כל פעוט מתקשה להירדם. ככל שהוא עייף כך הוא זועף. הוא מסתובב מצד לצד, ונשכב במורת רוח. הוא עצבני, הוא עייף, אבל אינו יכול להירדם. העניין הולך ומסתבך פתאום מסתיים: בבת אחת חלה תמורה עמוקה בפניו. הוא נכנע. עכשיו ברור מה חסַר לו – הוא לא ידע בכלל שאפשר להיות סביל. הפעוט גם לא הבין שההירדמות היא עניין טאוטולוגי: רק מי שנוהג כרדום יוכל להירדם. הוראות לכך יש בשיר הערש. בחלק משירי הערש אנו מספרים לילד על מעשיו של אביו. אנו עושים כן אולי מפני שבדַבּרנו על העתיד ועל הגורל אנו רומזים לילד שההירדמות היא נגיעת גורל. בשירי ערש אחרים אנחנו מספרים לילד כי הכל כבר נרדמו. מלות שיר ערש כזה מערסלות את הפעוט בעדינות. אבל בשיר ערש כזה יש יותר מזה, משום שבכוחו לפתור את הטאוטולוגיה שבהירדמות: הוא משכנע את הפעוט שהוא כבר רדום. כדי לעשות כן הוא אינו מתעתע בפעוט; להפך, כוחו נעוץ ביושרו, ואפילו אפשר להגיד – בכנותו הפילוסופית. הרי בשיר הזה אנחנו לוחשים על שנת הכל, ובכך אנו משקיפים על העולם כדבר שהסתיים. כל פעם שאנו מסתכלים כך על העולם אנחנו מבינים כי אפשר שהכל חלום. אבל שיר הערש אינו מסכת עיונית – יש לו רק מצב רוח פילוסופי, ודי בזה כדי לשכנע את הפעוט כי הנה הכל נחלם: עלילות חלומותיהם של הפרחים והגבעולים מסופרות בכמה גוונים של שקט. עמם משתנים כל שאר הדברים: תנועתה האיטית של הרוח, המשב והשקט, הצל הרפוי שבפני הפעוט, והצל השבור בקפלי השמיכה. האור בא וחולף. הכל משתהה. עכשיו אנחנו מתקרבים אל הילד כדי לכסותו, ידנו מושטת אל המנורה – הוא מביט בנו אבל כבר יודע כי כל זה נעשה רק למראית עין, ובעצם כולנו כבר היינו. ונרדם.