איש היה בירושלים ושמו אפרים די־זהב, והילדים קראו לו “הדוד אפרים”, כי אהבוהו כפלים. הוא היה מראשוני העובדים היהודים ברדיו, עוד טרם קמה מדינת ישראל הריבונית. בימים ההם כשבארץ־ישראל שלטה הממשלה הבריטית נקרא הרדיו בשם “קול ירושלים”. לישוב היהודי הוקדשה שעה אחת בלבד. שעה זו נקראה “השעה העברית”. התקציב היה זעום. ההפליה בין היהודים והערבים שנעשתה על ידי המשעבד הזר היתה משוועת. בשעה אחת היו צריכים העובדים היהודים להגיש את החדשות וכל התכניות באומר ובצליל. אפרים די־זהב היה מן הראשונים שהצטרפו אל עובדי “השעה העברית” מתוך הבנה עמוקה בייעוד שהוטל עליו לשלוח את המלה העברית מעל גלי האתר לעם היושב בציון, ולכל פזורי־ישראל בגולה הקרובה והרחוקה.
אפרים היה מחונן בכשרונות רבים. הוא היה זמר, חזן, קריין, שחקן, סופר ועורך. בהיות התקציב שהועמד לרשות השעה העברית זעום מאד, והעובדים היהודים אחדים בלבד, מילא אפרים תפקידים רבים. היה מרבה לשיר בפינת־הנוער שירי ילדים, כתב וערך תסכיתים, כתב מחזות, ביים ושיחק, עד שיצאו לו מוניטין בין כל ילדי ארץ־ישראל וחיש מהר הפך להיות “הדוד הטוב” של כולם. ברם, גם למבוגרים דאג. בהיותו נאמן המסורת היהודית, יזם והפעיל תכניות “קבלת שבת” ו"מלווה־מלכה", וקידש שם־שמים ושם־ישראל מעל גלי האתר. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הרדיו, נשמעו פרקי־תפילות מפיו של היהודי אפרים, מעל גלי האתר, מירושלים עיר הקודש. ושוב, בגלל התקציב הזעום, היה בעצמו החזן, הזמר, הקורא בתורה ובהפטרה והקריין. ישבו יהודים ליד המקלטים והקשיבו רב־קשב, מתוך התרגשות.
בימי מלחמת העולם השניה, כאשר הגרמנים הנאצים התקרבו לסוריה, וסכנה גדולה נשקפה ליהדות ארץ־ישראל, בלילות החשוכים כאשר אסור היה להדליק אור, מחשש הפצצות מן האוויר, היה אפרים משמיע פרקי־תפילה, פרק תהילים או פרק מפרקי־אבות בניגון המסורתי, בקולו הערב, וצלילי־התפילה היו נמסכים בלבו של כל שומע יהודי, והיו מחזקים לבבות ומשכיחים כל דאגה ורפיון־רוח. מכל מקלט שבכל בית יהודי היו בוקעים בימי ששי ובמוצאי־שבת זמירות שבת וניגונים חסידיים מלאי דבקות, שהיו ממתיקים מרירות הימים הקשים ההם, ימי השואה ההיטלראית.
בימי מלחמת השחרור, כאשר ירושלים היתה נצורה, חרף נפשו, והיה מופיע בפני החיילים שלנו גם בלילות ההפגזה הקשים ביותר. באחד מלילות אימים אלה, כשהפגזים נפלו ברחובות ירושלים ופגעו ברכוש ובאדם, הלך אפרים אל מועדון החיילים “מנורה” כדי לשיר בפניהם ולעודד רוחם. נדמה היה לו שהוא בוודאי יהיה יחידי, כי מי יבוא בליל־הפגזה מטיל מורא ופחד?
מה פעם לבו כשמצא אולם מלא מפה לפה. חיילי ישראל לא ידעו מורך. על הבמה, נרגש מרוח הגבורה המפעמת בחיילינו, עמד אפרים לשיר, אך נתברר שהפסנתרנית לא הגיעה. כמעט שנפלה רוחו, איך ישיר ללא ליווי? והנה יצא מבין החיילים חייל־פסנתרן, ומבלי להתכונן ליווה את אפרים, שהלהיב את קהל החיילים. הם הצטרפו אליו בזמרתו והיוו מקהלה אחת גדולה. אותו לילה, כשחזר אפרים לביתו, נפצע ברגלו מרסיס פגז.
כשהחלה העליה בממדיה הגדולים, נהג אפרים לעבור ממושב למושב בפרוזדור ירושלים ולענג בזמרתו הערבה את העולים החדשים. פעולה זו הפכה להיות גולת־הכותרת של פעולותיו התרבותיות. הוא מצא בה הרבה עידוד. הוא ראה עצמו מעורב בסיוע לקליטת העליה הגדולה ולמיזוגה. וכשבא חג־הפורים, סרב אפרים להשאר בירושלים, ויתר על כל השמחות בעיר ויצא אל מושבי העולים שבספר, בפרוזדור ירושלים, כי בהם מצא את השמחה הגדולה ביותר.
ברם, לא לבדו יצא אפרים. ימים רבים לפני פורים הוא אירגן קבוצת נערות ונערים גדולה, לימדם לשיר שירי פורים והורות עבריות, פסוקים מן התנ"ך – פסוקי־גבורה וכן משירי־ציון; דאג למשאיות מקושטות בדגלוני־הלאום ובתמונות צבעוניות מן המגילה; הנערות והנערים מחופשים בדמויות מן המגילה, מצוידים בתופים ובמצלתיים; וכל הכבודה הזאת יוצא עם אפרים למסע מרהיב־עין.
כשהגיע המסע למושב הראשון שהיה מאוכלס יהודים בני עדות שונות מכל שבטי־ישראל, ראה במו עיניו מיזוג הגלויות, קפץ מהמכונית וקרא לעבר העולים: “שלום, יהודים, פורים שמח”. ומיד סובבים אותו הנערות והנערים ומתחילים בשירת “שושנת יעקב”, כשקהל־העולים החדשים מהמושב, זקן, אשה וטף, עומד נרגש למראה עיניו. הנערות יוצאות בריקוד לעבר “אסתר המלכה” והנערים לעבר “המלך אחשוורוש”.
לקול צלילי האקורדיון שר אפרים משירי פורים, כשהנוער עוזר על ידו, אחר־מכן מציג הנוער מחזה מחיי המגילה. ברם, השמחה הגיעה לשיאה, כשאפרים לימד את העולים החדשים את השיר “דוד מלך ישראל, חי וקיים”. לאט לאט הקיפו צלילי השיר רבים מהעולים, והחל הריקוד. יד אל יד, כתף אל כתף, אל המעגל הגדול נמשכים זקן וטף; ההרים רועדים משירת השמחה והעליצות של היהודים שבאו להשתכן על הספר, ליד גבולות האויב הירדני; מעיני הזקנים זולגות דמעות־גיל; אפרים שר, רוקד ומלהיב, מטופף ברגליו ומוחא כף, עד שנדמה שהמושב כולו שר, רוקד וצוהל, ואין נפש חיה שנשארה בצריפונים ובבתים שלא יצאה החוצה ולא נסחפה למעגל הרוקדים והשרים. וכל אימת שהיה אפרים מזכיר את המלים “דוד מלך ישראל”, היו העולים מתרגשים וקוראים קריאה עזה: “לכבוד מלך ישראל, מלך־המשיח”. קריאת כל הדורות כמהי־הגאולה נשמעה ברקע לכבוד מדינת ישראל הריבונית, פרי הגעגועים והערגה של עם ישראל הנגאל. נדמה היה שגם ההרים רוקדים, כל היקום צוהל, השמים עולזים והקרקע אף היא יוצאת במחול, ודברי נעים זמירות ישראל נעשו מוחשיים יותר: “ההרים תרקדו כאילים, גבעות כבני צאן”. אך, לא למושב אחד באו אפרים עם פמליתו, כי אם לשני ושלישי, ובכל מקום מתחילה הפרשה מחדש.
כך שמח ורקד הדוד אפרים בחג־הפורים במושבי־העולים החדשים שעל הספר בפרוזדור ירושלים, כדי לקיים דבר הנביא על בשורת־הגאולה וקיבוץ הגלויות: “ופדויי ה' ישובו לציון ברינה”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות