המושבה בכו והתאבלו על מותו.
למחרת המאורע המחריד דיבר בפניהם המורה על ערך שיבת היהודים לארצם ועל ההתיישבות העברית, הקשיים והיסורים שעל דרך התפתחותה, וסיים שעל אף הכל נמשיך לבנות ולהבנות. כשסיים המורה דבריו, הושלך הס בכיתה. והנה קמה התלמידה שאולה ואמרה: “אדוני המורה, עלינו להנציח שם צבי שלנו היקר, שחרף נפשו בעד מושבתנו. הנה מחרתיים יחול ט”ו בשבט, הבה נשתול שדרה בכניסה למושבה ונקרא לה ‘שדרות צבי’".
“טוב הדבר”, קראו כל התלמידים, “נכונה הצעת שאולה”. “ההצעה מתקבלת”, אמר המורה. ובט"ו בשבט יצאו התלמידים אל קצה המושבה ושתלו את השדרה. בראש השדרה נתקע מוט ברזל ועליו שלט: “שדרות צבי”.
באו ימי השלטון המנדטורי. הבריטים משלו בארץ־ישראל והם לא רצו בשלום שישרור בין הערבים והיהודים, כי שיטתם היתה “הפרד ומשול”. על כן הסיתו את הערבים נגד היהודים, וכך באו ימי המאורעות שהיו עקובים מדם. סאת הפורענויות לא דלגה גם על ליש, המושבה העברית השקטה והיוצרת. באחד הלילות התנפלו על ליש ערביי הסביבה. המלחמה היתה קשה. ההגנה העברית עמדה בגבורה, והדפה בעוז את ההתנפלות הקשה. ברם בבוקר, בעלות השחר, נראתה המושבה כשדה־קרב והשדרה, “שדרות צבי”, כבר לא היתה. הערבים הפורעים המרצחים עקרו את כל עצי השדרה, ואף את המוט והשלט. ברם, לא מושבה כליש תכנע. היא התאוששה, ובט"ו בשבט שהגיע יצאו שוב תלמידי המושבה ושתלו בפעם השניה את “שדרות צבי”, לזכר ראש השומרים.
הגיעו ימי השחרור. שבעה עמי ערב הסתערו על יהודי ארץ־ישראל להשמידם ולזרוק אותם הימה. ושוב התגונן הישוב בגבורה עילאית. גם בני המושבה ליש ירדו אל החפירות ומהן נלחמו כאריות. הנשים והילדים הוצאו והורחקו מהמושבה והועברו למקום בטוח, והגברים נשארו ונלחמו בעקשנות על כל שעל אדמה מאדמתם. באותה מלחמה גורלית שוב נעקרו העצים מ"שדרות צבי" והאויב שלח בהם אש. ברם, עם בוא הנצחון ובני ליש חזרו להקים הריסות מושבתם, לא שכחו את “שדרות צבי” ונטעון בפעם השלישית. הפעם הוקמה גדר בטון גדולה שהקיפה את השדרה, ובשער הכניסה נקבע לוח שיש בתוך הבטון, ועליו כתוב: “שדרות צבי”, “לזכר ראש השומרים, היקר והאהוב צבי שנפל חלל בהגינו על המושבה ליש”.
בשעת הטכס, כשנחנכה השדרה ונפתחה לקהל, אמר ראש המועצה: “שדרה זו נטעוה שלוש פעמים, אך הפעם תהא קיימת לעולם, לדורי־דורות, בזכות מגיניה שנפלו בגבורה על קיומה”. מדי שנה בט"ו בשבט יוצאים תלמידי המושבה אל השדרה, בה יעלו זכרו של צבי, ראש השומרים.
אכן, “שדרות־צבי” הן סמל לתקומת היהודים בארצם, שעל אף התנכלות אויביהם, מקימים היהודים בניינם מחדש, בניין שיעמוד לעולמים וכל כלי־מפץ לא יוכל לו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות