כשהיה מגיע חודש אדר, היתה שמחה גדולה אופפת אותי, לקראת חג הפורים הנערך ברוב פאר והדר בביתנו. בכליון עינים וללא סבלנות צפיתי ליום פורים המתקרב ובא. בלילות הייתי חולם על הסעודה החגיגית, האורה והשמחה, השירה והריקודים מלאי הדבקות של החסידים שהיו מתכנסים בבית אבא, לחוג ולשמוח; על “אזני המן” הממולאים והרעשן הגדול שהייתי מרעיש בו לשמע השם של הרשע “המן” היוצא מפי הקורא במגילה בבית הכנסת, והתלבושת של חסיד שהייתי נוהג להתחפש בה. הייתי כולי דרוך ומתוח לקבלת פני החג שהתחבב עלי בילדותי.
ימים אחדים לפני פורים החלה התכונה. אמא עליה־השלום עשתה נקיון יסודי בבית עם עוזרת מיוחדת שנשכרה למטרה זו, הבריקה את שמשות החלונות והמשקופים; הדלתות צוחצחו וידיות־הנחושת הובהקו. כובסו הווילונות ומפות השולחנות וגוהצו. הובאו עציצי ירק ופרחים.
ביום ט"ו באדר בשעה 2 אחרי הצהרים סגרה אמי את חנות המכולת הקמעונית שניהלה. בין אבי לאמי היה קיים הסכם שבין יששכר וזבולון; אמא היתה עוסקת במסחר ואבא שהיה גדול בתורה וביראה, חסיד ועניו, ישב כל היום בבית הכנסת “קהל חסידים” שהוא יסד בנוה־שלום שביפו, והיה הוגה בתורה, פרט לזה שהיה בא לבית המסחר לשעה־שעתיים לנהל את פנקסי החשבונות. לאחר שנסגרה החנות נערכו השולחנות. מפות צחורות כיסו את השולחנות וכלי הכסף נוצצו. חלה גדולה וארוכה הונחה בראש השולחן לידו ישב אבא. בפמוטי הכסף הושמו הנרות. אבא הוציא מהחנות בקבוקי יין משובח והעמידם על השולחנות ובקבוקי שיכר מובחר. מבעוד יום היתה נערכת הסעודה ותוך שמיעת דברי אבא על המגילה ופרשת־היום, החלו להתכנס אל ביתנו הקרובים והידידים ואחדים ממתפללי בית הכנסת של אבא. חיש מהר היו מסובים ליד השולחנות כל האורחים שהוזמנו.
האורה בבית היתה רבה. אבא ישב בראש השולחן ופניו קרנו מאושר. לאחר שנמזגו הכוסות ונשמעה ברכת־הגפן, פרצה שירת “שושנת יעקב” ששימשה מעין הימנון פתיחה.
בין האורחים בלטו ביותר ר' מרדכי יוקר ז"ל, יהודי מעניין וטיפוס חסידי מיוחד. היה זה חסיד נלהב, שעלה לארץ כחובב ציון. אעפ"י שהיה גדול בתורה, החליט להיות סבל. הוא היה אומר: “עלינו לכבוש את המקצועות מהערבים, אנו צועדים לקראת מדינה עברית ועלינו לדעת ולעשות כל עבודה”. כל אימת שירד ליפו לשוק איל־דיר, והיה רואה שבבתי המסחר של היהודים עובדים רק סבלים ערבים, היה מצטער וקובל. מה עשה חסיד זה מתוך התלהבות של חיבת־ציון? קם וקנה לו חמור ועגלה קטנה, לבש על גבו שק של סבלים ונעשה סבל. מלכתחילה רדפוהו הסבלים הערבים ואח"כ נכנעו. לר' מרדכי’לה זה היה חבר, גם הוא חסיד נלהב, שאהבת ציון יקדה בלבו ובעצמותיו, קראו לו ר' אבא ואלפיש, ז"ל, שאף הוא הלך לכבוש מקצוע, ונעשה לבנאי היהודי הראשון ביפו. שני חסידים אלה היוו מקור של שמחה בביתנו והישרו מצב רוח מרומם. הם שרו בחרוזים פזמונים מיוחדים מבדחים לפורים, הם קידשו על היין את הקידוש הידוע שחובר לפורים, וכטוב לבם ביין, הם עולים על השולחנות, מחזיקים בקבוקי יין בידיהם ושרים מנגינה עליזה על פסוק בתהלים עד כלות הנפש. כשחיממו יפה יפה את לבות המסובים יצרו מעגל מסביב לשולחנות ויצאו בריקוד מלא דבקות והתלהבות שנמשך שעה ארוכה.
ר' מרדכי’לה יוקר הגדיל לעשות. בעוד שמעגל הריקוד התרחב הוא עלה על השולחן, כששני בקבוקים בידיו, והיה זורק אותם אל על כשני כדורים, שהיה תופסם כל פעם ביד אחרת, תוך שירה לוהטת וטפיפת הרגלים בשולחן. מבדרים ומבדחים היו פזמוניו, שהיו מעוררים צחוק. שיא ההתלהבות היה כשר' מרדכי’לה היה רוקד סולו, מטפחת בידו, והוא עושה להטים ממש בידים וברגלים. הקהל היה מוחא כף ומלהיב אותו.
שתי מנגינות על שני פסוקים בתהלים נחרתו עמוק במוחי ובלבי: “תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם”, ו"אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך". על פסוקים אלה נמשך הריקוד זמן רב. והיה זה סמלי, להזכיר לרוקדים, שאעפ"י שהשמחה מגיעה לשיאה, אין לשכוח את מטרת השמחה, אהבת הבורא שלכבודו וליחוד שמו נערכה השמחה. זכורני כיצד הגיעה ההתלהבות לשיאה כשר' מרדכי’לה היה מבליט במיוחד את המלה “בך” והיה חוזר עליה פעמים רבות, וכטוב לבו עליו, היה פורץ לו דרך אלי, ואני עודני ילד, ותוחב בטבורי את אצבעותיו, תוך כדי הדגשת המלה “בך”. דבר זה היה נשנה פעמים רבות, כשכל האורחים צוחקים ובתוכם גם אני.
ברם, גם אני הייתי לוקח חלק בשמחה זו. בהיותי בעל קול ערב ומיטיב לשיר, הייתי מתבקש לעלות על הכסא ולשיר. מחופש בכובע פלוש וכפתן ארוך, כשזקן לבן מודבק לסנטרי, חגור חגורת משי למתני, הייתי פותח בשיר שבו בא לידי ביטוי גורל ישראל בכל הדורות, כשקמו עליו המנים ורצו להשמידו, אך העם התחזק באמונתו, שיווע לד' והוא גאלו מידי כל הרשעים הארורים. בסופו של השיר הודגשו געגועי העם לשוב לארץ אבות. האורחים כיבדו אותי בתשואות סוערות. וכך הייתי גם אני שותף לשמחה הגדולה ששררה בפורים בבית אבא, באותם הרגעים שהייתי שר מתוך השתפכות נפש.
ברגש רב היתה אמא עליה השלום מסתכלת בי ולא מסירה ממני מבטה. והרגש הרגשתי אז בדמעות שהגירו עיניה. אלו היו הדמעות היחידות בתוך קלחת השמחה, אך לא דמעות עצב, כי אם דמעות של גיל של אם שלבה הומה באהבה אל בין הזקונים שלה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות