עוד בילדותי שמעתי על חברת “כל ישראל חברים” והשם קסם לי ועורר בי רגש כבוד, כי מה טוב מזה שכל ישראל יהיו חברים? הן בדיוק כך כתוב בתפילת “ברכת החודש”: “חברים כל ישראל”. ברם, אז לא הבינותי כראוי מה טיבה של חברה זו ומה ערכה. בוקר־בוקר, בלכתי לבית־הספר “תחכמוני” בו למדתי, הייתי עובר ליד שני הבניינים הגדולים של בית־הספר “אליאנס” שברחוב שבזי, פינת רחוב נוה־שלום שביפו, מסתכל בבניינים העומדים בין עצי אורנים, מוקפים חומת אבן גדולה, ומטייל בין האילנות.
אך תמיד שאלתי: מהי חברת כל ישראל חברים, מה מטרתה ומה יעודה היהודי? עיינתי בספרים, באנציקלופידות ובעיתונים ובאתי לידי הכרה, שחברת כי"ח היא גורם יהודי היסטורי גדול בממדיה המופלאים.
חברת כל ישראל חברים באה להזכיר ליהודי העולם שהם קודם כל יהודים שאינם צריכים להתבולל בין עמים אחרים, שבניהם אינם צריכים ללמוד בבתי ספר זרים, אלא בבתי ספר יהודיים, בהם ילמדו את לימודי הדת היהודית ולימודי הלאום, בתוספת השפה הצרפתית, כהוקרה לצרפת, ארץ השוויון האנושי והאחוה.
ביום ט"ו בשבט תר"ף (פברואר 1920) יצאו כל ילדי בתי הספר על כיתותיהם, דגליהם ובלווית מוריהם לחוג את חג הנטיעות במקוה־ישראל. היתה זו הפעם הראשונה שילדי בתי ספר עבריים בארץ־ישראל יוצאים לנטוע. עד אז היו מתאספים אמנם ילדי בתי הספר בשדה פתוח, כשבידיהם שקיקים מלאי פירות שארץ־ישראל נשתבחה בהם. הפעם, היתה זו חגיגה אמיתית של חג־הנטיעות ממש. הילדים נשאו בידיהם מעדרים, חפרו הגומות ונטעו שתילים רכים, שבמרוצת השנים היו לעצים גדולים והיוו חורשות מקוה ישראל. חובר אז גם שיר מיוחד מותאם לנטיעות שנכתב על ידי המורה והמחנך יש"י אדלר, ראש ועד הקהילה של יפו ותל־אביב ומנהל בית־הספר העירוני שברחוב אלנבי, בתל־אביב.
וזהו השיר במלואו:
משוש לך ארץ חמדתנו,
עמך כי שב לשדמותיך;
יחדיו ירונו ביום חגנו,
כל הרריך, עמקיך.
בגיל ושיר חוצץ יצאנו,
המעדרים על הכתפים;
מתת הבאנו לך כולנו,
שתילי־תפארת בידים.
היתה זו הפעם הראשונה, שנמסר שיר על ט"ו בשבט לילדי ישראל בהדגשה “המעדרים על הכתפים”; לא רק לאכול פירות, כי אם לנטוע נטיעה ממש, ולשתף בזה את ילדי ישראל בבניין הנשמות.
החגיגה היתה רבת רושם, תזמורת ילדים ניגנה, שירה גדולה ואדירה התפרצה. נפתחו מעגלים ויד ביד, כתף אל כתף, רקדו גדולים וקטנים, ביניהם גם ראשי החינוך העברי בארץ. ומאז יצאו ילדי בתי הספר בט"ו בשבט לשתול ולנטוע.
כשעשרות ילדי בתי הספר היו מפוזרים על פני שטח נרחב, חופרים גומות ונוטעים השתילים, היה זה מחזה מרהיב עין, חוויה נפשית בלתי נשכחת, בימים שהיו ימי־חלוציות, לבניין הארץ והפרחת השממה. הבאים כיום למקוה ישראל ורואים עצים גדולים עתיקים, כדאי להם לדעת שילדי בתי הספר שתלום ונטעום.
עם תום טכס הנטיעות באותו יום, הביא מורנו את ילדי כיתתו מבית־הספר “תחכמוני” אל קברו של קרל נטר ואמר לנו: “לא יתכן שיהודי יכנס למקוה ישראל ולא ישתטח על קבר היהודי הגדול והדגול קרל נטר”.
ליד המצבה בין עצי אורנים הצטופפנו סביב הקבר ליד מורנו. היתה דממה והושלך הס. עמדנו בלי נוע, כשעינינו נטויות אל המצבה ואל הכתוב בה. ברם, מורנו הפסיק את הדממה והתחיל לספר לנו על חברת “כל ישראל חברים” ומטרותיה, על קרל נטר, חלוץ החקלאות היהודית בארץ־ישראל. הוא היה כמעיין המתגבר, ואנו בלענו כל מלה ומלה שיצאה מפיו. חברת כי"ח, ובראשה קרל נטר, רצו לחנך דור של חקלאים יהודים בארץ הקודש, שיעבדו את האדמה השוממה; יטעו פרדסים וכרמים ויגשימו את חזון הנביאים. לא רק זקנים יבואו לארץ על מנת למות ולהקבר בה, כי אם צעירים־חלוצים לבנות את ארצנו ולהבנות בה. לעשות לאל אימרת שונאינו, שהיהודים הם רק סוחרים ולא יותר, אלא להוכיח שהיהודים חוזרים לארצם להיות בה עם עובד אדמתו.
הקשבתי ברגשי־קודש לדברי מורנו ונצמדתי למצבה, כי דברי המורה ירדו כטל חיים על לבי. כופפתי ראשי ונשקתי למצבה, כשבעיני נקוו דמעות.
כשנפרדתי מהקבר והחילותי לרוץ כדי להשיג את מורי וחברי, רק אז ידעתי מהותה האמיתית, טיבה וערכה היהודי של חברת “כל ישראל חברים” ואת מייסד “מקוה־ישראל” שהיה יהודי גדול, חובב ציון נלהב ונושא אבוקה של חזון והגשמה.
הטיול של אז למקוה־ישראל בט"ו בשבט לא יישכח ממני כל ימי־חיי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות